מדוע עדיף הגיהינום על העולם הזה
(מתוך "אמנות המחשבה")
האופציה
הפילוסופית תמיד הייתה ברירת המחדל שלי וביתי הקט על שפת נחל - הפורל. כה
הרבה מבקש לחדלני ואילמלא הייתי מבחין בחוסר ההכרחיות של מציאות דברים זו שכה
מדכאתני ודאי שועה הייתי לבקשה. זו איננה מציאות דברים הכרחית. הרי ידועה לי
מציאות דברים הכרחית אחת וזו המציאות-שתהלום משאלות לבי וחזיונות רוחי. טבע הדברים
ידוע לי היטב ומעוגנים-בו המגדלים-הפורחים שאני בונה חדשות לבקרים ולדאבוני אינני
חי בהם. אשרי הללו שחיים במגדלים-פורחים שלא הם בנו. אשרי צמוקי-השכל ודלי הדעה.
אשרי כל אותם יצורים פרגמטיים ואסרטיביים - אשרי הרגליים שחוברו להן לקרקע יחדיו.
אשרי הללו שצו מצפונם הוא "עצתחכמיםמלומדה" וצו משפטם הוא
"כזהראהוקדש". אשרי הלא-פילוסופים למינהם. הפילוסופיה הנה הכרח-קיום
עבורי ותחליף לפסיכולוגיה וכימיה עבורכם. אשרי הכותבנה הגדול אשר מחריב עולמות
במחי-יד ומקים-גדולות-ונצורות בהינד-עפעף. הללויה.
על דואליות-ההשלמה שטמונה
בחיה (על ניגודיות אינטגרלית); מחד, דפוסי תגובה-לסביבה קבועים
ומכניים. מאידך, הצורך לשנות דפוסי תגובה-לסביבה כדי להסתגל לסביבה חדשה. אם-כן,
יש לנו כאן נוקשות מול גמישות כשהרצון-העליון-המכוון - צו ההישרדות והתנאי הריבון
- הסביבה. האבולוציה מלמדת שהגמישות נחוצה לטווח ארוך, האינסטינקטים מלמדים
שהנוקשות נחוצה לטווח קצר. השאלה הרת-הגורל "למי הבכורה, לפרט או
לחברה?" כלל איננה רלוונטית בעולם החי. הפרט משמר את הפרט ואת החברה כאחד.
כשאין יעד - הדרך היא היעד
ומחפשים דרך יפה. אני מצאתי-עצמי לעתים כה-קרובות משוטט ללא טעם, ללא תכלית
וללא תוחלת. היית שואל אותי "לאן מועדות פניך?" ולמרבה מבוכתי לא הייתה
בפי תשובה מניחה את הדעת! את דעתי. פשוט לא הייתה לי תשובה. ומעולם גם לא טרחתי
להכין לי התשובה. מעולם לא סברתי שפניי מועדות לאנשהו. הדרך היא לב העניין. רק
בדרך יפה חשקתי, רק בכתיבה הנלהבת והדורשת-אמת שהיא-היא הדבר-כשלעצמו. הותירו אותי
ללא אמצעי מחייה בגן-עדן ואהיה למאושר באדם - גם אם למשך ימים ספורים. יצא שהייתי
לא פעם סיזיפוס, אבל ללא חווית הידיעה-הסיזיפית. יצא שכמעט ולא השגתי דבר-מה שישמש
לי למחייתי. עשב מתוק ותו לא. רצף של ניצחונות פעוטים ונטולי חשיבות - את המערכה
תמיד הפסדתי. יצא שמעולם לא נחלתי כשלון, שהרי כיצד ניתן להיכשל ללא ניסיון
להצליח? הרי כישלון חרוץ איננו כשלון כלל. כיצד יכול להיכשל הלה שכל מעיניו נתונים
לדרך ולא ליעד? כיצד יכול להיכשל הלה שפוסע אל דרך הלבנים הצהובות ולא עליהן?
מעולם לא חשתי שעלי לעשות
פחות מזה. לא אנסה למרות במציאות - שהרי בכך אחזק אחיזת המציאות בי.
אעשה כמה שפחות, שהרי אין המציאות יכולה לצער גדולה. לא לא. לא אהיה כפוף למרות
המציאות הדינמית (הגורל) ולא אחייך לכשהיא תחייך. הכל יהיו כפופים מלבדי ואהיה
מנוכר, דחוי ומאושר. מעטים יודעים על הקורלציה ההכרחית בין חירות לאושר ומעטים עוד
יותר אוזרים עוז ליישם ידיעתם. ברור? הלאה.
יש לי את כל התשובות
לשאלות החשובות, אבל אלה הן הלא-חשובות שתובעות תשובות. העידן הזה הוא
שיר-הלל-לזוטות. אני מוכרח למצוא דרך חיים זוטית כדי להתקיים.
כשהכל עונה לצפיות
ולתכנונים אובד העניין בחיים וכשזה לא
עונה - זה כשלון.
בואו נאמר שאני אומר "מחר אני אלך 20 מטר ואמעד" ואכן למחרת אני
אלך 20 מטר ואמעד. האם אחוש צער על כך? לא, זה היה צפוי. ואם אומר "מחר אלך
30 מטר ואמעד" ולמחרת אמעד לאחר 20 מטר. האם אחוש צער על כך? כן, בהחלט. ואם
אזכה מחר בלוטו ללא שתכננתי לזכות? אשמח עד מאוד. ואם לא אזכה למרות שתכננתי
לזכות? אחוש צער רב על כך. ואם אתכנן לזכות בלוטו ואזכה? התוכנית בוצעה? כן? השאלה
היא "האם האדם מוכן להיות מופתע גם ללא שהמציאות מפתיעה אותו?" וגם
"האין הצלחת-התכנון מקהה את הרגש?" וגם "האין הכישלון ידידו הטוב
ביותר של האדם תאב החיים?" וגם "האין העדר ידיעת העתיד זה טעם
החיים?" הרי כשהכל מתרחש כפי שתוכנן ניטל מהעתיד אלמנט ההפתעה, ניטל החלל
הריק שעל נשמותינו לאטר. כן?
"אין בכוחם של הבלי העולם לצערני."
מה נורא-הוד ונפלא משפט זה! הלא אילוף הנפש אפשרי רק בסביבה אוטונומית ורק בכוחו
של רצון חופשי להגדיר, לברור ולתחם אוטונומיה ולהשיגה. לא הכל רלוונטי לנפש. הקיום
נסבל רק בזכות הסלקציה שמבצע הרצון החופשי. ללא סלקציה הקיום כבד מנשוא.
בענייני מעשה, החכמה היא
לא להיות מטומטם. קרי: אל תיפול לבורות, אפילו אם ביכולתך להיחלץ מהם תוך גילוי
מופלא של מפת האוצר. לנקוט משנה זהירות, ללכת על קצות האצבעות, לא להפריע את מנוחת
המתים הזועמים, ללחך בלהט דומם את פנכות המיטיבים העלומים. לא להיות מטומטם, לא
לפעול על-פי צו מצפונך. לעשות הכל, אבל בתנאי שיהא לשביעות רצונו של בעל המאה שהוא
ממש-במקרה גם בעל הדעה, בתנאי שלא להיות מטומטם. הרי הטמטום הוא מנת חלקו של הלה שגורלו
איננו מונח על כף מאוזניו של הזולת. מהי קושי בלא להיות מטומטם? אין קושי, יש עזות
בעצמיות. הללויה!
הפחד מכישלון חיוני
להצלחה. גם הפחד מדיסאורינטציה חיוני לאורינטציה. ובכלל, אינני פוחד
מהפחד. האם לא ניתן להצליח ללא הפחד מכישלון? לא ניתן לרצות להצליח. מי באמת רוצה
להצליח? ההצלחה הלא כה זולה! הפחד גורם לך לעשות דברים שאינך רוצה לעשות מרצונך
החופשי. אני מזמין את הפחד, אבל לא לדו-קרב. הפחד הוא אורח קרוי בביתי הקט. אני
פחדן גדול. אני גדול הפחדנים עלי-אדמות. אילמלא הפחד לא הייתי עושה דבר מלבד מה
שברצוני לעשות. הייתי עושה מעט מאוד. אבל הרבה מאוד. מעט מידי בכדי שלא להיות
נכחד. הרבה מידי בכדי שלא להיות נכחד.
