עדי בן יהושע
יום שלישי כ"ח אב תשנ"ט 10 אוגוסט 1999
באג אלפיים פגע במחשבים קשה יותר משכולם האמינו. מחשבים בכל העולם, גם אלה שתוכנתו נגדו, נפגעו ושותקו לגמרי. הקריקטורה הרווחת בעולם ה"נאור" הייתה זו של מחשב בכותונת משוגעים, או של מחשב הנראה כמשוגע. עכשיו היה על העולם לצפות, חסר אונים בנזקים המתרחשים אל מול עיניו, משום שכל דבר קטן בחיי האדם היה קשור במידה מסוימת למחשב. בני האדם עבדו על מנת להרוויח את לחמם בעזרת מחשבים, עליהם שמרו מידע, דרכם העבירו מידע ובעזרתם קיבלו משכורת.
טיסות המטוסים של בני האדם, שנועדו להעבירם ממקום אחד לאחר במהירות נוהלו והוטסו כמעט לגמרי בידיי מחשבים, מסלול הטיסות תוכנן בקפידה בעזרת תקשורת בין מחשבי התעופה, מחשבי מזג האוויר ומחשבי המטוסים בכל העולם, מניעת ההתנגשויות נעשתה בידיי מחשבים, נחיתות והמראות פוקחו על ידיד מחשבים בעיקר, שגם תכננו את מסלול ההמראה או הנחיתה וגם פיקחו עליהם.
בני האדם ערכו קניות, שוחחו ביניהם וחיו את חייהם בלא לעזוב את ביתם- מבצרם. רשת האינטרנט אפשרה משלוחים בכל העולם- על ידי מטוסים ללא טייס, משלוחי מזון על ידי מכוניות ללא נהג, שיחות ישירות בין כל קצוות העולם בלחיצת כפתור אחת, בידור, תעסוקה וכל דבר אחר שיכול האדם לבקשו במהלך חייו. בני האדם נולדו וגדלו בבתיהם, חיו בתוך בתיהם או מכוניתם, התא המשפחתי היה קיים רק לצורך נוחות זמנית, עד שהאדם היה מבוגר דיו לגור לבדו ואז קנו לו הוריו בית משלו ואף ציידו אותו במחשבים, כפי הנדרש.
לכל בית היה מעין כור גרעיני משל עצמו, שהופעל וכובה בעת הצורך על ידי… מחשב, רשימת הקניות של האדם הוכנה בידי שבב מחשב בתוך המקרר, נשלחה על ידי רשת האינטרנט ונשלחה לביתו של המזמין על ידי אותן מכוניות הנשלטות בידי מחשב. הבית כולו נוקה על ידי רובוטים ממוחשבים, שגם שלחו רשימת חומרי ניקוי לרכישה, בישלו, כיבסו, ייבשו וקיפלו. כל שהיה על האדם לעשות היה להקים משפחה, לעבוד וליהנות מחייו. את זוגתו לחיים הכיר דרך רשת האינטרנט, הביא אותה אליו והם נישאו. ילדיו גדלו בתוך הבית, משחקים ביניהם או על מחשב. פיצוץ האוכלוסין הורגש רק בדירות ובעיה זו נפתרה על ידי המצאת גורדי שחקים, בניינים עצומים המכילים אלפי דירות וכדומה, אותם בנו רובוטים ממוחשבים.
לממשלות היו מתקנים סודיים למלחמה ביולוגית, שהוחזקו ותוחזקו בידי רובוטים ממוחשבים וכל זכר לאמנת ז'נווה נעלם מעל פני האדמה. אף אחד לא נכנס לשם ואף אחד לא יצא משם. הרובוטים תחזקו את עצמם ודאגו לעצמם לכל צורכיהם. הם סיפקו דו"ח שבועי לממשלות על ממצאיהם ופעולותיהם, שנקרא בידי מחשבים, שהורו להם כיצד לפעול, בהתייעצות עם מחשבי אנשי הממשלות.
באג אלפיים גרם לשיתוק כל המערכות האלה. מה שנוצר בעקבות זאת החריד את כל העולם, שצפה בטלוויזיה- מכשיר שהצפייה בו ירדה משבעים אחוז לעשרים וחמישה ועלתה לכמעט מאה אחוזים משהחל באג אלפיים לתבוע קורבנות. לא הייתה שעה בה לא נשמעו זעקותיהם של אנשים על מות יקיריהם בתאונה אווירית, או תאונת רכבות, שהופעלו גם כן על ידי מחשבים, על טביעת ספינה שעלתה על שירטון בגלל היעדר מערכת ניווט ממוחשבת וכדומה. מניין הקורבנות עבר את סף המיליון עוד בינואר. לא היה בית שלא נפגע. בעיקר בגלל הכורים הגרעיניים הפרטיים.
מה שאף אחד לא ידע הוא מה התחולל באותם מקומות סודיים בהם פיתחו את הלוחמה הביולוגית. הרובוטים שותקו כמו כל שאר המערכות. אם אדם היה עובר שם, הוא היה נדהם לראות את הרובוטים עומדים בתנוחות שונות, באותן תנוחות בהן נעצרו בשלושים ואחת בדצמבר אלף תשע מאות תשעים ותשע בשעה אחת עשרה חמישים ותשע וחמישים ותשע שניות וכן הלאה. כמובן שהרובוטים שאחזו בדברים כמו מבחנות שיחררו אותם על הארץ. מבחנות נשברו ושיחררו נגיפים מסוכנים לאוויר. רק אחוז אחד מכל התושבים בעולם היה מחוסן מפני כל המחלות שהמציאה מדינה אחת. אחוז אחד, כלומר מאתיים אלף בני אדם. מתוכם אחוז אחד היה מחוסן מפני כל המחלות של כל המדינות.
אלפיים בני אנוש שרדו. כל השאר מתו בתאונות או במחלות נוראיות. בכל בית היה מת. הגופות נרקבו בכל מקום ולא היה מי שיפנה אותן. מי שנשאר בחיים, קיבל מה שרצה היכן שרצה. זה לא היה מחזה יפה, אבל אם רצית לגור במקום כלשהו עם חשמל ונוחיות מינימאלית, היית צריך לפנות את כל הגופות ואחר לכבות את כל המכשירים החשמליים בעיר ואחר כך רק לנסות ולהפעיל את תחנות החשמל העירוניות שנשמרו רק לעתות חירום.
כך, שרדה ליאב, נערה בת שמונה עשרה ותרה ברחבי הארץ אחר שורד נוסף. כל מקום אליו הגיעה היה מלא בגופות נרקבות. מחלות, תאונות, בדידות, רעב, תשישות וכדומה הרגו כל כך הרבה אנשים. נראה שהמוות האיום שלט בכל. תינוקות, זקנים, נשים, גברים, ילדים ונוער. אף אחד לא ניצל משיני המוות. היא הייתה יושבת ובוכה כל ערב מבדידות. הרעב לא היה קיים לגביה, כי כל מה שיכלה לרצות אפשר היה פשוט לקום ולקחת מהחנויות. חברת בני האדם הייתה מותרות בלתי מושגות.
עד שיום אחד, כשכבר אמרה נואש והייתה סמוכה ובטוחה כי אין טעם לחיים, התיישבה ליאב על דשא בפארק עירוני ושמעה רשרוש בעשב. היא התפלאה מאוד, משום שידעה כי אין כל נפש חיה באזור. יצאו אליה חתולה מדהימה ביופייה וכלב גולדן רטריוור גזעי וכמו ברכו אותה לשלום וביקשו את חברתה. ליאב ישבה וליטפה אותם ובכתה על מר גורלה, אבל כבר לא הייתה לבד. היו לה שני חברים בעולם החדש.
כך טיילו ברחבי הארץ, חיים בכל מקום שמתחשק להם, עושים ככל העולה על רוחם ונהנים. יום אחד עברו במקום חדש, בו לא היו עדיין. ליאב שלחה את גרובר, הכלב, לחפש מסעדה וישבה עם ליידי, החתולה על ספסל. היא דיברה אתה וניסתה לפרוק את המטען הרגשי הכבד שהיה מונח כמו אבן על לבה. בחיים לא נמצא עוד אדם חי ובריא. זה נגמר, אני האדם האחרון החי על פני האדמה. לפתע ראתה ליאב צל מתארך עומד ליד אחד העצים בסביבה. ליאב קראה, מבוהלת "מי שם?" ולא קיבלה תשובה. מי שלא יהיה שם מפוחד בדיוק כמוני, אולי יותר, חשבה לעצמה. מי יודע מה עבר עליו בעקבות אותו שיגעון מחשבים…
ליאב קמה וליידי על ידי האחת, מלטפת אותה בידה השניה, הולכת לכיוון הצל. העץ הקטן כמו זז אתה על מנת להסתיר את המטען היקר שלו. "מי שם?" שאלה שוב והפעם שמעה "אני" בקול חלש, אבל מספיק חזק כדי שתדע שהוא קיים. "הראה את עצמך" אמרה, חושבת רגע ואז הוסיפה "לא אפגע בך לרעה. אני מפוחדת ובודדה בדיוק כמוך". היא ידעה שזה ישבור לפחות מעט ממסכת הפחד שאפפה את הקול המסתורי. לאט, מבין העצים, הגיחה דמות של נער כבן גילה, גבוה ממנה אבל לא ביותר מעשרים סנטימטרים, שיערו השחור גולש עד מתחת לכתפיו, עיניו התכולות מביטות בה במבט קורע לב שחציו צער וחציו אימה.
"איך קוראים לך?" שאלה. זה נראה כמו הדבר הנכון ביותר לשאול. היא לא עמדה לרגע לתהות על משמעות המשפט- "קוראים"… כמה זמן עבר מאז שראתה בן אנוש? חודשיים? שלושה? ארבעה? ליאב לא יכלה לזכור. חוש הזמן שלה התנוון במשך כל התקופה בה שוטטה לבדה ברחבי הארץ. "הראל, ואת?" ענה הנער שמולה, מנסה להסתיר את שמחתו הגלויה על שליאב שם, שהיא בת ועל איך שהיא נראית. "ליאב" ענתה. "בן כמה אתה?" היא היססה לשאול אותו, אבל השאלה כמו זרמה ממנה בטבעיות, כמו גם תשובתו "שמונה עשרה".
"גם אני בת שמונה עשרה! מאיפה אתה במקור?"
"אני ממושב עין חרוד ואת?" הוא ענה, עיניו מביטות בה בהתעניינות אופיינית לבן עשרה.
"אני משפיים" ענתה בפשטות, עיניה הירוקות מביטות בו בפליאה. "מה אתה עושה כאן בערד?" שאלה.
"אני עברתי בארץ, מחפש אנשים חיים, אבל הכל מלא גופות…" הוא השפיל את מבטו ועיניו התמלאו דמעות. "הייתי כל כך בודד. אין לי אפילו חתול איתי" אמר והסתכל על ליידי. ליאב נתנה לו את ליידי וקראה לגרובר, שבא בשמחה, מקשקש בזנבו, מחזיק בפיו עצם שמנה.
"בוא, נבחר לנו בית ואני אבשל ארוחת ערב. יהיה נחמד לאכול אוכל מבושל לשם שינוי. עד עכשיו לא היה לי למי לבשל… רק אני, גרובר וליידי." הם הלכו ביחד, מדברים על הדברים שהיו- המחשבים ששימשו להם הורים לפעמים, הרובוטים וכולי. הוא ישב ליד שולחן האוכל במטבח הבית וליאב בישלה לה בהנאה, מפזמת לה פזמון ידוע. היא אהבה לבשל ואהבה עוד יותר שיש לה למי לבשל. כשהאוכל היה מוכן, ליאב תרה במטבח אחר צלחות והגישה לעצמה ולהראל. היא ישבה והביטה בו שעה ארוכה לאחר שסיימה את ארוחתה והייתה מרוצה מהעובדה שהוא נהנה מהבישול שלה. היא שאלה אותו אם הוא רוצה לשתות משקה קר או חם. "שוקו חם, אם יש" ביקש והיא בשמחה גלויה אמרה "זה המשקה האהוב עלי! שתי כוסות שוקו חם בדרך!" היא רקדה לה ריקוד פופולרי בדרך חזרה למטבח והכינה שתי כוסות שוקו. הם המשיכו לשוחח על קורות חייהם, כל אחד מספר פרק בחייו בתורו. כך עבר הערב של ליאב והראל.
צוק ישב על מיטתו, מקלל חצי עולם על כל מה שקרה. הוא לא רצה לצאת מהמיטה שלו ולראות מחדש את כל הזוועות הנוראות שהיו בביתו. אמו שכבה ללא רוח חיים במטבח, קרטון חלב בידה האחת, חלב שהחמיץ שפוך על הרצפה לידה, שברי זכוכית של מה שהיה פעם כוס בצידה השני. על פניה הייתה הבעה גרוטסקית של מעין ניסיון נואש לשאוף אויר ולצרוח מאימה. צוק אהב את אמו ולא יכול היה לראות אותה שוכבת כך, ללא רוח חיים על הרצפה, אבל לא יכול היה להביא את עצמו כדי מטר מגופתה, על מנת לגרור אותה החוצה ולקבור אותה.
אביו ישב על הכורסה האהובה עליו והביט בעיניים מזוגגות על מסך טלוויזיה שחור. צוק חישב ומצא שהוא ישב כך כבר שבועיים ימים והיה מת לגמרי. הוא ניסה לנשום בשעה עשר בערב לפני שבועיים ולא הצליח. הוא מת כעבור חצי דקה ועל פניו הבעה דומה לזו שעל פניה של אמו של צוק. צוק לא יכול היה לסבול יותר וכיסה את פלג גופו העליון בשמיכה שהייתה לידו.
היחיד שנשאר חי בביתו חוץ ממנו היה אחיו התינוק, פלג. הוא היה בן שנה והפסיק לינוק רק לפני חודשיים. לצוק היה חבל על תינוק כה קטן שאמו מתה ועליו ללמוד להסתדר בעולם האכזר שבחוץ בעזרתו הלא-גדולה-כל-כך של נער בן תשע עשרה. שאר אחיו ואחיותיו של צוק נהרגו ממחלות שונות והיו קבורים בחצר האחורית. הוא ידע, מכיוון שצפה באביו קובר את ילדיו שלו בכאב שלא יתואר, על פניו הבעה של סבל מהול בעצב. הוא לא מצא מילה אחרת לתאר את זה, פרט לאבל.
עכשיו צוק קם ממיטתו וניגש למטבח, מנסה להתעלם בכל כוחו מגופת אמו, מנסה לשכנע את עצמו כי זה רק מגבת מטבח שנפלה ככה. הוא התחיל להכין לאחיו את בקבוק הדייסה שלו ומשסיים, בדק את חומו של הבקבוק ונתן אותו לאחיו. הזאטוט התחיל לינוק במרץ ולאחר שגמר את כל הבקבוק שיהק, חייך אל צוק חיוך מתוק ונרדם, מבט של אסירות תודה על פניו. אני אוהב אותו כל כך חשב צוק, מה אני אעשה אם יקרה לו משהו? מה אעשה כשהוא יהיה חולה? צוק לא רצה לחשוב על כל אותם הדברים. הוא רק רצה לחזור להיות צוק של פעם- נער-ילד מקסים, שובב וחמוד. הוא לא רצה את כל האחריות הזו עליו.
צוק הכניס את פלג לתוך מנשא תינוקות ושם את המנשא על בטנו, כך שהזאטוט ישן עכשיו על בטנו של צוק. צוק יצא אל הרחוב והלך לחנות. הוא לקח משם בתוך תיק גדול את כל מזון התינוקות המתאים לאחיו שהיה במלאי. הוא לקח חמש חבילות של חיתולים ושם את כל אוצרותיו בעגלה. הוא גם לקח כמה צעצועים, מזון לעצמו וכדומה. הוא ארז את הכל בתיק טיולים ענק שמצא יחד עם עוד בגדים שמלקח מחנות אחרת ושם אותם על אופנוע 750 סמ"ק שלקח מסוכנות "הארלי דיווידסון" של תל אביב. הוא הודה לאל שהוא חי בתל אביב, שם יש הכל. הוא לקח גם כיסא תינוקות וקשר אותו היטב אל האופנוע. הוא הלך לחנות התינוקות ולקח שם קסדה לאחיו ושם את הקסדה שלו על ראשו ואת של אחיו על ראשו הקטן והישן.
משישבו שניהם על האופנוע, צוק נבהל ורץ לחנות האופנועים. הוא לקח משם חוברת הדרכה לתיקון אופנועים, מגני ברכיים ומרפקים. הוא חזר עם השלל ושם על עצמו את המגינים. משנחה דעתו, הפעיל את האופנוע והודה לאל שהספיק להוציא רשיון על אופנוע כבד שנה לפני כן. הוא שילב להילוך ראשון ונסע לקחת דלק מתחנת הדלק הקרובה ביותר בה היה שירות אוטומטי. תודה לאל שאלה לא עובדים על תאריכים, אז זה עוד עובד, חשב צוק. הוא התחיל לנסוע, מתחמק מטור המכוניות השרוע כמו שורה אינסופית של ארונות קבורה על הכביש. הם באמת ארונות קבורה, חשב צוק, המום ממחשבתו שלו עצמו, הרי בכל מכונית יש מישהו מת. הם באמת חשבו שיוכלו להימלט מציפורניו של המוות, נכון? שאל את עצמו, מצפה גם לתשובה. הוא נסע דרומה על הכביש המהיר לבאר שבע ומשם לכיוון ערד. ערד זה המקום של כל הצעירים, חשב במרירות. כשהגיע לבאר שבע פלג התעורר וצוק נאלץ לחנות לאותו הלילה. הוא החליף לאחיו התינוק חיתול, האכיל אותו ושיחק אתו. כשפלג נרדם במיטת התינוקות באחד הבתים בבאר שבע- צוק שם את ראשו על המיטה שלידו ונרדם במהירות. הוא ישן שינה טרופה וחלם חלומות מזוויעים על עולם שנעלם וחיים שעכשיו נראו לא- מציאותיים.
סער ישבה בדירה של הוריה והביטה דרך החלון בחדר האורחים. היא ראתה מכוניות עומדות בפקק אין- סופי שנמשך עד מעבר לאופק וביניהם היה פתח מספיק לאופנוע. היא התעצבנה שאין לה רשיון על אופנוע ואינה יכולה לצאת מהעיר. בכל זאת החליטה לנסות וללמוד לשלוט באחת ה"חיות המתכתיות" שחנו מתחת לחלונה. היא אספה כמה דברים אישיים שלו ולקחה תיק ענק. היא הסתובבה בין החנויות של קריית שמונה, תוהה עם המוות הזה ברחובות נגרם מטיל שונה של החיזבאללה.
סער לקחה בגדים, ציוד ללינה בחוץ, מכיוון שלא עלה בדעתה כי כל הארץ עלולה להיראות כמו קריית שמונה. היא לבשה מגינים וחבשה קסדה. היא לבשה מכנסי ג'ינס חדשים שהיו צמודים על גופה ונראו כהגנה טובה לרוב חלקי גופה הלא- מוגנים. היא עלתה על האופנוע הכי גדול שמצאה והתיישבה עליו. היא ראה את דוושת ההילוכים ברגל ואמר תודה לאל שחברה הטוב ביותר היה אופנוען. היא התניעה את האופנוע וזה נדלק בניסיון השלישי. לא רע לבחורה שאף פעם לא נסעה לבד על אופנוע, חשבה סער. עכשיו, היא נהגה בזהירות ברחבת ההחלקה העירונית, נזהרת שלא לעוף מהאופנוע. אני נוסעת! אני נוסעת! חשבה לעצמה ולפתע עפה מהאופנוע על האדמה. אם היה שם אדם אחר, הוא היה לבטח נופח את נשמתו מרוב הצחוק, אבל מכיוון שסער הייתה לבד- היא קמה והמשיכה לרכב.
משהשתלטה על האופנוע, העמיסה עליו את תיקה, אוהל ושק שינה. שיהיה לי איפה לישון אם זה קרה רק כאן חשבה סער לעצמה, כמעט משוכנעת שביטאה את המחשבה בקול. עכשיו היא נהגה בכביש הראשי, מתמרנת בין המכוניות הרבות שעמדו תקועות בכביש. היא בירכה בערך עשר פעמים על כל מכונית שהייתה צריכה לעבור ועל כל כביש צדדי אליו הייתה צריכה לפנות בדרך. היעד- דרומה… אולי בערד יהיו אנשים…
המוות שלט בכל ומשהסתכלה סער בתוך המכוניות, היא ראתה גופות נרקבות. היא הביטה במחשבי המכונית וראתה שהם לא עובדים. היא הפעילה אחד מהם, אבל ראתה שהוא "משתגע". זה באג אלפיים, הבינה. הוא פגע בכל כל כך חזק… איך זה יכול להיות? הרי לפני חמש שנים כבר דיברו על תיקוני באג אלפיים. האם התפתחנו כל כך ושמנו את כל מבטחנו במחשבים ולא זכרנו את בעיית "באג אלפיים"?! והרי זו הבעיה הנפוצה ביותר במחשבים ומתוקשרת יותר מנפילת הווינדוס 98 בזמן מסיבת העיתונאים שערך ביל גייטס על מנת להציגו…
סער נסעה עד צומת מחניים ומילאה דלק. היא הכינה לעצמה ארוחה טעימה אך לא כל כך מזינה במסעדה וישבה ואכלה, תוהה אם היא היחידה שנשאר בחיים. לפתע נשמע קול בכי חלוש של תינוק. היא רצה בעקבות הקול וראתה תינוקת בוכה במושב אחורי של מכונית. היא העריכה את גילה. אלוהים, היא רק בת שנה, אולי גם זה לא… היא ניפצה את החלון בעזרת מוט ברזל שתלשה מאחד האופנועים מחוץ למסעדה ואחזה בעדינות בכסא התינוקות הורוד עליו ישבה התינוקת. היא ניתקה את חגורות הבטיחות שהחזיקו את הכסא במקומו ולקחה את התינוקת אל מחוץ לתופת הרותחת שנקראה לפני שבועיים מכונית. היא לקחה את התינוקת למסעדה והכינה לה עוף עם ירקות מרוסק. היא לקחה בקבוק שמצאה במכונית, שטפה וחיטאה אותו ואת המוצצים שמצאה והגישה לתינוקת את האוכל.
היא ישבה והביטה בה בזמן שזללה ברעבתנות את האוכל. היא הייתה קטנה, עדינה וכה יפה. שיערה הבלונדיני הארוך היה אסוף בזנב סוס מקסים, עיניה הירוקות הביטו בה באסירות תודה. שמלתה הורודה הייתה מלוכלכת בקצוות וסביב החיתול שלה. היא ניגשה למכונית והוציאה משם שמלה תכלת מדהימה נקיה, חבילת חיתולים, מגבונים לחים, טלק ומשחה נגד פריחה. היא לקחה את הרכוש הנוסף וחזרה למסעדה.
מעניין אם היא יודעת לדבר… אין לי מושג איך קוראים לה… חשבה סער. "הי, קטנה, איך קוראים לך?" שאלה סער, בקול מתוק. התינוקת הביטה בה במבט משועשע ואמרה "דין" בקול מתוק של תינוקת שרק למדה לדבר. "אופו אבא? אופו אימא?" שאלה, והמבט בעיניה גרם לעיניה של סער להעלות דמעות. איך אומר לה שהם מתים?! איך אומרים לילדה בת שנה שהיא נשארה ללא קרוב אחד בחיים?! "אימא ואבא הלכו לטייל" אמרה לה, עיניה דומעות וקולה רועד. "אני אוצה בוא!" אמרה הקטנה. "את לא יכולה לבוא אתם, דין" אלוהים, מה אני עושה עכשיו?! היא ישבה לידה ובהתה החוצה מחלון המסעדה. אם זה היה יום אחר, בשנה אחרת, הייתה פורצת הקטנה בבכי קורע לבבות. אבל זה לא היה. זה היה חודש ינואר, שנת 2000. דברים קרו אחרת עכשיו.
אחרי האוכל היא לקחה את התינוקת לאופנוע וקשרה היטב את הכסא שלה. היא שמה את הקסדה על ראשה, מחייכת לשמע הצחוק שבקע מהגרון הקטן כל כך שהיה בטוח בכיסא התינוקות שמאחוריו. היא טיפסה על האופנוע והפעם התניעה אותו בניסיון הראשון. היא רכבה עם הקטנה עד שהגיעו בחסות החשיכה לתל אביב. היא מצאה מלון נוח דיו ולקחה מאחת החנויות לממכר דברי תינוקות לול, בגדים נקיים, חיתולים, בקבוקים, דייסה ושאר מוצרים. בדרכה החוצה מהחנות, ראתה דובון מתוק, לקחה אותו יחד עוד בובה שראתה בחלון הראווה והביאה את השלל לחדר במלון.
מובן כי היה עליה לטפס במדרגות ולחפש חדר שלא שהו בו גופות נרקבות, אך משמצאה, היא הניחה את דין בלול, נתנה לה את הבובה והכינה לה את הדייסה בבקבוקים שחיטאה. היא קילחה אותה והלבישה אותה באחד האוברולים הארוכים שלקחה. היא התפלאה לראות שהאוברול התאים לה באופן מושלם. היא הברישה את שיערה בעדינות ואספה אותו בזנב סוס מתוק. היא השכיבה את התינוקת בלול והיא נרדמה כמעט מיד.
מוזר, חשבה. מעולם לא חשבתי על עצמי כאמא. מה שכורח הנסיבות עושה לאנשים… מחשבתה נדדה למשפחתה שלה והיא מיהרה להסיט אותה מנושא זה. מעניין מה עבר עליה כל הזמן הזה במכונית עם שתי גופות. איך היא לא מתה?! היא כל כך קטנה… היא הייתה משוכנעת ששוב דיברה בקול ובדקה אם העירה את התינוקת. משנחה דעתה, הסירה את בגדיה ונכנסה למקלחת.
היא התלבשה בפיג'מה שלקחה מחנות בגדים ונשכבה על המיטה הזוגית שבחדר. מחשבותיה רדפו אותה ללא הרף. למה זה קרה?! איך זה קרה?! איך היא נשארה בחיים? אולי יש עוד אחרים? איפה?! מחשבתה האחרונה הייתה: בערד. הם כולם יחכו לי בערד. אני אגיע לערד והכל יהיה בסדר. חייב להיות. משסיימה רצף זה של מחשבות שקעה בשינה טרופה ומלאת סיוטים, בהם הופיעו מולה כל האנשים שהכירה וניסו להרוג אותה, או להחזיר אותה לקריית שמונה. "תחזרי אלינו" אמר החבר הכי טוב שלה, שעכשיו שכב מת על ריצפת המקלחת בביתו. "אנחנו מתגעגעים אליך, סער. תחזרי אלינו, לקריית שמונה. תחזרי והכל יהיה בסדר. את עוד תראי…".
היא התעוררה שטופת זיעה ודבריו האחרונים של חברו הטוב רודפים אותה. "…את עוד תראי…" הוא אמר. אני אראה מה?! מתי?! איפה?! בערד שבה אליה התשובה ממעמקי תודעתה. או שמא היה זה מתת המודע?! לסער לא היה אכפת. כל מה שהיא ידעה הוא שיש לה פתרון וגם אם זמני, לנסוע דרומה היה רעיון טוב. היא בטוח תפגוש עוד אנשים בדרך… נכון? אבל לא היה לה את מי לשאול ולא היה מי שיענה לו. דין התעוררה בינתיים והביטה בה מנומנמת. האם באמת הייתה מנומנמת?! עיניה של דין הביטו בה כמחפשות תשובה בעצמן והיא הייתה חסרת אונים אל מול עיניה הירוקות… היא חיפשה את השאלה שתצטרך להשיב עליה ביום מן הימים בעודה אורזת לקראת הנסיעה.
דור ישבה בחדרה שבביתה וחשבה. לעיתים בכתה, לעיתים צחקה, לעיתים אף צעקה, אבל כל זה לא שינה דבר לנערה בת התשע עשרה. חייה היו אמורים להתחיל רק עכשיו. היא הייתה מאוהבת בנער אחר, בן גילה, היו לה הורים ושתי אחיות, שעכשיו שכבו ונמו את שנתם האחרונה בחדר השינה של הוריה. מובן שהם לא היו שם מלכתחילה. העברתם למקום מבודד זה עלתה לדור בהרבה קללות, בכי, צעקות, צרחות, דם, יזע ודמעות. היא הזיזה בזה אחר זה את הוריה ואת שתי אחיותיה והשכיבה את כולם בתנוחות מכובדות על המיטה הגדולה בחדר השינה של הוריה.
"תקראו לי אגואיסטית, אבל אני חייבת לראות אם יעד נשאר בחיים…" דור דיברה לעצמה. "חוץ מזה, נמאס לי כבר לדבר אל עצמי ואני בטוחה שאני משתגעת." היא אמרה. יעד היה אותו נער שהייתה מאוהבת בו. הוא היה בצבא, כמוה ושירת באותו בסיס בו שירתה היא. הם היו ידידים עוד מהתיכון, חשבה בחיוך. הם יצאו הרבה ביחד כשהיו בתיכון ועוד הרבה יותר עכשיו ודור הייתה מאוהבת ביעד כבר קרוב לשנתיים או שלוש. הם היו מבלים את שעות הפנאי מעטות שלהם בבסיס ביחד, היו חוזרים יחד הביתה מהצבא, יוצאים ביחד ומדברים על הכל. לדור תמיד הייתה פנטזיה קטנה בלב, שהיא ויעד נשארים האחרונים החיים בעולם…
דור קמה לפתע, מבהילה את עצמה והלכה לביתו של יעד. היא לא חשבה פעמיים ופתחה את הדלת ונכנסה. היא מצאה את יעד שוכב על המיטה בתחתונים בלבד ובוכה. היא חיבקה את גופו הרזה והשברירי למראה ונישקה אותו והבטיחה לו, כמו גם לעצמה, שהכל יהיה בסדר. הם ייסעו צפונה לערד ושם בטוח יהיו עוד אנשים, או שיפגשו באנשים בדרך. הוא נישק אותה בחזרה והם עשו אהבה בפעם הראשונה בחייהם על המיטה שלו. זה לא היה כמו בסיפורים וגם לא כמו בסרטים. הכאב העצום והמהירות בה הגיעו שניהם על סיפוקם העכירו עוד יותר על מצב הרוח המדוכא בין כה וכה של שניהם.
יעד התלבש והם הלכו לחנות בגדים. הם ארזו בגדים נוחים ולבנים נקיים ולקחו אופנוע אלף וחמש מאות סמ"ק והעמיסו עליו את התיקים שלהם. הם רכבו בשתיקה לעבר ערד ולא עצרו, אלא משהגיעו ליוטבתה. המקררים עדיין עבדו בעזרתם האדיבה של גנרטורים ישנים ולא ממוחשבים שעמדו בחצר והקימו רעש מחריש אוזניים. דור ויעד ישבו במסעדה, שתו ואכלו אוכל שדור טרחה והכינה למען יעד ודיברו על מה שעשו לפני שיצאו מביתו של יעד.
אחרי כן הם קמו בדממה ועזבו את המקום, מפחדים להפריע לשלווה המתה של המקום. הם עלו על האופנוע שלהם ורכבו שוב בדממה. יעד לא הצליח להבין שכל העולם יהיה דומם מעכשיו. ואיך הוא יכול לקלוט?! הרי הוא חי בביתו שלו עם שתי אחיותיו שלו ועם שני הוריו ועכשיו כולם היו מתים. הוא החזיק את אחותו הקטנה בשתי ידיו וניסה לשמור עליה בחיים, אבל היא מתה. כשדור נכנסה, הוא שכב על המיטה ומירר בבכי על מותה של אחותו.
דור הביטה בגבו של יעד, שנהג על האופנוע ותהתה על מה הוא חושב. מדי פעם רעד גבו, כמי שנזכר בדברים לא נעימים. היא עצמה חשבה על ביתה שלה, על משפחתה שלה, שאמנם לא היו האנשים הכי נעימים לחיות אתם, אבל בכל זאת היו משפחתה. היא התחרטה על כל אותן הפעמים שהכריזה על שנאתה המרובה למשפחתה ועל כל הדברים הרעים שאמרה עליהם, אך הבינה כי זה לא יחזיר אותם לחיים. כשיעד הביט בה היא מחתה דמעה מעינה הימנית וחייכה אליו במתיקות.
דור ויעד הגיעו לערד ומצאו לעצמם בית נאה. הם פינו ממנו את הגופות ואת המחשבים המתים והחלו לעצב אותו לפני טעמם. הם חיו בעיקר מחוץ לביתם, שהיה תמיד פתוח לרווחה, כי כל מי שהיה סגור בבית סגור, היה מת… הם לא היו מתים ותת המודע שלהם הורה להם לתת כל סימן חיצוני לעובדה, על אף שהיו היחידים שנשארו בחיים מבין כל אותה העיר, שפעם שקקה חיים.
דור קמה כל בוקר, הלכה לחנות והביאה מצרכים לארוחת הבוקר שלהם, חזרה לביתם ובישלה. היא אהבה לעבוד למען יעד. היא תמיד אהבה אותו והיא ידעה כי תמיד תאהב אותו, לא משנה מה יקרה בעתיד. יעד היה יחיד… ומיוחד. היא חייכה לעצמה תמיד כשעבדה, כי תמיד עלתה אל מול עיניה אותה תמונה- היא ויעד, ישנים באותה מיטה, מחובקים חזק ומתנשקים, כמו בכל לילה. דור שרה לעצמה מנגינה ידועה שהתאימה בדרך פלא למצבה ותלתה את הכביסה שלהם לייבוש על חבלים מאולתרים שהתקין יעד.
דור ויעד… יעד ודור… נשמע טוב, לא?! היא חייכה. אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו, בכל מאודי. אני אוהבת כל מה שקשור בו. אני אוהבת לשבת לידו, לא משנה מה אנחנו עושים. היא המשיכה לשיר לעצמה ומשסיימה, הכינה כד לימונדה והוציאה אותו יחד עם שתי כוסות על מגש עם עוגיות ששניהם אהבו החוצה. היא הביטה בו לרגע והוא נראה לה מהורהר. מעניין על מה הוא חושב עכשיו… היא תהתה.
יעד ישב בחצר באותו הזמן וחשב על העתיד. הוא אהב את דור. אהב אותה כמו באגדות שסיפרה לו אמו כשהיה תינוק. הוא חשב על ילדיו שלו. הוא ידע, בדיוק כמו דור, שהם זוג ויהיו זוג עד ליום מותם. הוא ידע זאת עוד כשהיו בתיכון. הייתה תקופה שהוא התכחש לזה וניסה לדחות אותה מעליו, בדיוק כמו שהיא ניסתה לדחות אותו מעליה כשהם רק הכירו. שניהם ידעו מהרגע הראשון שיהיו ביחד, לטוב ולרע, עד ליום מותם. הם פחדו מהידיעה הזאת במשך הרבה שנים, אבל עכשיו מצאו בה נחמה. הכל יהיה בסדר כל עוד דור לידי, חשב יעד. הכל בסדר כל עוד היא אוהבת אותי ואני אותה. אני יודע שזה יישאר ככה ותודה לאל על כך.
"יעד, מתוקי…" קראה דור וחיבקה אותו. מגש הלימונדה והעוגיות שכב בבטחה על שולחן הפלסטיק שהיה מאחוריו. היא הרגישה את גל החום הנעים עובר בה והיא נישקה אותו על שפתיו בתשוקה. יעד הרגיש את אותו גל חום, כנראה, כי הוא אחז אותה בזרועותיו הדקות והחזקות ונישק אותה. הם שכבו על הדשא ותינו אהבים כחצי שעה. הם למדו לאט ליישם את כל תשוקותיהם אחד על השניה ואחת על השני.
הם החזיקו ידיים וליטפו את הידיים שלהם ונהנו ממזג האוויר המקסים שהיה בערד. מאז שהתאהבו, הם התחילו לשים לב לדברים כל כך קטנים, כמו פרפר לבן וקטן המתעופף לו בעליזות בין שניהם, כנפיו הלבנות מרפרפות ביניהם, או כמו פרח קטן וורוד שצומח לבדו בין יער של פרחים לבנים. הם שכבו ערומים בחצר ביתם והביטו אחד בשניה ואחת בשני כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שראו אחד את השני והם מתאהבים ממבט ראשון.
"דור, את אוהבת אותי?" שאל יעד בקול מתריס "מה אתה עוד פעם רוצה, יעד?" דור צחקקה כשידו של יעד התרוממה לפתע, מצביעה על כד הלימונדה. "ידעתי שלא לחינם את אוהב אותי!" עכשיו שניהם צחקו, התחבקו והתנשקו. דור קמה, מזגה את כוסות הלימונדה והנמיכה את המגש אליהם. לאחר שסיימו את הלימונדה, שהתחממה קצת בינתיים, התלבשו ונכנסו פנימה. השעה הייתה כבר שמונה וחצי בלילה והם שכבו במיטה וקראו כל אחד את הספר האהוב עליו.
למה אף אחד לא מגיע? שאל יעד את עצמו. היו צריכים להיות כאן אנשים כבר מזמן! למה אין פה אף אחד?! לא ייתכן שאנחנו היחידים שנשארו… זה לא הגיוני…! היה זה עוד בוקר קריר בינואר ודור הכינה שתי כוסות שוקו חמות בקנקן שרתח והעלה אדים על הגז הישן. יעד ודור ישבו במטבח וקראו, ומדי פעם קראו אחד באזני השניה ואחת באזני השני משפטים שאהבו מתוך הספרים שקראו. הם ישבו ביחד וחשבו את אותן מחשבות, בלי שידעו זאת. רק המבטים המודאגים על פניהם הסגירו את מחשבותיהם וכשהסתכלו אחד על השניה מדי פעם, גיחכו מעט ואז שבו כל אחד לספרו.
באותו בוקר הלכה דור למכולת שבקצה העיר ושמעה לפתע טרטור של אופנוע. היא הייתה מוכנה לראות את יעד עוצר מולה, אבל במקום זה, ראתה נער כבן גילה רכוב על אופנוע ומאחוריו כיסא תינוקות כחול. מיותר לציין עד כמה הייתה דור מופתעת. צרחה קטנה נפלטה מפיה והיא כמעט עמדה לברוח ואכן הייתה בורחת, אם זה היה זמן שונה, שנה אחרת. אבל זו לא הייתה. זו הייתה שנת אלפיים המקוללת והוא היה הבן אדם הראשון שדור ראתה מאז סוף הבאג פרט ליעד שלה.
האופנוע נעצר מולה והיא עמדה, קפואה במקומה, בטוחה שהיא רואה רוח רפאים. היא לא הצליחה לזוז, עד כמה שניסתה וזה שכנע אותה יותר שהאופנוע הנוסע אליה הוא לא יותר מאשר רוח רפאים. האופנוע עצר כשני מטרים מולה ורוכב ירד ממנו והוציא מותך כיסא תינוק כחול תינוק קטן ומקסים. "אני צוק," הוא אמר, התלהבות ניכרת על פניו. "וזה אחי הקטן, פלג. באנו מתל אביב ולא ראינו שום סימני חיים בדרך. רכבתי על האופנוע הזה המון זמן וכל הזמן חשבתי שאני משוגע שאני בא הנה, אבל אני חושב שצדקתי. את לא רוח רפאים, נכון?"
דור עמדה, פיה פעור בתדהמה למראה הנער שעמד מולה. משהתעשתה, לקחה אותו לביתה. "יעד! בוא הנה מהר!" קראה דור. יעד יצא בריצה מהבית והביט, פעור עיניים ופה בצוק ובפלג. הוא עדיין היה המום כשהציגה דור את צוק ופלג בפני אהובה. דור הסבירה שהם באו מתל אביב ונתנה לצוק לתאר את המצב שם. הם ישבו בסלון, שלוש כוסות לימונדה וכד נחים על שולחן מעץ אורן, צוק יושב על כורסא ודור ויעד יושבים מולו על ספה בעלת שני מושבים, שנקראה, בזמנים אחרים, ספת אוהבים. עכשיו הייתה בסך הכל רק עוד ספה. פלג שכב על שמיכה שפרסה עבורו דור ושיחק להנאתו בצעצועים שלו.
"צוק, אתה בטוח שאין יותר חיים? חייבים להיות יותר צעירים מורדים כמונו…". מי ששרד היו בינתיים רק אותם צעירים שמאסו ומרדו בטכנולוגיה ובסופו של דבר ניצלו מהשפעותיו הקטלניות של אותו באג. "אינני יודע" השיב הנער. "בדקתי כל מכונית שעברתי, אבל המראות בכל המכוניות לא היו מלבבים כלל. לא הייתי ממליץ להסתובב עכשיו בכבישים…". הוא הביט עכשיו באחיו התינוק ופניו התערפלו. הוא חושב עכשיו על הבית… כמה זמן לקח לנו לשכוח את הבית? האם בכלל שכחנו אותו…? יעד לא ידע להשיב על שאלתו שלו. הוא התחיל אף הוא לחשוב על משפחתו. הוא התחרט על כל המריבות שהיו לו עם הוריו ועם אחיותיו. המבט על פניה של דור הבהיר לו שגם היא חושבת על אותם דברים.
הוא לא היה לגמרי משוכנע שלא שמע את קולה של אחותו בת הארבע עשרה צועק עליו "עכשיו אתה מתחרט?! עכשיו אתה רוצה להתנצל?! מ-א-ו-ח-ר מ-ד-י! היית צריך לעשות את זה מזמן. שלא לדבר על העובדה שלא הזהרת אותנו. יכולת להציל אותנו! למה לא הצלת אותנו? עכשיו אנחנו מתים! כולנו מתים רק בגללך! על מצפונך! דמנו בראשך!". עיניו של יעד התמלאו דמעות. הוא הביט בדור בחוסר אונים מוחלט. הוא לא יכול היה להשתחרר מהזיכרונות שרדפו אותו. דור חיבקה אותו חזק ונשקה לו בתשוקה. הוא לא הביע התנגדות והיה כחימר ביד הקדר. דור חיבקה אותו חזק והרגיעה אותו.
צוק ניגב את עיניו והזמין את הזוג לטייל ברחבי ערד, אולי יוכלו למצוא עוד בני נוער מרדנים כמוהם. משקיבלו הזוג את ההזמנה, צוק קם, הכין לאחיו את בקבוק הארוחה שלו וחגר את מנשא התינוקות על בטנו. דור שמה את הזאטוט במנשא והם יצאו לחצר, צוק ניגב את עיניו וסרק את השטח, אחיו הקטן זולל בהנאה גלויה את האוכל בבקבוק שלו, מאחוריו, כשני צעדים, הלכו דור ויעד, סורקים את הבתים מסביבם.
ליאב טיילה באזור הבית שלה ושל הראל, ולפתע חשבה ששמעה קולות באים מכוון קצה העיר. היא הלכה לאט ופחדה ממה שתראה. מי יודע איזה מן אנשים אלו. אולי הם רעים? פושעים או משהו כזה? מי יודע מה אני עלולה למצוא… ובכל זאת, גברה סקרנותה של ליאב והיא החלה ללכת לכיוון הקולות, מגבירה בהדרגה את מהירות הליכתה. כשהתקרבה מספיק על מנת לשמוע מה הם אומרים, התחבאה מאחורי שיח והקשיבה. קול של נער כבן גילה דיבר על העיר, על מעמדה בקרב בני הנוער בעבר הלא כל כך רחוק… בעיר עוד ניכרו הסימנים מהפסטיבל האחרון למוסיקה ישראלית שנערך בה. היו עוד שתי במות בנויות ועוד מעט כיסאות מפוזרים, אבל הלכלוך הגדול נוקה לבטח מייד לאחר הפסטיבל, שנערך השנה, משום מה רק בסוף חודש אוגוסט.
"העיר הזאת הייתה שוקקת חיים עד לא מזמן, זה פשוט מפחיד מה שקרה כאן ובכל שאר הארץ. אני עברתי הרבה מאוד מקומות בדרך מתל אביב לכאן ולא ראיתי נפש חיה אחת…". קול אחר, הפעם של נערה בוגרת דיבר- "אנחנו חייבים למצוא עוד אנשים בחיים, יעד. זה לא ייתכן שנשארנו רק אני, אתה, צוק ופלג… פשוט לא מתקבל על הדעת. נכון, פעם חשבתי שזה יהיה מדהים אם נישאר רק שנינו בעולם הזה והמחשבה הזאת נראית לי עכשיו חטא בל יכופר, אבל אני זקוקה לחברה ולא רק של שניכם… סליחה, שלושתכם… התנצלותי הכנה, פלג." הקול צחקק לו וקול אחר גברי אמר "דור, באמת הייתה לך פנטזיה כזאת עלי?! למה לא אמרת לי כלום? תמיד חשבתי שאנחנו רק ידידים ותמיד רציתי עוד. את יודעת עכשיו שאני אוהב אותך וכל רגע שבילינו כידידים נראה עכשיו כבזבוז זמן משווע…".
ליאב הציצה לרגע וראתה נער ונערה מתנשקים בתשוקה. אלה בוודאי "דור" ו"יעד"… אני חייבת לצאת ולדבר אתם. הראל ישתגע כשהוא יראה אורחים… עוד אנשים בחיים… היא ניסתה לחשב כמה זמן עבר מאז שראתה בני אדם אחרים, פרט להראל? ליאב לא זכרה. לא הייתה כיום כל דרך לבדוק תאריכים וזמנים. ליאב והראל חיו לפי השמש, קמו בבוקר, למדו, קראו ועבדו בגינה עד שהשמש עמדה במרכז השמיים, אכלו ארוחת צהרים, נחו, המשיכו בעיסוקיהם, אכלו ארוחת ערב עם שקיעת החמה והלכו לישון כשהחשיך לגמרי.
ליאב קמה לאיטה, רועדת מעט הן מהמאמץ שלא להתגלות והן מפחד והתרגשות ופסעה לעבר החבורה העליזה שעמדה בקצה הרחוב. צוק היה הראשון שהבחין בה וזעקה קטנה נפלטה מפיו. הוא באמת לא ציפה למצוא אנשים אחרים בחיים. דור אזרה אומץ והתקרבה אל הנערה שעמדה מולה. "היי, אני דור ואני בת 18. אני חייה עם החבר שלי, יעד, בקצה העיר. באנו מאילת עד הנה באופנוע. אלה," הצביעה דור על נער מגודל שנשא על בטנו מנשא תינוקות כחול ובו תינוק ישן עם בקבוק בפיו, "הם צוק ואחיו הקטן, פלג. פגשנו אותם רק היום. הם באו מתל אביב. אף אחד מאתנו לא ראה סימני חיים בדרך הנה וחשבנו ששאר העיר גם מתה. טוב לראות אותך." היא נשמה עמוק והביטה בנערה שמולה. ליאב הציגה את עצמה, מנסה לשמור על הצגת מידע זהה לזה שהציגה דור. "היי. אני ליאב ואני חייה ברחוב המקביל עם נער בן גילי בשם הראל. אני באתי משפיים והראל מעין חרוד. גם אנחנו לא מצאנו כל סימני חיים, פרט לכלב מסוג גולדן רטריבר וחתולה מקסימה. טוב לראות גם אתכם. לא האמנתי שיש עוד חיים בעולם החדש והארור הזה…".
ליאב לקחה אותם לביתה וקראה להראל מהשער הלבן בכניסה לחצר ביתם. הייתה זו חצר מטופחת ומלאה בפרחים מקסימים בשערה צבעים שונים, דשא ירוק עבה ורך, עצי פרי ועוד. החצר הייתה מלאה בפרפרים וציפורים והייתה החצר הכי פחות שקטה בערד. הראל ירד בריצה מתוך הבית, את תשע המדרגות שהפרידו בין הבית ובין השביל, כשרק מגבת לגופו ועל פניו מבט כמעט היסטרי. "מה קרה, ליאב?" הוא כמעט צעק. מבטו קפא כשראה את כל החבורה והוא עמד כשידו האחת מחזיקה את המגבת צמודה לפלג גופו התחתון וידו השניה קפואה באוויר, בדרך לפתיחת השער.
"מ- מי אתם? א- אתם אמיתיים?" שאל, פיו פעור למחצה. "כן, אמיתיים בהחלט, הראל." ענתה לו דור. "שמי דור וזה החבר שלי, יעד" אמרה, מצביעה על יעד. "אני צוק וזה אחי הקטן, פלג." הציג גם צוק את עצמו. "מצאנו את ליאב ברחוב המקביל, כשהסתובבנו בעיר למצוא עוד אנשים. היא די הפתיעה אותנו. היא לקחה אותנו הנה ו… הנה אנחנו…" אמר יעד, נבוך. "כן… הנה אתם… טוב, כנסו פנימה, אני עומד פה חצי ערום לפני שתי גברות… סלחו לי, חבר'ה…. המקלחת קוראת!" אמר הראל בקול אבירי וצחק. דור, יעד, צוק וליאב הצטרפו לצחוק.
החבורה נכנסה פנימה, לביתם של ליאב והראל והתיישבו בסלון. ליאב פרסה שמיכה עבה על הרצפה וצוק השכיב את פלג על השמיכה. ליאב הביאה כד עם מיץ ושש כוסות ובינתיים חזר הראל. החבורה ישבה בסלון, מסודרים לפי זוגות ורק צוק ישב כל כורסא והביט באחיו. משקלטו החמישה את צורת הישיבה שלהם, הסמיקו, וארבעה מוחות התמלאו רגשי אשם ורחמים על צוק, שנשאר לבד עם תינוק קטן. צוק, מצדו, לא ריחם על עצמו. הוא שיער שעוד יגיעו אנשים ואולי ביניהם תהיה נערה בת גילו שתמצא חן בעיניו, או לפחות הוא קיווה. בכל מקרה, הוא לא חשב על זה. צוק ראה שכולם נבוכים והתחיל שיחה.
הם דיברו שעתיים ואז הלכו עם צוק ופלג לבחור להם בית. משמצאו, עבדו כולם לפנות את הבית ומשסיימו, הביטו במעשה ידיהם. הבנות בדיוק סיימו לשטוף את הבית והבנים עבדו בגינה. משסיימו גם צוק, יעד והראל, הלכו כולם לחנות לדברי תינוקות, הביאו מיטת תינוקות מתוקה, עריסה, בגדי תינוק, אוכל לתינוקות וחיתולים. השלל הושם בחדרו של פלג. החבורה השלימה את המלאכה בשלט קטן שתלו על הדלת, שאמר: "החדר של פלג". המיטה הזוגית בחדר בקומה שמעל הייתה של צוק, כמובן. הוא ציפה את המיטה והושיב את כולם בסלון החדש שלו. הם שתו ודיברו וכשהחשיך, חזרו כל אחד לביתו שלו. צוק הלך והביא לעצמו בגדים, תחתונים, גופיות ופיג'מות. הוא השכיב את פלג לישון והלך להתקלח ולישון בעצמו.
סער ודין הגיעו לערד והאופנוע שלהן נעצר מול ביתם של צוק ופלג. צוק יצא בריצה החוצה, משום שלא זיהה את האופנוע. סער קמה מהאופנוע שלה, והורידה קסדה מעל פנים חיוורות כסיד. מולה עמד נער בן גילה, נראה טוב… מושך… חשבה סער. היא הורידה את כיסא התינוקות מעל האופנוע בידיים רועדות וניגשה אל הנער שמולה. "אני סער ובאתי מקריית שמונה. התינוקת היא דין והיא בת שנה וחצי." צוק הביט בנערה שמולו ואמר לעצמו ידעתי שתבוא מישהי שתמצא חן בעיני… היא מדהימה… סער… אני צוק ואני גר עם אחי בן השנה וחצי, פלג. באנו מתל אביב לפני יומיים.".
צוק הכניס את סער ודין אליו הביתה. פלג בדיוק התעורר וקרא בקול קטן לאחיו. "צו! צו!" קרא הקטן. "אני בא, פלג!". צוק רץ למעלה והביא את אחיו הקטן כעבור חמש דקות, עם חיתול נקי ובגדים יפים. הוא פרש שמיכה כל הרצפה ושם את פלג ודין עליה. הוא שם צעצועים על השמיכה והזאטוטים החלו משחקים בלהט. הוא הכין שתי כוסות שוקו חמות והגיש אחת לסער, שהודתה לו. הם ישבו ודיברו והתפלאו לגלות שיש להם כל כך הרבה מן המשותף. אם הייתה זו שנה אחרת, צוק לא היה חולם להציע את מה שעמד להציע, אבל זו הייתה שנת אלפיים המקוללת והוא לא רצה להישאר לבד.
"סער, היית מוכנה לגור אתי ועם פלג? יחד עם דין?" הוא אמר והסמיק עד תנוכי אוזניו. "כן, בשמחה. נמאס לי לחיות לבד. אני צריכה קצת חברה…" ענתה, מסמיקה גם היא בגלל המשך המשפט שכמעט אמרה: חוץ מזה, אתה מדהים, בכל המובנים… היא נעמדה מולו והוא נעמד גם כן והם לחצו ידיים. כשהסתכלו אחד לשניה בעיניים, הסמיקו ומיהרו להסיט את מבטם. שניהם הבינו שהם יהיו זוג. בדיוק כמו הראל וליאב או כמו דור ויעד, חשב צוק.
כמו קרא את מחשבותיו, קרא פלג "שיקה! צו וסאה שיקה!". צוק וסער הסמיקו עוד יותר. איך יכול להיות שילד בן שנה וחצי ידע בדיוק מה יש להם בראש? הם הביטו אחד בשניה ועיניהם נעצמו לאט, כשפניהם מתקרבות. שפתותיהם נגעו ברפרוף והם מיהרו לפתוח את עיניהם ולהתיק את שפתותיהם. הם הסמיקו ושוב נעצמו עיניהם והם התנשקו ארוכות, לקול צחוקם של פלג ודין. לאחר מכן, עמדו צוק וסער והביטו בשני הזאטוטים. גם שני אלה יהיו ביחד… ועוד איזה ביחד…
בכל יום הגיעו עכשיו אנשים, ברובם זוגות. למרבה הפלא, הגיעה גם כלבת גולדן רטריבר שנראתה בת גילו של גרובר וחתול מקסים שנראה מתאים לליידי. החיות, בדיוק כמו כל התינוקות שהגיעו, היו נחלת כולם. כולם טיפלו, כולם שמרו, כולם גידלו. כל הצעירים בערד היו שותפים מלאים אחד לחיי השאר. כך רצו לחיות כבר הרבה מאוד זמן והנה ניתנה להם ההזדמנות. פעם בשנה ערכו טקס לציון האסון שאירע ולאט לאט למדו להפעיל את כל החנויות ולצייד אותן מערים אחרות. הם כבר לא השתמשו בכסף ואף לא בסחר חליפין. כל אחד לקח מה שהיה צריך מכל אחד אחר.
החיים האידיאליים… האם כך יהיה בסוף כל מאה? אסון ענקי שימחק המוני אנשים מעל פני האדמה, אך ייטיב את חייהם של הנשארים בחיים? מגפת הדבר, המגפה השחורה ועכשיו הבאג… שאלה ניצתה בעיניי כל החושבים על זה. "מה יקרה בעוד תשעים ותשע שנים?" אף אחד לא רצה או יכול היה לענות, והם חיו הכי טוב שיכלו לחיות. הרבה מהאנשים הודו שהם חלמו על אפשרות כזו- לחיות רק הם לבדם בעולם מת… כל מי שהודה בזה, נראה כאילו הוא מרגיש אשם באסון שקרה, וכולם מיהרו לנחמו ולומר לו שאין זו אשמתו…
סער וצוק, דור ויעד וליאב והראל הפכו למעין "מנהיגים" של העיר, אך הכחישו זאת בינם לבין עצמם. הם הפכו לזוגות במהירות. לא היו בעיות עם חתונה- הם יצרו טקס מיוחד מחדש, שהכיל שבועות אהבה, שזירת פרחים וכדומה. הם יצרו מוסכמות חדשות- שוויון מוחלט בין המינים ולימדו את התינוקות והילדים שהגיעו אתם. הם בנו מערכות חדשות של חיים וחברה. לא עניין אותם אם יש בעולם עוד חיים, אך הם הכינו אוניות ולמדו לבשל מאכלי ים, על מנת שלילדיהם יהיה הידע ללכת ולחפש עוד אנשים- על מנת להרחיב את מעגל הגנים. (לא שהם האמינו עכשיו שיהיו כל כך הרבה דורות אחריהם שיזדקקו להרחבת מעגל הגנים, אבל שווה להיות אופטימיים…)
לא הייתה להם בעיה של מספר ילדים- כמה ילדים להביא לעולם… היה עכשיו מספיק מקום… לצוק וסער נולדו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, ארבעה ילדים בלונדיניים בעלי עיניים חומות… ילדים יפים וחכמים… אמרי ושמרי היו תאומים זהים עד שיכלו לעבוד אפילו על הוריהם. עופרי וצוף היו מתוקות ולמדו לסובב את הבנים על האצבע הקטנה שלהם… צוק וסער גידלו אותם בתבונה. לא לוותר, אבל לא להיות קשוח מדי, זה הסוד.
צריך תמיד ללמד אותם הכל, גם מה שנראה לא חשוב עלול להיות בעל ערך שלא יסולא בפז בעתיד. הם יצרו מעין בית ספר קטן לכל ילדי העיר ולימדו קריאה, כתיבה, "תרבות" (כך קראו בשם לעברם) ודברים דומים. הילדים לא למדו מתמטיקה. מתמטיקה תהרוס את סחר החליפין שבנו. לא היה טעם לחכות לגיל חמש או שש עם קריאה וכתיבה… משלמדו הזאטוטים לדבר, שלחו אותם הוריהם ל"בית הספר".
דור ויעד הולידו שלושה ילדים. הם תמיד התווכחו אם להביא שניים או שלושה, אבל הויכוח יושב בבוקר אחד, כשקמה דור עם בחילה והקיאה את כל מה שאכלה במשך חייה… היא צחקה ואמרה: "טוב, יעד, נראה שניצחת בכל זאת…" יעד הביט בה, משועשע, לא קולט את המשמעות של מה שקרה כרגע ולפתע קפץ על רגליו, חיבק את דור וכיסה את פניה בנשיקות. שני בנים ובת נולדו ליעד ודור… ילדים יפים כל כך… שיער שחור ועיניים כחולות… ילדים חכמים… רון וליעד כבשו בקלות את ליבן של צוף ועופרי… זה היה קל. טל-שחר הבכורה התאהבה באמרי כמעט מייד כשהגיעה לגיל 16.
ליאב הרתה להראל. בלידה, היה ברור שמשהו לא כשורה. הלידה לקחה כמעט יממה אך בסופה ליאב התמוטטה ומתה. הראל השבור נאלץ לגדל את ביתו הקטנה, צליל, לבד. אך לא לבד לגמרי. תינוקות היו נחלת הכלל… תמיד. צליל גדלה, התאהבה בשמרי והם נישאו. הגיל לא שינה הרבה בנישואין עכשיו, למרות שההורים הקפידו על גיל 17 לפחות. מבחינה גופנית, זה הגיל. לא לפני.
ין ופלג גדלו ונישאו גם הם. הם הולידו חמישה ילדים, שהתחתנו בתורם עם חמישה ילדים ממשפחה אחרת וכן הלאה. העיר הלכה והתמלאה שוב. הרחובות שקקו חיים שוב. לא חסרו מקרי מוות… כמעט כל דבר קטן יכול היה להרוג, אם לא היה לוקח פלג על עצמו ללמוד את כל ספרי הרפואה שיימצאו לו ולטפל בחולים. הוא הפך לרופא, מנתח וכל מה שהיה צריך. רוב היום הוא היה קבור בספריו, או שיחק עם ילדיו. לאחר שסיים ללמוד, התחיל לטפל בחולים, אך לא זנח לרגע את חובות הבית. הוא לא דרש תשלום. רק שיבריאו.
כך המשיכו החיים… ועדיין ממשיכים… יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחר שנה, עשור אחר עשור, והם עדיין ממשיכים, אלא אם קרה משהו מאז…
Story By Dawn Adi Ben Joshua©
Back To My HomePage
