חיכינו חיכינו, בכינו בכינו, והנה סוף סוף הגיע האיחוד המיוחל של משינה. ממרומי שש עשרה (וחצי!) שנותיי אני לא יכולה להצביע בבירור על מוזיקה ישראלית משובחת יותר מהמוזיקה של משינה. אין הרבה להקות כאלה שגם בלדות הרוק המיינסטרימיות שלהן (שנטחנות כמובן באופן קבוע ברדיו, כמו לדוגמה "אהובתי" או "תחזור תחזור"( וגם השיגעונות הפאנקיים שלהן (הגירסה המחודשת ל"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" או הגרסה השניה של "היה לי חלום") זוכות להערכה. משינה עשתה את זה ובגדול, וגם לא נשחקה עם השנים וידעה לפרוש בשיא. לא שיכולתי להעריך את זה אז, בשנת 94 או 95 כשמשינה התפרקו, וברדיו השמיעו את מופע הפרידה שלהם, אני הייתי ילדה קטנה בת תשע ובכיתי בכי תמרורים.

שיר האיחוד של משינה נושא את המילים הבאות:

"ונראה שזה טוב

ככה וצריך לאהוב

ונראה שזה קרוב

משהו קטן וטוב."

אכן, זהו באמת משהו קטן וטוב והאיחוד של משינה הוא הפתעה קטנה ומתוקה לימים יבשים אלה במוזיקה הישראלית J.