נולדתי למשפחה חרדית בבני ברק. חונכתי לשמור את מצוות התורה על פי הרבנים, והידע היחיד שלי בדבר משיחי היה ש-"כל הנוצרים הם מיסיונרים מסוכנים החוטפים ילדות צעירות וכולאים אותם במנזרים". כילדה, הייתי מאד תמימה. הייתה בי חמלה שאינה יודעת שובע כלפי אנשים בצרה; בדמי הכיס שלי קניתי מתנות לאמי, ותשומת הלב שלי הייתה מופנית תמיד אל אנשים שנזקקו לעזרתי.
כאשר מלאו לי שנים עשר שנים, וחגגתי את בת המצווה שלי, סבתי, אליה הייתי קרובה מאד, חלתה ונלקחה לבית החולים. ביום בו נלקחה לבית החולים, הלכתי לבית הספר, ישבתי בכיתתי וקראתי מספר התהלים, כפי שלמדו אותי לעשות עבור אדם חולה. מורתי שאלה אותי מה מעשיי, וכשהסברתי לה, אמרה לי: "אין זה הזמן לתפילות! עלינו ללמוד עכשיו תורה". סבתי הלכה לעולמה בשעות אחר הצהרים של אותו היום, ואני חוויתי את המשבר הראשון שלי עם העולם הידוע שלי דאז.
לאחר מכן, התחלתי להטיל ספק בכל, בהביני שהוריי ומורותיי אינם יודעי-כל. הטלתי ספק בכל דרך החיים היהודית, שהחלה להראות לי כצבועה באופן מחשיד למדי. מדוע חובשות הנשים פאות נכריות, העשויות משערן של נשים אחרות, כדי לכסות את שערן, אותו מכנה התלמוד "ערווה"? מדוע מותר לגוי או לשעון-שבת מיוחד להדליק ולכבות את החשמל בשבת? האם אין בכך משום "הונאת" אלוהים? וכו', וכו'.
הטלתי בהם ספק; הטלתי ספק בתורה, ובחושבי שאלוהים הוא דרך החיים שלהם, הטלתי ספק באלוהים. חיפשתי תשובות, אך לא מצאתי אף אחת. תחת זאת, גילית שקרים וצביעות נוספים. לכן, הכרזתי על מלחמת חרמה נגד העיר בני ברק, האמונה היהודית החרדית והאלוהים היהודי חרדי. חלמתי על יציאה לחופשי מהעבדות הזאת, מהכבלים הבלתי הגיוניים הללו. לא מצאתי אושר במציאות, לכן מצאתי נחמה בספרים, כל ספר עליו הצלחתי להניח את כפות ידיי, מרומנים רומנטיים לפרידריך ניטשה.
בגיל שבע-עשרה, עזבתי את בית הוריי לצמיתות. לבי היה מלא בתרעומת ובצער, אך רוחי הרקיעה שחקים. הייתי חופשייה! לא עוד שרוולים ארוכים וגרביונים בלהט הקיץ. לא עוד שבתות משעממות, בהן הכל אסור, מלבד שינה, אכילה וביקור בבית הכנסת. לא עוד פחד! לא עוד איומים בקללת גיהינום בגלל כל פרט קטן, כמו לדוגמא, לשכוח לטול את ידיך שלוש פעמיים לפני הארוחה, בהתחילך ביד ימין. הייתי חופשייה לעשות ככל העולה על רוחי, והתכוונתי לנצל את החופש החדש הזה עד תום.
לאחר ששהיתי זמן מה בתל אביב, שם שכרתי חדר, עזבתי את עבודתי (התחלתי לעבוד במשרות חלקיות מאז היותי בת ארבע עשרה), ארזתי את כל רכושי - כמה חולצות, שני סוודרים, שני זוגות מכנסי ג'ינס (מכנסי ג'ינס! שנים חלמתי על לבישת מכנסיים...) ועוד כמה חפצים, עזבתי את חדרי השכור, ויצאתי לדרכים. נדדתי בישראל לתקופת מה עם חבריי ה"היפים", וחגגתי את חירותי. אך לבי היה עדיין מלא עצב. הקול בראשי, אותו הכרתי מאז ילדותי ונהגתי לכנות בשם "קול ההיגיון", המשיך "לנדנד" לי, להתגרות בי, ולמנוע ממוחי מנוחה. ידעתי שחסרתי משהו, אך לא ידעתי מהו.
יום אחד, באחד מרחובות תל אביב, מישהו הגיש לי ספר בשם "הבגידה". קראתי את הספר, שכלל מספר נבואות משיחיות ואת התגשמותם בישוע המשיח מנצרת, והחלטתי שאם אני מאמינה בתנ"ך, עלי להאמין גם בברית החדשה; הבנתי שהם מקשה אחת. אך האם האמנתי בתנ"ך? הלכתי לחפש את הקבוצה שהייתה אחראית להפצת הספר, שכתובתה פורסמה בעמודו האחרון, אך כאשר מצאתי אותם, נאמר לי לשוב כשימלאו לי שמונה עשרה שנים. וכך, החלטתי להניח לעניין, אחרי הכל, הייתי "ברוגז" עם אלוהים...
כמה חודשים לאחר מכן (בדיוק חגגתי את יום הולדתי השמונה עשרה), מצאתי את עצמי בירושלים, ליד העיר העתיקה. בחור צעיר עם גיטרה עמד שם, ושר שירים על ישוע. ארשת פניו הייתה כה מושכת; הוא היה מוקף אור, שפעל עלי כמגנט. ניגשתי וישבתי לידו. לאחר שסיים את שירו, פנה אלי והציג את עצמו בשם ג'ון, ואז שאל אותי: "האם את מאמינה שישוע הוא משיחך, ושהוא מת על הצלב לכפר על חטאייך ולתת לך חיי נצח?"
"קול ההיגיון" הישן והטוב זימר בראשי ובלבי, כששמעתי עצמי עונה, "כן!" לפתע ידעתי מה חסרתי!
קבלתי את ישוע כמושיעי האישי בו במקום, ונטבלתי בשמו לסליחת חטאים.
עתה, האם אתם חושבים שזהו סוף עדותי, ושמאותו יום ואילך הפכתי לאדם חדש, מסור לאלוהים ונקי מחטא? ובכן, עלי לאכזב אתכם.
המשכתי בחיי, ללא הדרכת אדם מלבד "קול ההיגיון", אשר, עתה אני יודעת, הוא רוח הקודש. עלי להתוודות, לעתים רחוקות צייתי... עזבתי את ישראל זמן קצר לאחר מכן, לנדוד בעולם הרחב, ונקלעתי לצרות רבות. הייתי צעירה וטיפשה! המשכתי לאהוב את החלכאים והנדכאים ללא פשרות בכל מקום אליו הגעתי, אך חיי היו חסרי כיוון; הייתי חסרת בית, חסרת משפחה, וכפי שחשבתי אז, חסרת מדינה. לאורך הדרך, הגיעו נישואין, אלמנות, וילדה נפלאה, מישל, לה מלאו עתה חמש שנים. אדוני לימד אותי לקחים רבים במסעותיי, ועתה הוא מלמד אותי אודות הורות יחידנית ואתגריה; הוא טבע בלבי חמלה חדשה לאמהות יחידות.
אדוני קרא לי לשרותו ביוני 1999, אך רק שנה לאחר מכן עניתי לקריאתו. מאז, למדתי לציית. הקדשתי את חיי לו לבדו. קבלתי החלטה מודעת לשים את שירותי אותו לפני כל דבר אחר. הפצת הבשורה ואהבתו של המשיח (אהבתו - לא אהבתי!) היא הדבר החשוב ביותר בחיי. אני מוכנה ומזומנה להקריב את עצמי, זמני וכל דבר אחר שברשותי, כולל חיי, למען קריאה זו.
לעת כזאת הגעתי למלכות!
