האיש משומקום

 

 

האיש משומקום פגש את האיש מכאן.

"אפשר להיכנס?"  שאל האיש משומקום את האיש מכאן.

האיש מכאן לא ענה.

"מה קורה?"  שאל האיש משומקום.

"מה? מה? מה?"  בהה בו האיש 'מכאן'  "מי מדבר כאן? מה אתה רוצה?"

'אני רוצה לנסוע לשם"  אמר האיש משומקום.

'אבל, מי אתה בכלל?  אתה לא  יכול   לנסוע, בכלל  לשומקום" אמר האיש מכאן.

"אבל שילמתי את המחיר  ועמדתי בתור, כמו כולם (יורשה לי לציין) אז למה לא?"

 

הביט בו 'האיש מכאן' במבט חלול. ולא הבין מי זה ומה הוא רוצה ממנו,

מה הוא עושה שם ולמה הוא שם ואיך הוא שייך בכלל למה שקורה.

הוא לא בתכנית ולא בתסריט, הוא לא רשום בשום מקום.

הוא לא חלק מקהל הנוסעים, הוא בכלל לא היה צריך להיות שם.

ועובדת היותו, כאן, במקום הזה, היא בגדר טעות, שהיא מוזרה בלשון המעטה.

 

 

שילך למקום אחר, חשב האיש מכאן, למקום  אליו הוא שייך, כי לבטח הוא שייך לאן שהוא, אבל לא לכאן ,

כי כאן הוא לא רשום, הוא חריג, איך בכלל הגיע לכאן?

"לא שייך, לא שייך, לא שייך",  מילמל לעצמו האיש מכאן כל הזמן (כתקליט ישן שנתקע בערוץ.)

 

האיש משומקום, גם הוא לא מבין, מה לא בסדר?

למה הוא לא עובר? הוא הרי אדם ככולם? חי ככולם. בעל רגש ונשמה ככולם? אז למה לא?

 

ולא רק שהוא לא מבין, אלא שתוך שהוא שוקע במצוקה הזו שלפתע צנחה עליו

הוא גם לא חש, לא שם לב לכך,

שהאיש מכאן לא שמע ממנו את מה שהוא שומע מכל האנשים מסביב:

את שקשוק השלשלאות שעל ידיהם ורגליהם.

כי זו הדרך היחידה בה הם מתקשרים עם האיש מכאן,

שעל עיניו משקפי שמש ענקיות וכהות,

משקפי שמש המסתירות את עיניו העיוורות.

 

 

 

גבריאל רעם