מסה על סיטואציה של העדר אפשרות רצון חופשי עקב הצרכה עליונה ועל היופי שבמוסיקה (מתוך "אמנות המחשבה")

יש לי את אות הקין ממתי שיש לי את כתם הלידה - אלא שלכתם הלידה יש קיום פיסי ואילו על אות הקין אני יודע רק משום השפעתו הניכרת - בדומה לחור שחור שעצם ההבחנה האסטרונומית בקיומו מראה מה רב כוח דמיון המהול בפיסיקה; אחת גאוותי והיא על  שנותיי, שכל אחת מהן אמנם מיותרת בתכלית, אבל-לזכותי נזקפים ההישג שבהתמדה-בפאסיביות וההישג הביולוגי. אחת בושתי, הטמונה בכל צעד-שננקף, והיא על היותי מעורב במאמץ הישרדות: שנותיי - אני בוש-ונכלם בשל השנים, אבל אינני מחוסר תקווה - מקווה אני לשוב במהרה לעתות הייאוש בהם-בנקל-נפרץ סכר שביעות הרצון המעקרת והכתיבה קודחת וקולחת; ידוע-לי-שיכול האדם לחיות יפה-מאוד, ברווחה כלכלית ולפיכך בשלוות-נפש יחסית, ללא שיבטא כהוא-זו מעצמיותו: זאת ע"י כניעה לדיכיונות החברה, ענות לדרישה קלה כחמורה והסתגלות מלאה לתנאים. הידיעה קיימת אבל הרצון סולד. הרצון מתעב. ואף מסרב בעיקשות לקמול. חיים טובים הם מן-האפשר - שהלא לולא היו-כן היה המין האנושי נכחד, הלא כן? (כולם רוצים חיים טובים) מה עוד היה גורם למין האנושי להיכחד? רגשות עזים.

        מן הראוי שלא לחרוג מרצונך החופשי - במובן שאל-לו לאדם להיות במצב בו הוא נתון ללחצים חיצוניים (כאלה שאינם נובעים ישירות מרצונו החופשי המדומה) וכן במובן שאל-לו לאדם להעביר דבר-מה מן הכוח אל-הפועל ללא אישור רצונו החופשי (מוטב שהרצון החופשי ינחה את פעולות האדם ויכוונו לביטוי עצמיות טהורה, במידה וברי לאדם שהדבר הנו מן-האפשר).

        טוב שיש מכונות - המכונות מעבדות - הן קולטות ופולטות. יש תהליך של קלט/פלט וזה גורם להרגשה טובה! אתה עושה משהו. "מכונה" מתקשר אסוציאטיבית עם "הרגשה טובה". כן. כשאתה משתמש במכונה אתה מרגיש טוב: תמיד יכול אדם לזכך זמן עכור עם המכונה בצוותא, שהרי המכונה הנה ברייה שמדמה תהליכי חיים והדמיון הוא לעתים רע יקר ונלבב. כל פעם שהדמיון נדרך לפעולה אובדת תחושת הזמן - לפיכך זמנם של הפרנואידים חולף ביעף. ומתי נדרך הדמיון לפעולה? כשהנפש חפצה ביקרו. הו - הרי זו-עבשות כה לא-פופולארית..     

   בכל זאת, ראוי לו לאדם שישיל מאישיותו את איכויות החיה; ראוי לו לאדם שיהא בו קמצוץ חייתיות (לשם הישרדות בלבד). אל לו לאדם לעשות את החייתיות לדרך חיים, אל לו לנתב חייתיות לאפיקים נעלים - יש למקד תבונת הלב במטרות ולא באמצעים. קורה שהאמצעי לא חייתי והמטרה (התוצאה, התכלית) חייתית. דוגמא היסטורית: תובנת פצצת המימן אווילית ורעת רוח מפני שתכליתה איננה שונה במאום מתכלית שיני הטרף של הזאב או מארס הנחש. כן? נחשים וזאבים אמנם עוד לא המציאו פצצת מימן, אבל אם נישקם יחדל להיות אפקטיבי דבר לא ימנע מהם לעשות כן.

        אאוריקה! החלום זה שלב ההגדרה. בחלום מתקבע היחס הרגשי כלפי האובייקטים שסובבים אותנו במציאות הלא-חלומית: זו תכליתו וזה פשר קיומו. קורה שתוהה האדם מדוע אדם מסוים אהוב עליו או מוזיקה מסוימת אהובה עליו, ובכן לא בהכרח שהאדם הזה הופיע בחלום או שהמוזיקה הופיעה בחלום, אולם הרושם זהה לרושם כלשהו בחלום והחלום חפץ והרושם אהוב; ובכך פתרתי שתי תעלומות שהעיבו כצל על הלילות הקודרים חדורי משאלת הפתרון.

        זהות עצמית קולקטיבית איננה מן האפשר. זהות עצמית נבדלת ומתייחדת משאר הזהויות בעצמיותה ואילו זהות עצמית קולקטיבית איננה אלא שכפול-זהות ולפיכך איננה עצמית; אין לה מקור אלא העתקים בלבד. ובאשר.. ובאשר לגופים שמניפים על נס סיסמאות שחוקות אודות החוויה הקולקטיבית (יונג והיטלר) - הרי שהם מאוסים עלי עד מאוד ומשאת-נפשי היא לרחוק מהם ככל שאוכל - ואף והיה אם יעלה הדבר במחיר נשמת-אפי. אלה הם גופים ששפתם וליבם לעולם אינם שווים והם יכולים למנות בין אחד לאינסוף בני-אדם. הם יכולים להיות: קתולים, יהודים, מוסלמים, נאצים, ליברלים, קומוניסטים, שחורים, ורודים, צהובים, שבדים, גרמנים, מקסיקנים, אוהבי-חיות, אוהבי-אדם, אוהבי-ילדות, שונאי-שמעון-פרס, שונאי-דן-שילון, שונאי-גדי-סוקניק, מלחכי פנכות, מלחכי ערווה, מלחכי זוהמה, מרי עולם, מרי ביצה ומרי נפש.

אין להניח לטעויות לצערנו, אין להניח לכישלונות למפח נפשנו. יש להתמיד במאבק - גם כשכבר לא נשאר במי להיאבק. אין לייחס כל חשיבות למציאות, לתוצאה ולהשלכה. העיקר להיות איש למנשה. העיקר לחלום את הבלתי אפשרי.

        במהלך ההליכה בציה דלילת צמחיה, בשמש הקופחת, לנגד עינך רק חול וחול (וגם אם לא היה שם היית רואה חול כי גודש החול המצטבר במרחב ובזמן סימא עינך מראות דבר אחר), בארץ לא זרועה, הר צומח מתוך האדמה. עד המאה ה-19- הרים היו גושי-סלע מסתירי-נוף-בגסות-פושעת - זו עובדה היסטורית. ההר הזה זה משהו שאני כותב כעת, רביעית מיתרים בדו מינור של שוברט, משהו שכתבתי אתמול. וההר הזה פשוט מסתיר את הנוף, אבל מי רוצה לראות את הנוף? ההר הזה הרואי ואדיר-ממדים ומתוקף היותי הכותבנה הגדול שהנני מפיק אני ממנו עונג רב וקדושה זכה.

        אנשים לא מבינים זה את זה. אנשים מסכימים שהם מבינים זה את זה. כשאני רואה דלת ואתה רואה דלת, שנינו רואים "דלת". אבל מדוע שנינו רואים "דלת"? בגלל הצורה שלה. אנחנו יודעים מהי צורה של דלת. אבל יסוד הידיעה בהסכמה. אם הייתי אומר "דלת זה קוביה עם ידית" ואתה היית אומר "דלת זה תיבה עם ידית" ואני הייתי אומר לך "פתח את הדלת" לא היית פותח, נכון? אבל עלינו קודם להסכים שאנחנו מבינים זה את זה, ששנינו רואים "דלת" שניתנת לתרגום מילולי. אין המדובר בהבנה בלתי-אמצעית. לא הגענו להחלטה ש"דלת" שלי= "דלת" שלך, אלא שאנחנו מסכימים שאת העצם המכונה "דלת" אנחנו מבדילים משאר העצמים ומייחדים אותו בכך.

        שבירת המתח העז בין תבונה ליצרים, בין לבוש לערום, בין מכובדות לפריצות, מפיקה נתזי זרע - זה סוד הקסם של הריבוי הטבעי בקרב אוכלוסיות חסודות. תארו לעצמכם מה עצום יצרו של תלמיד הישיבה כשהוא מחלל את כבוד אישתו תוך שבירת חומות הטוהר והשכלתנות. בין יצרים ליצרים לא שורר מתח עז ולא מופקים נתזי זרע. אין אני יכול להביא דוגמא סוציאלית לכך משום שעדיין האתוס הנוצרי/יהודי די מוחשי בנפש האדם בילדותו ואין בכוחו של הניסיון למחות את רושם האינדוקטרינציה.

        שאר הרוח מיותר בתכלית. אנשים מקיימים מערכות חברתיות מפותחות ומרובות רבדים, טעונות תובנות לוגיות חריפות ביותר. כל זאת ניתן לעשות גם ללא שאר-רוח. שאר-רוח זה כמו הכליה השניה, עצם הזנב, התוספתן וכו'. אולי פעם אנטומית האדם הייתה מושלמת עבורו. אולי פעם היו צדים-עם-כליה, היו נועצים אותה בבשר החי. דבר לא היה מיותר. אולי פעם לא היו חיים ללא שאר-רוח. אולי פעם החיים היו יותר מהישרדות. אולי פעם הרובה לא היה היתרון היחיד של האדם על-פני הבהמה. מי יודע? אולי פעם לא היה שאר-רוח, פשוט היה רוח.

        יושר-לב איננו תכונה נדירה. יושר לב איננו קיים. אנשים אינם אומרים את אשר על ליבם. הם אומרים את אשר מתבקש מהנסיבות. הם אומרים את אשר ישווה להם את הפוזה הפופולארית. הייתי רוצה לדעת מה באמת חושבים כל אותם חורשי מזימות. עובדת חשיפותם ודאי-הייתה אופפתני שלוות נצח ואולי אפילו למד הייתי כי טובי-לבב המה ולשווא חשדי.

        למוסיקאים מגיע להצלות בגיהינום. - מגיע בעיקר לאלה שמפיקים מוסיקה שמימית. המה חיים בגן-עדן בעודם בעולם הזה. אין זה מן הצדק שיחיו בגן-עדן גם בעולם הבא. אין-זה מן הצדק.

        הטכנולוגיה הבא תהיה שעתוק-מקומות. למה לנסוע לסוף העולם אם זה יכול להיות ממש מעבר לפינה? אני הייתי בשאנז-אליזה ברחוב שופן. כן, אני הייתי שם. אנשים דיברו צרפתית ובד-בבד מכרו באגטים ישר-מן-התנור. עוד מעט לא יהיה דבר שלא יעלה בידו של האדם לעשות. ואז יחולו בנליזציה של היצירה, קיטשיזציה של היצירה, סטגנציה של היצירה ובעיקר מלנכוליזציה של החברה האנושית. החד-רובדיות והחד-ממידיות ירדו בנו עוד יותר משהן רודות בנו היום. כולנו גם נגור באותו מקום בדיוק ונחיה את אותם חיים בדיוק מופתי, עד לפרט האחרון. כולנו נהיה אותו הדבר בדיוק, לא נדע להבדיל איש מרעהו ונתגעגע ליום שהיינו חסרי אונים ויכולת וכך מנע מעמנו האל את השדפת והרקבת מעשה ידו. מעטים הם האנשים שניחנו בתבונה הראובן-ויטנברגית ואין מעשה ידם נופל ממעשה יד אלוהים. אנשים ראויים לגרוע מכל וגם - מופלא הדבר בעיני - חושקים בגרוע מכל.