ציונות ופוסט ציונות
ד"ר דניס שרביט

הרצאה:

מומחה לתרבות צרפת
האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב

27.5.2002
17:20 – 18:30
19:00 – 20:30

הציונות

הגדרת המושג אומה מטריד את החוקרים

הופעת הציונות נגזרת משני מקורות מרכזיים

סוגיה מעניינת – מרכזיותו של הרצל בציונות

היום

מרכזים עיקריים של יהדות העולם

פוסט ציונות

רקע היסטורי

ההיסטוריונים החדשים

אירועים חברתיים

דוגמאות
 

הציונות
יש צורך בהגדרת המושג ציונות. זה נושא שמדברים עליו הרבה – בעד וגם נגדו – וצריך להגדיר אותו קודם.

הרעיון הציוני הוא מצומצם יחסית מבחינה רעיונית, בעוד שמבחינת הפרוגרמה הוא רציני ומאסיבי.

הרעיון - היהודים הם אומה.
• יש האומרים שהיהודים היו בעבר אומה, הם עכשיו אומה וצריכים להמשיך ולהתקיים כאומה.
• אחרים טוענים שהיהודים היו אומה, חדלו להיות אומה, אך יהיו שוב לאומה.
• התרומה הרעיונית של הציונות היא : להיות יהודי זה לא רק דת או תרבות או היסטורי אלא כל אלה גם יחד וגם היותנו אומה.
[ למעלה ]
הגדרת המושג אומה מטריד את החוקרים.
מבחינת הפרט להשתייך לאומה זה:
1. הפרט, תוך כדי היותו משויך לאנושות כולה, רואה את עצמו שייך במיוחד לקהילה נפרדת בתוך האנושות, ומבחין בין "אנחנו" ל"אחרים" – יתר האנושות אל מול הקהילה אליה מרגיש הפרט קשר מיוחד. זוהי קבוצת ההתייחסות הראשונית שלו.
2. הפרט הנ"ל חש שיש פינה אחת בעולם, למרות שהוא משתייך לעולם כולו, שהיא בכל זאת "ארץ מולדת" שלו. זה הממד הטריטוריאלי.
3. בתקופה המודרנית, כאשר אותו פרט מתקיים במסגרת המאחדת את הקבוצה עם הארץ – נוצרת מדינת הלאום (הממד הפוליטי).

אצל היהודים:
המקבילה ל-1 זה העם היהודי.
המקבילה ל-2 – המולדת – זו ארץ ישראל.
המקבילה ל-3 היא מדינת ישראל.

הציונות אומרת ש"יהודים הם אומה".
[ למעלה ]

הופעת הציונות נגזרת משני מקורות מרכזיים:
1. התפתחות פנימית של תולדות העם היהודי המתקשר עם המסורת היהודית שיבת ציון, "בשנה הבאה בירושלים"... וכן תחושת הגלותיות. החל במאה ה-18 מצטמצמת הגלותיות עם האמנציפציה.
מושם דגש על ארץ ישראל, והרגש – שיבת ציון – שתמיד היה קיים רק
מתעצם.
נשאלת השאלה למה זה לא קרה לפני כן. הרי ב-1492, עם גירוש
ספרד, הייתה הזדמנות לחזור לארץ ישראל. הסיבה לכך היא...

2. ההקשר ההיסטורי של תנועות הלאום באירופה.
1821 – יוון
1830 – בלגיה
1852 – איטליה
1870 – גרמניה

הציונות השתלבה במערך הכללי של הלאומיות האירופאית שהיוותה את ההשפעה החיצונית.
יש להביא בחשבון את מקומה של האנטישמיות בלידתה של הציונות.

1852: משה הס (ממבשרי הציונות) מפרסם את ספרו "רומי ד'ירושלים" – חלופת מכתבים בה הוא מעלה את רעיון הציונות. הוא היה תלמידו של הגל וחברו של מרקס. הוא טען שהלאומיות היהודית נחוצה, ופנה למבשרי ציון. התגובה לספר הייתה מינורית. אף אחד לא התייחס לרעיון – לא יהודים, לא מרקסיסטים, לא תלמידיו לשעבר.

1881: אירוע המבשר את תחילת הציונות – רצח הצאר אלכסנדר ה-II. אלכסנדר ה-III עולה לשלטון וגוזר גזרות והגבלות על היהודים. מתחילים פוגרומים ("סופות במדבר").
בתקופת אלכסנדר ה-II הייתה תקווה לאמנציפציה, לתנועת ההשכלה, לפתרון הליברלי. באותה תקופה החלה
א. תחילת ההגירה למערב אירופה ולארה"ב.
ב. מהפיכה – לא יהיה שינוי ללא מהפכה.
ג. הגירה לפלסטינה.

1882: לאו פינסקר – "אוטואמנציפציה". החיבור עושה רעש ובעקבותיו קמה תנועת "חובבי ציון – חיבת ציון". אנשיה היו אנשי העלייה ה-I.
(באותה תקופה הקים הברון הירש קהילה בארגנטינה – ההיבט הקולוניזטורי)
ההשפעה של המסורת היהודית על הציונות בכל הנוגע לבחירת המקום (ארץ ישראל) והשפה (עברית) כביטויים לעבר המכתיב את ההווה, ומאחר והרעיון הציוני שואב את הפרוגרמה שלו ממה שקרה במערב אירופה נוצר פרדוקס:
1. יהודים שאמרו שיהודים הם אומה אמרו שהיא על סף מוות אם לא תחול בה תחייה.
2. הרעיון הציוני פינה מקום לפרוגרמה ציונית רחבה.
3. היא מבוססת על השוואה עם "אומה מתוקנת": כדי להחיותה יש להשוות את תנאיה ואת מעמדה למה שנהוג ומקובל בעולם.

4. הפרוגרמה הציונית באה במטרה להשיג את זה בדיוק:
א. אומה, בדרך כלל, מרוכזת כולה ביחד. העם היהודי היה מפוזר על פני כל העולם. המטרה הראשונית של הציונות הייתה לרכז את העם היהודי.
ב. מתחייב מההיבט הראשון: אם האומה מרוכזת אז הביא נמצאת במקום גיאוגרפי אחד, טריטוריה אחת, ארץ אחת. ליהודים אין ארץ משלהם. המטרה היא לספק להם ארץ בה יוכלו להיות מרוכזים.
ג. העם והארץ: העם מהווה את הרוב באותה ארץ ומקים בה מדינה. זה אופייני לכל העמים.
ד. לכל האומות יש שפה אחת. ליהודים אין. אז נופלת הבחירה על העברית. האלטרנטיבה (אידיש – כי רוב יהודי אירופה דיברו את השפה) נופלת. הערה: עד סוף המאה ה-19 רוב היהודים בעולם נמצאים במזרח אירופה – כ-75%. במערב אירופה חיים כ-10% ובארצות המגרב – 15%. השוני בא אחרי השואה ובעקבות התהליכים הדמוגרפיים במאה ה-20, כאשר יהדות המגרב עולה באחוזים. שפה נוספת שהציעו הייתה הגרמנית כי היא נתפשה כשפת תרבות.
החזרה לארץ ישראל היא גם החזרה לשפה שדיברו באותה ארץ, שהיא גם חזרה להרמוניה. השיבה לארץ מזמינה שיבה לשפה. סיבה נוספת – כאשר הציונים אימצו את העברית כשפתם אימצו הבונדיסטים – מהפכנים סוציאליסטים יהודים ברוסיה – את האידיש כסימן היכר שלהם. התקיים ריב לשונות והציונות אימצה את העברית.
בדיחה: מייחסים לפלחנוב שהוא אמר פעם שהבונדיסטים הם "ציונים שסובלים ממחלת ים".
5. אוטונומיה חברתית / כלכלית – בגלות היהודים התרכזו במקצועות ובעיסוקים מסוימים ומוגבלים. הציונות היא תנועה הדוגלת בשילוב בכל התחומים.

הרבה דברים נותרו מחוץ להגדרות. מה שמייחד את הציונות הוא שיש לה שלד די מצומצם. זה גרם לשתי תופעות:
1. אנשים רבים ומגוונים יכלו להצטרף לתנועה ולמצוא בה את מקומם.
2. מצד שני ציונים רבים הרגישו שיש נקודות מסוימות עליהם הם רוצים להיאבק אך הם לא יכלו לעשות זאת במסגרת התנועה הציונית הכוללת אלא במסגרות סקטוריאליות בתוך הציונות. כאשר נשארו הרבה נושאים לא מטופלים קמו זרמים בציונות, אשר הוסיפו לדגשים מיוחדים.
דוגמה:
א. למרות שנקבע שארצם של היהודים היא ארץ ישראל השאלה
מה גבולות אותה ארץ נשארה פתוחה, ובכוונה (האם הכוונה לארץ
ישראל הקטנה, הגדולה, האם לזו של תוכנית החלוקה, לזו של
הצעת קלינטון, בלפור...?)
ב. שפה ותרבות – במכוון לא הוגדר מעמדה של הדת בתרבות ובשלטון.

בזה היה סוד ההצלחה של הציונות – היא תרמה הרבה מבחינה פיזית (קראה להגירה ולשינוי) אך מעט מאוד מבחינה רעיונית.
[ למעלה ]

סוגיה מעניינת – מרכזיותו של הרצל בציונות.
ב-1895 הרצל כותב את "מדינת היהודים". הוא מקדם את הרעיון ומארגן את הקונגרס. הוא זה שדחף לציונות. גישתו הייתה – ציונות דיפלומטית (שתהיה לנו ארץ פטרונית).
עם זאת הרצל היה פעיל רק שבע שנים:
1895 – פרסום הספר
1897 – מתחיל לפעול במסגרת הקונגרס.
1904 – הרצל נפטר.
[ למעלה ]

היום:
כדי לבחון את מעמדה של הציונות כיום יש לבחון אותה משלוש בחינות:
1. התקבלות הציונות בעם היהודי.
עד שנת 1948 הציונות הייתה תנועת מיעוט.
האנטי ציונים – יהודים שהתנגדו לציונות (מטרוצקי ועד לאנשי סאטמר), וביניהם יהדות ארה"ב, הזרם הרפורמי, תומכי האמנציפציה וההתבוללות, ועוד. ההתנגדות הייתה גם על רקע אידיאולוגי – הציונות, כמו האנטישמיות, חושבת שהיהודים הם זרים בכל מקום. היו גם מתנגדים מטעמים פרקטיים – "מי ילחך לגור במדבר…?" עד לאותה תקופה היוו הציונים כ-10% בעם ישראל.
בשנת 1948 חל שינוי משמעותי – גם אם קטן. האנטי ציונים של קודם, שהתנגדו להקמת מדינת ישראל, לא רוצים לחסל את המדינה שקמה.
1967 – חלק נרחב בעם היהודי מכירים בישראל הכרה אישית. זהותם היהודית מתחילה להיות מוגדרת על ידי הקשר עם המדינה, אשר מהווה רובד חשוב בזהות זו.
נובע מכך – בציונות התקבלה בקר העם היהודי.
מדד הצלחה נוסף – הבונד חדל להתקיים, יהדות ארצות הברית מכירה בציונות ובמדינת ישראל ורוב רובה של האורתודוכסיה אינה מתנגדת למדינת ישראל.

2. מבחן ההתקבלות בעולם.
בשנת 1947 הוחלט באו"ם על תוכנית החלוקה – הקהילייה העולמית הכירה במדינת ישראל. ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שזכו להכרה בזכות הצבעה על קיומן.

3. מבחן ההתקבלות בעולם הערבי.
לא אותו סוג של הכרה. ההכרה של העולם המערבי קדמה לזו של העולם הערבי.
1977 – ביקור סאדאת בירושלים.
1994 – הסכמי שלום עם ירדן

אנחנו זקוקים לקבלת הכרה ממדינות ערב אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות באזור הזה בין מדינות ערב השכנות, כי ציונות החיה על חרבה לא הגשימה את יעדיה המדיניים והחברתיים.
בארץ ישראל בתחילת המאה היהודים היוו אחוז אחד מתושבי הארץ הזאת. היום הם מהווים כ-80%. הציונות רצתה שיחיו פה כל היהודים. אנחנו לא הגענו ל-50%. היום אנחנו מהווים 37% מיהדות העולם. לפני 10 שנים היינו 34%.

הנתונים הדמוגרפיים מצביעים על מגמת עלייה של אחוז היהודים החיים בישראל מכלל יהדות העולם. ישראל היא הקהילה היהודית היחידה בעולם בה יש התפתחות דמוגרפית חיובית – תחלופת דורות בקרב היהודים קיימת רק בישראל.

מחוץ לארצות הברית קשה לספור את מספר היהודים. לפעמים זה לא חוקי, לפעמים עושים הערכות, לפעמים סופרים גם יהודים על פי האב. היהודים בישראל נספרים כולם.
[ למעלה ]

מרכזים עיקריים של יהדות העולם
1. יהדות ישראל.
2. אירופה המזרחית (בהונגריה יש כ-200 אלף יהודים).
3. רוסיה
4. ארה"ב – כ-8 מיליון איש.
5. מערב אירופה – כמיליון וחצי.
6. אוסטרליה ומעט בדרום אפריקה.
7. יהדות צפון אפריקה – בארצות כולן כאלפיים איש.
[ למעלה ]

פוסט ציונות
האתגר האידיאולוגי הגדול ביותר העומד בפני ישראל ב-15 השנים האחרונות הוא הפוסט ציונות.

ההבדל הגדול בין מתנגדי הציונות לפוסט ציונים הוא:
• מתנגדי הציונות באו מרקע מסוים והתנגדו לציונות לאור תפישתם.
• הפוסט ציונים נולדו והתחנכו כציונים ובשלב מסוים מתחילים לבקר אותה מבפנים. אלה הרואים עצמם כפוסט ציונים היום רוצים "להפוך את הדף ולהתחיל משהו חדש".
o הפוסט ציונות החלה עוד בשנות ה-50, אך אז זו הייתה תנועה תרבותית-אמנותית בעיקר. הם קראו לעצמם "כנענים" ומבחינות מסוימות הם נכשלו אך מבחינות אחרות הצליחו. הם הקצינו את הציונות שלהם.
o הציונות ביקשה לבנות "איש עברי חדש" – הכנענים טענו שהניתוק מהגלות פירושו לעבור תהליך של "עבריות". הם רצו להקים כאן פדרציה שמית. הנוער באותה תקופה היה "כנעני" מבלי לדעת זאת: קיום ישראלי בלי קיום יהודי.
o השם "ישראלי" מחליף את השם "יהודי". דמויות בולטות באמנות של אותה תקופה היו: הפסל דנציגר, המשורר רטוש, הסופר קינן ועוד.
o בשנת 1967 חזר הממד היהודי במידת מה.
o כיום ה"ישראלי" הוא תגובה ליהודי האורתודוכסי ולא ליהדות התפוצות. כמו כן חשים הנקראים "ישראלים" עליונות מסוימת על פני יהדות התפוצות. בעיני הישראלים הישראליות כבר כוללת בתוכה מאליה את היהודיות. זה עניין של סקאלה ולא עניין דיכוטומי.

ההתמודדות עם העבר והשאלה מה מכניסים לתוך הזהות היא בעיה בסיסית ועולמית ואינה ייחודית לישראלים או ליהודים. יש בעיה סמנטית כי "יהדות" היא הגדרה דתית פרופר ולכן הגדרת העצמי כ"יהודי" מתייחסת לפן הדתי ואינה מתאימה למי שמגדיר עצמו כלא דתי.
בעוד שצרפת (ארץ), צרפתי (אדם), צרפתית (שפה) כולן באות מאותו שורש, אצלנו המצב שונה.
השפה – עברית, האדם – יהודי, הארץ – ישראל.
[ למעלה ]

רקע היסטורי
• האידיאולוגיה הציונית שלטה במדינת ישראל. הפסגה הייתה ב-1967 (מלחמת ששת הימים). בעקבות כיבוש השטחים – רמת הגולן, סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון – מתעוררת מגמה הקשורה בשינוי בקרב הציונות הדתית.
• הציונות הדתית מבקשת לשלב את הדבקות ביהדות עם תמיכה מובהקת בציונות. הציונות הדתית הייתה מיעוט בקרב הציונים והדתיים כאחד (תנועת המזרחי).
• הציונות הדתית קמה בתחילת המאה ה-20 ואחד ממנהיגיה היה הרב קוק. היא תפשה את תפקידה כשרת / מסייע לציונות הדומיננטית. כל זה היה עד 1967.
• מ-1967 נבטו הניצנים הראשונים של התעוררות ציונית דתית / משיחית (נאו-ציונות). הם הרגישו שהתנועה הציונית (תנועת העבודה) אינה רוצה או אינה מסוגלת לחדש את תנופת ההתיישבות ביהודה ושמרון. הסיבות לכך היו דיפלומטיות, פוליטיות ואחרות.
• הציונות הדתית הרגישה שהגיע זמנה להוות כוח מרכזי בתנועה הציונית – להיות הקטר.
• בשנים 1967 – 1969 הציונות החילונית משגשגת – מתחברים בשנית למקומות כמו חברון, שכם והכותל.
• 1973 – דראמה נוראית בעקבות מלחמת יום כיפור. המחדל של ממשלת גולדה מוריד ביוקרתה של הציונות החילונית.
• 1974 – הקמת גוש אמונים. התנועה מצהירה בגלוי על תפקידה החדש – מפד"ל מיליטנטי יותר.
• 1977 – מהפך בשלטון. לראשונה מגיעה לשלטון המפלגה שתמיד ישבה באופוזיציה ובראשה מנחם בגין. עד אז היו האליטות האינטלקטואליות שותפות לשלטון ולכן הביקורת שלהן הייתה חלשה ביותר. אך אחרי המהפך הן ישבו באופוזיציה ולכן יכלו לבקר יותר את מי שישב בשלטון.
• על פניו היו הבדלים גדולים בין מפלגת העבודה לגוש אמונים – חילוניים / דתיים, משיחיים / עובדים, אך למעשה שואלים את עצמם הפוסט ציונים האם שתי התנועות והאידיאולוגיות שלהן באמת כל כך שונות זו מזו? או שגוש אמונים הם רק הקצה של דברים שהיו בתפישה הציונית הבסיסית, שהן – צבא עד הסוף והתיישבות על חשבון הפלשטינאים. אם האשפרות השנייה היא הנכונה כי אז יש בעיה עם הציונות כבר במקור.

• בשנות ה-80 היו שני אירועים שהשפיעו על המצב:
o 1982 - מלחמת לבנון – מבצע שלום הגליל. המלחמה נתפשה כמלחמה הראשונה שישראל יזמה. עולה בקרב האנשים התחושה ש"אם איננו צודקים הפעם אז אולי גם בעבר לא צדקנו כל כך". זה עורר הטלת ספק במוסכמות הכי ברורות בחברה.
o 1987 – האינתיפאדה הראשונה. ממוטט לחלוטין את התפישה שאנחנו צודקים וכל האשמה היא על הצד השני.

הפוסט ציונות התחיל בתחום הביקורת כמגמה שהתפתחה כתוצאה ממחקרים היסטוריים משנות ה-80 שנעשו על יד מי שהוגדרו כ"ההיסטוריונים החדשים".

[ למעלה ]

ההיסטוריונים החדשים:
חוקרים ישראלים שגדלו כציונים לכל דבר והחוקרים את תולדות המדינה מראשיתה. אחד החוקרים חקר את בעיית הפליטים הפלשתינאיים בתקופת מלחמת העצמאות ותוך כדי כך מוטט שתי תפישות מקובלות:
1. הגרסה הערבית על פיה הערבים גורשו בשיטתיות באופן המוני ומתוכנן, וזאת על בסיס האידיאולוגיה הציונית.
2. הגרסה הישראלית על פיה הערבים ברחו מהישובים מסיבות שונות – מנהיגים וארצות ערב הזהירו אותם ברמקולים שלא יישארו, קריאות במסגדים לפנות את הישובים ולאפשר לצבאות ערב לעשות את מלאכתם.
גרסתם של ההיסטוריונים החדשים:
בין נובמבר 1947 (הכרזת החלוקה) ועד מאי 1948 (הכרזת המדינה) הייתה בריחה – הערבים היותר מבוססים בהעדיפו לחיות במהלך המלחמה במקום אחר אך לא רחוק מביתו, עברו לישובים שכנים.
ביולי 1948 קוראים להם להישאר במקום הולדתם אך המדינה קבעה שלא תתאפשר להם תנועה חזרה.
ספטמבר-אוקטובר 1948 היו גירושים משיקולים שונים.

המחקר הראה שהרעים לא היו כל כך רעים והטובים לא כל כך טובים. החוקרים האמינו שזה יאפשר להגיע לשלום טוב יותר בין שני הצדדים.

בעקבות ההיסטוריונים החדשים ומחקריהם התחילו גם הסוציולוגים החברתיים לבדוק את החברה הישראלית. הם התחילו לבקר את החברה מהגישה הנאו מרקסיסטית. פרשנויות שונות לגבי החברה:
• החברה הציונית במאה ה-20 בנתה את עצמה לפי דגם של חברה קולוניאליסטית. לדוגמה: הקיבוצים קמו, בין השאר, כישובים בהם לא היה מגע עם הערבים.
• ניתוח החברה הישראלית מ-1948 ועד היום: שנות החמישים, היחס לשואה, היחס לערבים, לחרדים... מתקבלת תמונה מכוערת. נוצרה פה חברה מדורגת והיררכית אשכנזית חילונית. תמונה לא אמפטיות.

התופעה הזו מתרחשת על רקע ההתפתחות החברתית החדשה.
רצח רבין דווקא לא משפיע על ההתפתחות עצמה כי הוא העלה לשלטון את הציונות הקלאסית. ההצבעה, מאוחר יותר, עבור נתניהו שוב אישרה את הפרדיגמה של הסוציולוגים החדשים.
[ למעלה ]

אירועים חברתיים:
1. מאבק הפנתרים השחורים בשנות ה-70.
2. עצמאותו של בית המשפט העליון.
3. המערכת הפוליטית לא תפקדה כמו שצריך.
4. קולות חדשים שנשמעו ושהגבירו את תחושת הפיצול:
a. הערבים – החל משנות ה-70, יום האדמה...
b. דתיים – החרדים הפכו למעורבים יותר בפוליטיקה ובאו בתביעות.
c. המזרחים הדתיים – ש"ס שקמה בשנות ה-80.
d. העלייה הרוסית.

נשאלה השאלה האם תפישת הציונות איננה תנועת מיעוט שהצליחה לכפות את תכניה / מסריה על חברה הטרוגנית, ובאיזו מידה היא תצליח לתפקד בלי לעשות עוול לדמוקרטיה כי יש לה בעיה עם הציונות הדתית, עם הערבים ועם אחרים.

הציונות, שהייתה תנועה מהפכנית, הפכה לרוטינה. הפער בין הסיסמאות למציאות הוא מטושטש.

התוצאה: מדינה הממציאה מחדש אידיאולוגיה לאומית (מלאומיות צנועה ללאומיות מובהקת במעבר משמאל לימין והתפתחות התקשורת שחושפת מגזרים שלא היינו ערים לקיומם.
בשנות ה-80 היה ערוץ ממלכתי אחד, דיון פוליטי מרכזי אחד, ורק שתי מפלגות גדולות ומשפיעות.
היום יש יותר מודעים למתחים שיש בעם.
הפוסט ציונות היא פתיחתה דף חדש. בשנות ה-90 הם טענו שהם אינם אנטי ציונים. הם טוענים שהציונות מיצתה את תפקידה – היא ריכזה את היהודים והציבה גבולות. הם צופים שהצבא, שהוא כל כך מרכזי בחברה הישראלית, יסיים את תפקידו בזמן השלום, וגם הדת תסיים את תפקידה עם הפתיחות לזרמים השונים (קונסרבטיבים ורפורמים).
אנו על סף מדינה חדשה:
אזרחית יותר ולאומית פחות. רב תרבותית שתכיר בהטרוגניות של תושביה. הוויכוח הכי חם כרגע הוא האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה? גישה אחת, המיוצגת על ידי יהדות חרדית אנטי ציונית קיצונית אומרת שלא ניתן לקיים את השתיים, ובסתירה ביניהן היהדות תגבר. הגישה השנייה, המיוצגת על ידי הפוסט ציונים טוענת שישראל צריכה להיות "מדינת כל אזרחיה", דמוקרטית, ומקבלת על עצמה את טיפוח הרעיון הדמוקרטי. על כן, בעימות בין שתי הגישות, הדמוקרטיה תגבר.

[ למעלה ]

דוגמאות:
1. המדינה מפלה באופן חוקי, ישיר או עקיף אוכלוסיות לא יהודיות, שאחד הביטויים של הפליה זו הוא חוק השבות.
2. פער בין עדות אינו באחריות המדינה אך הנצחתו של פער זה היא כן באחריות המדינה.
3. מעמדם של האזרחים הערבים במדינה – למרות השוויון בפני החוק הם אינם נוטלים חלק בפקידות הציבורית ואינם מהווים חלק בדרגים המנהלים את המדינה. דווקא חוק השבות לא מטריד אותי. מדינה רשאית לקבוע את חוקי ההגירה שלה, כך מקובל בכל העולם. גרמניה, למשל, מאפשרת רק לגרמנים לשעבר, ורק כאלו ששמרו על הזיקה לשפה והתרבות הגרמנית, להפוך לאזרחי המדינה.

היום יש פיצול במחנה הפוסט מודרני. ברוך קימרלינג, למשל, קרא לערבים, לקראת בחירות 2001, לא להחרים את הבחירות. אין עמדות מוסכמות לגבי המצב. יש מגוון רחב של עמדות מהקיצוניות ביותר ועד למינורית ביותר. המצב דורש הערכה מחדש לגבי מיקום הערבים הישראלים על המפה החברתית והפוליטית בתקופה שכזו.

לראשונה בתולדות המדינה, משנות ה-90 והלאה, ישראל קולטת עליה מסיבית מבלי שתהיה לה הגמוניה תרבותית.
כיום החברה האזרחית בישראל היא חזקה ומהווה עמדת נגד למדינה.
[ למעלה ]