האלבום השלישי והאחרון בטרילוגיה הרוקיסטית המעצבת של אריק איינשטיין, הפעם כל כולו כמעט על טהרת יצירה אישית של איינשטיין ושלום חנוך וללא עזרה מכותבים חיצוניים (פרט ללחן אחד של רוב הקסלי). שוב השפעה מסיבית של ה"ביטלס" בשילוב מסורת הלהקות הצבאיות, השילוב הפורה ביותר במוסיקה הישראלית (שהניב מתוכו גם את שירי "כוורת" המאוחרים יותר). תחושה חזקה של הוללות וסמים, במיטב המסורת של שנות השישים, שטותניקיות מאופקת לצד הפקה מוסיקלית מוקפדת וכמה קלאסיקות אלמותיות באמת של הרוק הישראלי. "אמא שלי", "מאיה", "מה איתי" ו"כתבו עליו בעיתון" הם עדיין שירים החקוקים עמוק בזיכרון הקולקטיבי, פחות בשל האיכויות הפיוטיות שלהם ויותר בגלל המלודיות הלהיטיות ואישיותם הכובשת של המבצעים, כאשר גם שלום חנוך מתחיל הפעם לתת קולו בשירה.

מעבר לזה עומד "פלסטלינה" בסימן המשפחתיות. איינשטיין שר על אמו, חנוך שר על בתו ואז איינשטיין שר על משפחה. הטקסטים כאמור מאבדים מאיכותם, כאשר כותבים מקצועיים דוגמת חיים חפר ויורם טהרלב נעלמים מהאופק. קשה להתייחס לאלבום הזה ברצינות כנושא אמירה. מדובר בסך הכל בהשתוללות מוסיקלית של כמה אנשים מוכשרים (כולל יעקב נגר על פסנתר ומיקי גבריאלוב בגיטרה בס) המניבים שורה של שירים חביבים יותר ופחות. בסך הכל, אלבום קטן ומקסים.

מתוך תרבות