עבודה בהיסטוריה HIS 111

 

 

 

נושא:

תיקי רצח במשא האדם הלבן

 

שם המרצה: מר קדמן יניב

תאריך: 19/12/2002

 

 

 

 

 

שמות המגישים:

איתן יעקב

ארינה חימוביץ'

אמילי חסון

העבודה מוצגת בכתובת אתר האינטרנט:  https://www.angelfire.com/pop2/blue6/Index.htm

 

 

 

 

 

 

"גורלו של אדם טבוע בתבניתו הגנטית וניתן הוא לשינוי על-ידי למידה וניסיון"

(איתן יעקב, הוד-השרון,ישראל, 2001).

 

 

מדוע נרצח ישוע

מעשה הזוועה של ילידי אירופה החל בתרבות הרומית העתיקה ובהמשך בתקופת ימי הביניים ולאחריה בתקופת המסעות ליבשות וגילוי אזורי מחייה חדשים אשר מעבר לאוקיינוס, הביא כליה על עמים הכבושים ושגשוג ביבשת אירופה.

 

בין מקרה אחד למשנהו נמצא דמיון בדפוס ההתנהגות וננסה לחדדו כי  מעבר לשאיפה ולביטחון כלכלי, אשר היא משאת נפשו של כל אדם או קבוצה, נלווה אליו דפוס התנהגות חוזר ונשנה, במקרים רבים מן המקרים הדרמטיים המלווים את ההיסטוריה האנושית, אשר למנצחים הנה הישג תרבותי כלכלי ולמפסידים תבוסה אכזרית עד כיליון מוחלט. אך טעות היא לחשוב שתופעות של רצח המוני הנם נחלת העבר הרחוק, אלא נטיות לביצוע רצח עם טבועות ביסודות התרבותיים ממנה ינקה אירופה.

 

יציאת אירופה מתקופת ימי הביניים ממחישה את מרכזיותה של התרבות הגרקו-רומית כתרבות יסוד באירופה ממש כפי שמעמד הר סיני נמצא בתרבות  העברית-ישראלית כאבן יסוד עליו מושתתת אומה. כניסתה של אירופה לתוך הרנסאנס היה בעיני בני זמנו ביטוי לתחושה של התחדשות ומעבר מחושך לאור לאחר תקופה של 1000 שנה מאז שקיעתה של הקיסרות הרומית.  אך ספק אם בכלל הייתה אירופה זוכה לתקופת ה"רנסאנס" לולא אמצה רומא את תרבותה של יוון.

 

 דת פוליטיקה והגות, אמנות וספרות ועוד – היו כולם תוצרי התרבות היוונית ואינן בלתי תלויות ומקוריות של רומא. [1]"אלא אפשר לומר, שתרבותה, כפי שהיא מוכרת לנו, נרכשה מהיוונים ו"הועתקה" לשפה הרומית ולרוח השכבה השלטת של העם השליט". לזכותה הרבה של הלשון הרומית והרוח הרומית הועתקה תרבות זו לכול אירופה ויצרה בתקופת הרנסאנס את "אירופה החדשה". לא קם מהרומאים הוגה כאריסטו ולא הצטיינו הרומאים כיוונים באומנויות. אך כן נמצאו כותבים אשר רמתם אינה נופלת מיצירות יוון הקדומה. כמו כן פיתחו הם את תורת המשפט וכן קמו רטוריקנים גדולים כקיקרו.

 

אולם יחד עם אימוץ התרבות היוונית לא ניכרה כל אהדה ליוונים עצמם. בני חוג הפילוסוף פאנאיטיוס מהמאה השניה, מאנשי האסכולה הסטואית וממשיכיהם, אהדו את תרבות יוון של המאה הרביעית והחמישית לפנה"ס אך לא אהבו את היוונים. הם כינו את היוונים של ימיהם "יוונונים" כדוגמא המוכרת באירופה במקרה של היהודים - "יהודונים", כך שפרט למורשתם של היוונים, בוטל כל ערך קיומי.

 

 

גם ביוונים נפלה שלהבת

דפוס ההתנהגות הרומי כפי שמופיע בשואת יהודי אירופה הופיע כ- 18 מאות שנים לפני כן.  די בכך להבין כי זילות חיי אדם ראשיתם בקלות כבודם ולאחר שכינו הרומים את בני יוון בגנאי והפכום כקליפת השום הרי חיי זולתם ואבות תרבותם היו לשמה (לשממה).  [2]אימיליוס פאולוס כובש מקדוניה,שלל לקח את ספריית המלך היווני ואת כל אוכלוסיית חבל אפירוס השמיד. כמאה וחמישים אלף איש אישה וילד, חלקם שנתמזל מזלם לחיים, נלקח לעבדות.  רצח המוני התבצע לא רחוק משם כמאתיים שנה לפני כן.

 

גופה אחת של יהודי בן 2000 שנה

גופת יהודי הורדה מן הצלב באחת משנות שלטונו (26- 36 לפסה"נ) של פונטיוס פילטוס, יליד אירופי, משגיח  רומי  ביהודה. פונטיוס פילטוס מונה ע"י הקיסר טיבריוס והודח לבסוף בשל אכזריותו הרבה כלפי האוכלוסייה האזרחית, שוד אזרחים תוך כדי רציחתם. [3]המשגיחים הרומים היו למעשה שליטים יחידים אבסולוטיים מחזיקים "בזכות החרב" הרומית אשר מקנה להם לגזור בלעדית  גזר דין מוות, ללא הגבלה כנגד תושבי הפרובינציות שאינם רומים. ז"א סמכות עונשין מלאה כלל דיני נפשות מבלי שתהה לנידון כל זכות ערעור לערכאה גבוהה יותר כשם שקיימת ברומא. פילון האלכסנדרוני מעיד על אכזריותו הרבה של פונטיוס פילטוס, ודרך מותו והשפלתו ברוב סדיזם, הגיונית מאוד לתקופתו והן ל 2000 השנים הבאות והגדושות של רדיפת היהודים ע"י "היליד האירופי".

 

אילו הייתה זו הגופה היחידה שנמצאה רצוחה בפרובינציה יהודה, היה ניתן לקבל את הלהג הרב האופף פרשה זו ומכסה את הפשע הזה בעלילות דם מיותרות כלפי היהודים. אך כעבור מספר שנים מועט התגלתה גופה נוספת. גופתו של תודוס [4]אשר נרצח ע"י הרומים כ-5 שנים לאחר רצח ישוע. תודוס הופיע עצמו כמשיח והביא אחריו מספר רב של מאמינים תמימים מיהודי הגליל אשר לתומתם זו חשבו שיעשה הנס ויבקיע עבורם את ממי הירדן כפי שמשה הושיע את צאן מרעיתו כאלף ושלוש מאות שנה קודם. המשגיח הרומי קוספיוס פדוס רצח את כולם ללא משפט כלל את תודוס.

 

אילו גופתם הרצוחה של תודוס ומאמיניו מכוסות בעפר ההיסטוריה ואין הופך בהן הרי שנתווספו גופות יהודים רבים לערמה רבתי של 1,200,000 נרצחים יהודים ע"י "היליד האירופי", אשר כולן מהוות ראיות קשיחות. על כן כל להג מיותר אשר ינסה לתרץ זאת בכל דרך שהיא המקילה על התרבות האנושית להתנער מעברה המדמם, הרי קלים יהיו דבריו.

 

בין 52-48  לספה"נ תחת המשגיח הרומי, ונטינוס קומנוס ביצע מעשים אשר גרמו להתקוממות אזרחית וזאת ע"י רמיסת כבודם של העם אשר נמצא תחת כיבוש ופגיעה בקודשיו.[5]חיילי קומנוס אחראים לרצח יהודים בשטח בית המקדש בחג הפסח.  כמו כן שלח קומונוס צבא אשר למען "השלום הרומי", נשלח לבצע טבח יהודים בשומרון.

 

גאים הרומאים ברומא והייתה רומא משאת נפשם של משוררים בימי הרנסאנס. הגעגועים לעולם התרבותי של רומי, ערכיה, הסדר, המשפט, האירו את התקופה החדשה, את הסמלים והערכים, המותר והאסור. אך מול כל נוסטלגיה תרבותית יפיפייה זו, בשנת 69 לספה"נ הליגטוס פלביוס אספסיאנוס עלה בראש צבא על יהודה. תוך שנה כבש בנו טיטוס את ירושלים אשר קיבל גיבוי מאביו לכל אשר עשה שם.  

 

ומספר יוספוס פלביוס על היום הזה. [6]"ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל הבא לידם וערכו מטבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עוללים ומלאי ימים ולא הדרו פני שרי קודש. כי – אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכוהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל המשפחות העם מסביב וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה." ..."משם עברו הרומאים אל האולם הנשאר בחצר בית ה' החיצונה. ושמה נמלטו מבני העם נשים וילדים וערב רב כששת אלפים נפש. ואנשי הצבא לא חכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי החיילים יתנו להם פקודה, כי  אם מהרו את האולם ושלחו בו אש. הקופצים מתוך האש ניפצו עצמותיהם ומתו והנשארים נשרפו חיים ואיש מהם לא ניצל".

 

[7] "וכאשר עייפו ידי אנשי הצבא מכבד הרצח, נראה בעיר המון רב יושביה, אשר ניצלו מן המטבח. והקיסר ציוה להמית רק את המזינים [נושאי הנשק] העומדים על נפשם [מגלי ההתנגדות] ולקחת יתר העם בשבי. ואנשי הצבא עשו במצותו ועוד הוסיפו להמית את הזקנים והחלשים..."

 

עד עצם יום זה דנים היהודים בינם לבין עצמם בעניין ירושלים והסיבות אשר הביאו על עמם את הקטסטרופה הגדולה ביותר בתולדותיהם עד המאה ה-20 ועליית הנשר הגרמני לשמי אירופה.

 

השמדת עם – מגדיר חדש למעשים קדומים

ייתכן מאוד שיש משהו אנרכיסטי בניסיון לדון על אנטישמיות במאה ה-19 בהקשר לנושא של  "השמדת-עם" אך לא בלהג אנו עוסקים אלא בראיות קשיחות לרצח, ולצורת התנהגות ותרבותו של עם ואולי גזע. רצח עם הידוע בלועזית כ genocide, שם המהווה צירוף של המלה היוונית genos שפירושו גזע, עם או שבט, והשורש הלטיני cide , המציין הרג. המושג הזה נטבע, אגב, לראשונה על ידי רפאל למקין, משפטן אמריקאי-יהודי (במאמרו “Genocide, a new International Crime” , שהופיע בכתב-עת צרפתי בשנת 1946).

 

למקטין היה אחד משלושת המלומדים שניסחו את "האמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת-עם", אשר נתקבלה ואושרה על ידי עצרת האו,ם ב-12 בינואר 1951

המשפטן נחמיה רובינסון, מחבר הערך "האמנה בעניין השמדת –עם" שבאנציקלופדיה העברית אומר, כי הרקע לאמנה הזאת נעוץ "בתגובה הכללית על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי" ( רצח שיטתי של 6,000,000 מליון יהודים, בכוונה  תחילה ) ולדעתו קיים קשר ישיר בין האמנה לבין משפטם של פושעי המלחמה הנאציים בפני בית-דין-צבאי-הבינלאומי בנירנברג. יחד עם זאת מציין רובינסון שהשמדות המוניות אינן המצאה היטלרית במאה ה-20 וכי "בתולדות האנושות בוצעו גם קודם לכן השמדות המוניות", אולם "אף אחת מהן לא הגיעה מבחינת הממדים והתכנון לטבח שנערך ביהודי אירופה על ידי הרייך השלישי".

 

 

עובדה היא שבין כל מסעי זוועה אלה בתולדות האנושות יש אחת והיחידה החוזרת על עצמה במשך כאלפיים שנה בתדירות ובעצמה, והיא רדיפת היהודים ע"י ילידי אירופה, המסתיימת בדרך-כלל ברצח המוני של חפים מפשע ומחוסרי –ישע – גברים, נשים, זקנים וטף, ובכל פעם בהיקף זה או אחר , בהתאם לנסיבות. אם לדוגמה, בשנת 1931 בעיירה הפולנית פשיטיק נרצחו על ידי פורעים, ביום שוק בהיר אחד, "רק" 12 יהודים, הרי אין ספק שבפרופורציה ארצית התחולל שם רצח המוני, משום שבאותה שעה לא נמצאו להם , לרוצחים, יותר יהודים מתחת ליד, ולולא זאת הם היו מוכנים ומזומנים לרצוח מספר גדול מזה פי כמה.

 

מסקנתנו היא אפוא שעניין הרצח ההמוני, ולא רק לגבי היהודים, איננו בדיעבד פונקציה של מספר הקורבנות הנרצחים, אלא בעיקר של כוונות ורצונות ההמון ושל מנהיגיו המובילים אותו לבצע את זממם ורצונם לביצוע השמדה פיזית בכוונה תחילה. התורות האנטישמיות של המאה ה-19, ביחד עם כל המטען ההיסטורי הכבד והנמשך , שמנסחיהן השונים ירשו וטיפחו אותו כמיטב יכולתם, אלה היוו את הרקע האמיתי, המעשי, עם יסודות של סיבה ומסובב, לבנייתה של האידיאה האירופאית הנאצית, והנוהים אחריה קיבלו ברצינות מוחלטת את כל מה שנאמר ונכתב על היהודים במשך של כ-100 שנים בטרם עלה היטלר לשלטון בגרמניה.

 

נראה לנו מצוי עוד אלמנט אחד חשוב באמנה על השמדת-עם, המסתמך על הראיה הרטרואקטיבית, המצדיקה את ניתוח הרעיונות שהופצו על ידי האנטישמים במאה ה-19 , והמאפשר להתייחס אליהם כאל שער הפתיחה, מין פרליוד,כביכול, לשואה הגדולה: בסעיף 2ב' של האמנה נאמר שהשמדת-עם פירושה ביצועו של מעשה "גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש לאנשים הנמנים עם הקיבוץ"(הכוונה לקיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי). השאלה היא מהו הפירוש של "נזק חמור בנפש"? האם התורות שהופצו ברבים על ידי האנטישמים לא גרמו נזק נפשי חמור לאנשים שקראו אותן מעל דפי העיתונים, או שמעו אותן באסיפות-עם ובנאומי הסתה בפרלמנטים, או בכל מקום אחר? והרי אלו היו תופעות תכופות למדי במאה ה-19 ואף נמצאו להן תפוצה גדולה, למרות שלרשותם של המסיתים עדיין לא עמדו אמצעי תקשורת המוניים כבימינו.

 

קיים אפוא יסוד מלא ומבוסס לבחון את מהותן של התורות האנטישמיות האלו ולהעמידן למשפט ההיסטוריה מנקודת ראותו של פשע השמדת-עם פשוטו כמשמעו. הבעיה היא שאין בידינו כל מכשיר מדעי היכול למדוד את האימפקט של הסתה הנשמעת ברבים על נפשו של האדם הבודד. הנושא הזה הוא פסיכולוגי במהותו ומותנה בתגובה אישית של כל פרט בהתאם לרגישותו.

 

אמנם אפשר גם לטעון את ההפך מכך, דהיינו שבהשפעת התעמולה האנטישמית הזדונית וההרסנית,התעוררו מספר אישים יהודיים בעלי שיעור קומה, והם חזרו לחיק עמם ופעלו רבות לטובתו, לאחר שנפגעו מן האנטישמיות והתאכזבו מהאידיאלים הכלל-אנושיים. והרי נכון הוא שהבריחה של המוני יהודים מעיירותיהם במזרח אירופה – בעקבות הפוגרומים – הניחה את היסוד ליהדות אמריקה וביססה אותה, ובסופו של הדבר הרי שמעז יצא מתוק. אולם אין בכל הטיעונים האלה דבר היכול להצדיק את הסבל והעינויים הנפשיים והפיזיים שהיו מנת חלקם של המוני אדם בזמן שאויביהם ומשנאיהם פגעו בהם, רדפו אותם, איימו עליהם, הרגו בהם ורצחו ללא אבחנה.

 

סעיף 3 של האמנה מפרט  את המעשים שמבצעיהם ייענשו בגינם, והם:
א)  השמדת-עם,  ב) קשר לבצע השמדת-עם,  ג) הסתה ישירה ופומבית לבצע השמדת-עם,  ד) ניסיון לבצע השמדת-עם.

 

במאה ה-19 לא הייתה באירופה אף מדינה, כולל רוסיה הצארית, אשר נתנה לרדיפות ביהודים גושפנקה של חוק ממלכתי. בכול זאת ידוע הדבר שפקידים ממשלתיים גבוהים, מושלי-מחוזות ומפקדי-צבא, פעלו מאחורי גבם של המתפרעים והעניקו להם חופש פעולה במעשי שוד, הרג ורצח של יהודים מחוסרי-הגנה. גם עובדה זו היוותה, ללא ספק, אמתלה למעצבי המשטר הנאצי עוד בטרם הגיעם לשלטון בגרמניה, שאכן ניתן להעניק חותמת ממלכתית לפוגרום מבלי להיענש. את הדבר הזה הם יוכלו ללמוד ללא קושי מאירועי המאה ה-19.

לפי רוח האמנה אין כל מקום לטענה פורמאלית בדבר הענשה על מעשים שבוצעו לפני חקיקתה והכללתה במערכת המשפט של כל מדינה החתומה עליה. דהיינו, הטענה לקיום חקיקה רטרואקטיבית איננה תופסת במקרה הזה. ואם זהו המצב, הרי מן ההיגיון הוא שהמסיתים האנטישמיים מהמאה ה-19 יועמדו לדין ומשפט. אבל היות ואין מעמידים למשפט יורדי דומה, לא נותר אלא להעמידם למשפט המחקר ההיסטורי: זאת יש לעשות בכל החומרה והנחישות ותוך כדי ידיעה ברורה שאלה הם האבות הלגיטימיים בפועל, לאסון הגדול ביותר שארע לעם היהודי, וגם של האנושות, במחצית הראשונה של המאה ה-20 , תקופה המהווה המשך כרונולוגי טבעי של קודמתה המאה ה-19.

 

פרש לבן מכה חייל שחור

אך לא רק היהודים היו קורבנות היליד האירופי. אף מדהים הוא לראות עד כמה רחוק היה "היליד האירופי" מן ההארה הדתית שאחזה את העם היהודי לפני כ 3300 שנה כאשר קיבל על עצמו את הציווי החד-חד ערכי "לא תרצח". והנה בארצות הברית של המאה האחרונה, הזוועות אשר ביצע "היליד האירופי" בבני אפריקה הנן דמיוניות לא פחות מזוועות אשר עברו היהודים בתקופה זו. יש המתרעמים על השוואה זו בין שואת בני אפריקה לבין שואת היהודים באירופה. ואמנם אין בכך כל השוואה אלא התחקות אחר תרבותו של "היליד האירופי". ההתנשאות הגזענית של "היליד האירופי" הביאתו לידי מעשה זוועה ורצח כנגד בני אפריקה במספרים גדולים. 

 

 

אפליית בני הגזע השחור בתודעת האדם הלבן הייתה לגיטימית ובהיסמכו על תורות גזעניות ותאמה תאימות לוגית את המציאות אשר יצר לעצמו. אכן האדם השחור נולד עבד ומכיוון שכן – הוכחה לנחיתותו הוא וטבעי שכך.  [8]"שכן, אם אמנם השחורים הם, מן הטבע, בני גזע נחות, הרי המושג 'הזכויות הטבעיות', שאינן-בנות-הפקעה, אינו חל עליהם." הרי [9]תנועת ההשכלה הכירה בריבונות ההיגיון והשימוש בהיגיון להבנת המציאות ותאפשר שליטה במציאות ובטבע. תחושת השליטה בעיצוב המציאות בעולם המערבי, יצרה את עולמו המודרני המפלצתי של האדם הלבן.

 

 

[10]"בשנים שבין 1890 ל-1905 בוצעו ברחבי הדרום עשרות מעשי  לינץ' בכל שנה, ובדרך כלל פורסמו הפרטים עליהם ללא בושה בעיתונות המקומית". בין השנים 1880 ל-1940 פרצו ברחבי ארה"ב זרמי מחאה של ארגונים חברתיים שונים ומולם עמדו פרטים ואגודות גזעניות אשר ניצלו את חופש הפרט לעשות ככל העולה על רוחם, בחייהם ובמירור חייהם של השחורים. בית המשפט העליון עמד מאחורי התרת הרצועה ומתן לגיטימציה למדינות הדרום לקבל חוקים מגבילים כנגד השחורים מבלי לסתור את החוקה. חוקים הנוגעים להצבעה על רקע הבנת הנקרא לא הפלו על בסיס גזעי מפורש ולא סתרו את התיקון ה-15 לחוקה: [11]"זכותם של אזרחי ארצות הברית להצביע בבחירות לא תישלל ולא תוגבל על ידי ארצות הברית או על ידי מדינה ממדינותיה מטעמי גזע, צבע עור או מצב של עבדות בעבר.  2. בסמכותו של הקונגרס לאכוף את האמור בסעיף זה בחקיקה."

 

[12]מנויים של שופטים פדראליים היינו תהליך פוליטי לחלוטין ובמאה העשרים רוב המנויים היו מתוך חברי מפלגתו של הנשיא. מסתבר איפה כי בית המשפט העליון אינו אלא מייצג את "צדקתם" של החזקים בחברה, בעלי האינטרסים הפוליטיים והכלכליים. כל זאת תוך כדי מתן חופש פרשנות לחוקה המעורפלת הבאה על פי פירושים אלו להגן על זכויותיהם של בני האדם אשר בתוכם לא נכללו "הכושים" כיצורים שווים. חוקים האוסרים קיום יחסי מין בין גזעים נמנעו מלהיפסל ע"י בית המשפט העליון ובכך היה שותף להם. השותפות בין בית המשפט לממשל הנה דו-כיוונית בית משפט  העליון תלוי בתמיכת הממשלה ודעת הציבור וכדי לאכוף צווי בית המשפט לעיתים יבקש את עזרת הנשיא  או הקונגרס. כך שהמצב אשר נמצאה בו ארצות הברית, בראייה תרבותית הומניסטית יהודית  נראה מעוות ולא אנושי, אך כביל בעיני  הרומאי המודרני.

 

 

מליקויי אינטליגנציה הרגשית

בסוף המאה ה-20 התגלו תופעות המאירות את התזה באספקט נוסף: חטיפת ילדי אוסטרליה האבוריג'ינים ממשפחותיהם ואימוצם ע"י "היליד האירופי". תופעה אשר מראה כשל ביכולת ההתייחסות האנושית הבסיסית לבן דמות אנוש מקביל אך שונה ונותנת אספקט פסיכולוגי להתנהגותו הלקויה בחסר יחסי באינטליגנציה רגשית. את תחושת הביטול כלפי השונה והפרדת חזותו מרגשותיו מצאנו גם "ביליד -האירופאי" ממוצא יהודי אשר היה שותף לקשירת קשר לחטיפת ילדים יהודים אשר עקרו מתימן לישראל באמצע המאה ה-20 ואשר היו שונים בצבעם ובתרבותם. חוסר יכולתו של "היליד האירופאי" לפענח  את המציאות האובייקטיבית הרגשית באה לידי ביטוי ב"חוקי גזע" בלתי סדורים אשר הפלו לרעה למשך שנים רבות את יהודי שאר התפוצות "מילידי אירופה" ממוצא יהודי. כמו כן אותם חוקים נעלמים הופנו כלפי ערביי פלסטינה לאורך כל הדורות עד ממש כתיבת מילים אלו בראשית המאה ה-21.

 

 

שואת האדם האדום

בשנת 1492 התרחשו שני אירועים  אשר קושרים גורלות של שתי קבוצות אנושיות, האינדיאנים והיהודים. באותה השנה התרחש גירוש יהודי ספרד אשר חלק מהיהודים רואים בו כאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדותיו וגילוי אמריקה אשר חולל את שואת האינדיאנים ותחילת השמדת מיליונים מקבוצה אנושית זו.

את הסיוט אשר עברו יהודי ספרד ופורטוגל מידי ה"יליד האירופי" ניתן ללמוד מסיפורי האנוסים אשר היו ידועים בספרד בתקופת הרדיפות של הוויזיגותים, בספרד ובמרוקו בימי שלטונם של האלמוואחידים ( המאה ה-12 ), בדרום איטליה מסוף המאה ה-13 עד המאה ה-16, ובפרס מן המאה ה-17 ואילך. בצפון – אירופה הייתה שאלת האנוסים מעסקת את חכמי – ההלכה לאחר כל מקרה של פורענות בקהילות-ישראל. אולם בדרך כלל משתמשים כיום בשם זה לציון החשובה שבקבוצות האנוסים, שקמה בחצי-האי הפירניאי בסוף המאה ה-14 ושנתפרסמה בתולדות- היהודים גם בשם מאראנים-שם שבעבר נהגו לציין בו אך את הדור הראשון של האנוסים בלבד. את בני הדורות שאחריו היו מציינים במלות: "מזרע האנוסים".

 

הנחשול של המהומות נגד היהודים, שהתחיל בסביליה בקיץ 1391 ושטף בעבר את כל ספרד , הביא לא רק יהודים-תופעה , שבממדים עצומים כאלה לא היה לה עד אז תקדים בהיסטוריה היהודית. נוספו על כך המהומות, שפרצו בתחילת המאה ה-15, ובייחוד תעמולת-הארס של ויסנטה פרר וחבריו , שגרמו להרבה יהודים ללכת מרצון בעקבותיהם של המומרים מאונס: כך נעשתה ההמרה כמעט דבר שבאפנה בשדרות העליונות של יהדות-ספרד. עם כניסתם לחברה הנוצרית הגיעו האנוסים ובניהם להשפעה מרובה בחיי-המדינה . הם תפסו עד מהרה משרות חשובות בחצר-המלכות (בעיקר באדמיניסטראציה הכספית) , עלו לדרגות הגבוהות בכנסיה, קנו לעצמם שם גדול בספרות ובחיי-הרוח בכלל והתחתנו בכמה מן המשפחות המפורסמות ביותר של האצילים הספרדיים. התוצאה הייתה, שקנאת-ההמונים לא רק לא פחתה , אלא אף הלכה וגברה ובייחוד שהרבה מן ה"נוצרים החדשים" נשארו קשורים בתוך-תוכם ביהדות, שמרו הרבה ממצוותיה כמעט בפומבי, תמכו בבתי הכנסת וביקרו בהם , שמרו על דיני-הכשרות, התחתנו רק בינם לבין עצמם וגילו כמעט לעיני-כל יחס של בוז למנהגים הנוצריים, שכפו עליהם. לעמדתם זו נשארו נאמנים גם בניהם אחריהם במשך הרבה דורות (אמנם , לא כולם: כמה סופרים אנטישמיים מובהקים באותה תקופה היו ממוצא יהודי).

 

המשפטים הקדומים של ההמון נגד ה"נוצרים החדשים" נשארו אפוא בתקפם, אע"פ שהאנוסים היו כלפי חוץ נוצרים. נקודת הכובד עברה מכאן ואילך מן השטח הדתי לשטח הגזעי, ובסופו של דבר נשארו האנוסים קיבוץ מובחן ובמודד, ששימש מטרה לחיציהם של אותם המשפטים הקדומים עצמם, שמהם סבלו היהודים. אפילו כמה מן ההגבלות, שהוטלו על היהודים, חלו גם עליהם. מזמן לזמן פרצו נגדם מהומות-דמים – תחילה במקומות בודדים, וב-1473 – בכל קסטיליה. אנשי הכנסייה דרשו בלא הפסק, שהשלטונות הנוצריים יאחזו באמצעי-עונשים נגד נוצרים בלתי-כנים אלה, ולשם טיפול בהם נוסדה ב 1480 האינקוויזיציה. אף את גירוש היהודים מספרד (1492) נימקו בטענה, שהיהודים היו מעודדים את האנוסים להחזיק ביהדותם. מ-1481 ואילך רדפה האינקוויזיציה באופן שיטתי בייחוד את האנוסיה הספרדיים, עד שלסוף נכנעו לגמרם לפני הכנסייה ונעשו נוצרים גמורים, חוץ מבאי מאיורקה שבו סבלו מרדיפות עד מאה ה-18, והם ניכרים בין התושבים עד היום הזה.לאחר זמן קצר פגעה הטרגדיה של יהודי-ספרד גם ביהודי-פורטוגל. ב-1497 הוכרחה כל העדה היהודית , כמעט בלא יוצא מן הכלל, לקבל את הנוצרות למראית-עין. מתוך שאונס-ההמרה הקיף את העדה כולה, אי-אפשר היה שהמרה זו תהא ממשית. האפשרויות לשמור על יהדות בסתר היו בפורטוגל מרובות מבספרד, ועל-כן לא היו כאן אפילו בין האדוקים ביותר אלא מקרים מועטים של מסירות – נפש על קידוש-השם.

 

 ב-1540 הוקמה גם בפורטוגל האינקוויזיציה, שנלחמה במשך מאתיים שנה ויותר בנוצרים למראי-עין, וקורבנותיה היו מרובים מאד. גם בפורטוגל, כמו בספרד, גדול היה מספרם של רמי-המעלה בין צאצאי-האנוסים בכל השכבות והמעמדות, בייחוד תפקידים חשובים, שלא בהתאם ליחסם המספרי, בחיים הכלכליים והרוחניים של פורטוגל.

 

בתחילה נאסרה בכל חומר הדין יציאתם של הנוצרים החדשים לארצות, שבהן היו יכולים, לפי המשוער, לחזור ליהדות. אולם מן הנמנע היה לשמור בקפדנות על איסור זה. במאה ה-16 פנו רוב הנוצרים החדשים לארצות המוסלמיות, ובייחוד לתורכיה שבה נקלטו ע,י העדות הקיימות: בסאלוניקי, למשל, היו כל חבריהן של קהילת "בעלי  תשובה" קהילת "פורטוגאל" וקהילת "ליסבון", ועוד, מאנוסי-פורטוגאל. תייר , שביקר בארץ-ישראל באמצע המאה ה-16, מצא בכל חבלי-הארץ, ובייחוד בגליל, משפחות של אנוסים לשעבר, שהרבה מהן נתיישבו בצפת. קהילות אחדות של אנוסים קמו גם באיטליה. ב-1556 מצא האפיפיור תואנה להתנפל על קהילת-האנוסים באנקונה: עשרים וחמישה מבני הקהילה נשרפו חיים והשאר ברחו. מרכזים למשפחות אנוסים היו גם: פרארה, ויניציאה וליוורנו.

 

באותם שנים אשר בהם נאלצו היהודים להתמודד עם תרבותו של "היליד האירופי" ורדיפתו אותם,  נאלצו בני יבשת המאיה להתמודד עם שליחיו הספרדים.

 

[13]בחצי האי יוקטאן, וכן באזורים של גואטמלה והונדוראס שמדרום לו, התגלתה תרבות המאיה. מבחינות רבות הייתה תרבות המאיה דומה לתרבות האצטקית, אך עתיקה ממנה. בני המאיה בנו אף הם ערים מרשימות בגודלן וביופיין ומקדשים מפוארים בצורת פירמידות מדורגות. גם לאנשי המאיה היה ידע רב במתמטיקה, שכלל למשל שימוש באפס (שעדיין היה באירופה בגדר חידוש) וכן ידע אסטרונומי מפותח וכיוצא באלה.

 

לבני המאיה הייתה תרבות כתובה, הם היו החברה היחידה בעולם החדש שבה נעשה שימוש בכתב, מעין כתב היירוגליפים. למרבה הצער, הושמדו רוב הספרים של המאיה תוך זמן קצר על ידי הכובשים והמיסיונרים הספרדים, ונשאר מתרבותם הכתובה מעט מאד.

 

אחת החולשות העיקריות של המאיה הייתה אמונה פטליסטית. הייתה להם תפיסה מעגלית של ההיסטוריה, לפיה מסתיים כל מחזור מעגלי בקטסטרופה. התקופה שבה נערך המפגש בינם לבין הספרדים הייתה על פי תפיסתם קרובה אל סוף המעגל , ולכן היה אסונם צפוי על פי דרכם. הפטליזם בניגוד לנוקשות ולנחישות הספרדים, יש בו להסביר במידת מה את הכניעה לכובש. אך בניגוד מוחלט לסוברים כי האמונה הפטליסטית היא אשר אפשרה את קבלת הכיבוש כגזרה; עומדת העובדה כי התנגדותם הייתה כמעט נואשת כאשר הם נוכחו לעמוד על אופיים של הכובשים הלבנים מתוך הניסיון האצטקי אשר הראה להם  בבירור מה מר גורלם של הנכנעים לספרדים.  בעצם המאבק נראה כי  כל ההנחה הפטליסטית אינה במקומה ולא בגינה דמו הם כצאן לטבח, אלא מושגי ההתנהגות המוכרים לעולמם של תושבי היבשת האינדיאנית לא תאמו את הצפוי מהתנהגותו של "היליד האירופי", אשר הייתה בלתי  נתפסת ממש כפי ששואת יהודי אירופה ומעשי הזוועה של "היליד האירופי" בתקופת מלחמת העולם השניה, הנה פרועה דמיונית ובלתי נתפסת הייתה עד עצם אותה התרחשות ממש.

 

הכיבוש של המאיה נמשך כעשרים שנה והושלם למעשה רק ב- 1545 בקירוב. פדרו דה אלווראדו חייל ספרדי שנודע באכזריותו, הוא המצביא הנחשב לכובש של אזורי המאיה. ואולם, מכלל מעללי הכיבוש הספרדי באמריקה המרכזית והדרומית הפרשה הדרמתית והמדהימה ביותר היא סיפור כיבושה של הממלכה בפרו. מרכזה של האימפריה הדרומית, קיסרות האינקה, שכן ברום 3,000 – 4,000 מטרים מעל פני הים, גבוה מאוד בהרי האנדים. האימפריה השתרעה לאורך כ- 5,000 ק"מ, מעין רצועה צרה וארוכה, מן המקום שנמצא במרכז צ'ילה של היום ועד קולומביה בצפון, שכללה את שטחיהן של מדינות פרו ובוליביה של ימינו. בטריטוריה הארוכה הזאת היו לפי אומדנים כ-7 מיליון תושבים, היינו, ריכוז אוכלוסייה צפוף למדי.

תרבות האינקה הייתה אף היא מפותחת וגבוהה והוקמה על ידי שבט הקצ'ואה ('אינקה' אינו שם השבט אלא כינוי של השליט, הקיסר והכוהן הגדול, שמשל באימפריה). שבט הקצ'ואה השתלט על האזור כולו במאה ה-12 לסה"נ. כלומר, כמו הממלכה האצטקית, גם זו אימפריה צעירה יחסית בעת שהספרדים מגיעים אליה. היה בה ממשל צנטרליסטי להפליא, הקיסר שלט בה מעיר הבירה באמצעות מערכת פקידות ענפה, שירותי דואר מהירים, מערכת מסים מפותחת, ערים, מבצרים, מקדשים ודרכים סלולות. שמועות על קיומה של ממלכת השמש הזאת הגיעו לאזור פנמה, שאותו כבשו הספרדים כבר בעשור השני של המאה ה-16.

 

בשנות ה – 30 של המאה ה –  16 מתחילים הספרדים להתקרב לאזור. ב – 1531 יוצא לדרך חייל ספרדי בשם פרנסיסקו פיזארו עם קומץ אנשים בכיוון דרומה, לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי, במטרה המוצהרת להגיע אל קיסרות השמש. הוא יוצא עם 62 פרשים וכמאה חיילים רגליים. פיזארו ואנשיו נוחתים בחוף בערך מול מרכז האימפריה, ומשפת הים הם עושים דרכם ברגל לאורך מאות קילומטרים לעבר הבירה, העיר קוסקו, הנמצאת גבוה מאוד בהרי האנדים, אזור גיאוגרפי זה הוא קשה לאין שיעור.  פיזארו ואנשיו צעדו בקרב אכלוסיה  עוינת מאוד, דרך ביצות וג'ונגלים, עד שהחלו לטפס גבוה להרים. יש להניח, שנקל היה לחסלם במהלך הדרך אלמלא הנסיבות המיוחדות ששררו אז בקרב האינקה. באותן שנים עצמן מתרחשת בתוך ההנהגה של האינקה מלחמה בין הטוענים לכתר, והממלכה מתפצלת בין תומכיהם השונים. נבואות רעות וקשות של האלים ושל הכוהנים  והגישה הפטליסטית גורמים ככל הנראה גם כאן לכך שהמנהיגות איננה מגלה התנגדות אקטיבית מן הרגע הראשון, ולפיכך מחמיצה הזדמנויות לחסל את הצבא הספרדי הקטן בעודו בדרך.

 

העימות הגדול בין פיזארו לבין מי שכיהן כקיסר האינקה, אטוואלפה, נערך במרחק קילומטרים רבים מן הבירה, במקום שנקרא קחמארקה. שם יושב אטוואלפה בראש צבא ענק ומחכה בסבלנות ובסבילות לבואם של הספרדים. פיזארו מגיע לשם עם קומץ אנשיו ב-16 בנובמבר 1532. הפרשים המעטים בעזרת כמה רובים, מצליחים לזרוע אימה ופחד בקרב אלפי חייליו של האינקה. בתוך שעות אחדות מתחוללת שפיכות דמים איומה, הספרדים משלמים בקורבנות ספורים אך מצליחים לגבור על אלפים רבים של חיילים אינדיאנים.

לפי העדויות של הספרדים עצמם היה הטבח מחריד. האינקה נפל בשבי והספרדים הבטיחו לו שישוחרר תמורת כופר. האינקה, מן הדמויות הטראגיות ביותר בהיסטוריה, מגייס תוך שבועות אחדים הון עתק מרחבי הממלכה, אוצרות רב של זהב וכסף. האוצר נמסר לכובשים ככופר תמורת שחרורו, אך במקום למלא את הבטחתם מחליטים הספרדים לחסלו.

 

כדי למצוא עילה למעשה הרצח, "היליד האירופי" ניצר את האינקה ולאחר מכן האשים אותו במינות, כלומר, בסטייה מן הנצרות הטהורה ומוציאו להורג כעונש על מינות. "היליד האירופי" קושר אותו לעמוד הענישה כפות כפי מנהג האינקביזיציה. חבל לצווארו מתוח ע"י מוט עץ בעורף העמוד וכעבור יעברו מלותיו ולהג המוציאים להורג המפייס את מצפונם הרדוד, יינתן האות ויסובב התליין את מוט העץ וייחנק האינקה למוות.          

 

בכל הנוגע למעשי זוועה אלו הן רציחתו של היהודי מהגליל ישוע והן רציחתו של האינקה, את שנאמר במשפט או את שנאמר לאחריו, סופו של המעשה ותוצאותיו הופכות את כל הלהג והתירוץ לחסר ערך. הראייה הקשיחה היא אשר תנחה את הקורא בבודקו  את מעשיו של "היליד האירופי" כלפי האנושות.  לפיכך הן רצח האינקה והן רציחתו של ישוע יקראו רצח בשל הכוונה ולא המשפט הרומי-כנסייתי אשר עומד מאחוריו.

 

המושבה האירופית הראשונה באמריקה הייתה לא יותר מעדת ציידי זהב בעטיפת תהילה. קולומבוס ציפה להשיג את המתכת היקרה על ידי סחר, אך הביקוש האינדיאני לסחורות חליפין מוצה עד מהרה, והספרדים החלו לקחת זהב בכוח הזרוע. בדומה למקומות אחרים באמריקה שאירופים הגיעו אליהם, קידמום האינדיאנים תחילה בברכה כאורחים, אחר כך שנאום כפולשים ולבסוף נלחמו בהם במאבק נואש ועקר. הספרדים, שבאו רק למען הזהב, התמרמרו על פקודות המושל לבנות בתים, לגדל יבולים ולחטוב עצים, אספקת היין והמזון מספרד אזלה, לא עבר זמן וחבורות של גברים עוטי שריון פשטו על פנים הארץ הפורה, התכלכלו מטוב המקום ועינו את בני המקום כדי להשיג זהב.   התנהלותה של רומא בפרובינציות השונות הייתה דומה בתכליתה אך שונה באופייה ואלגנטית אף במשהו מהתנהלותם של "ילידי אירופה" הספרדים. אך התוצאות דומות, והתוצאות, אלו אשר נמדדו.

 

 

 

 

לסיכום

התיזה אותה ניסינו להוכיח בעבודה זו תוך כדי הבאת ראיות קשיחות למעשי "היליד האירופי" אינה באה לבטל את זכות קיומו אלא להציגם ללא כחל שרק או תירוץ  למעשים אלו. למרות שהמגמות ההומניסטיות בעולם מתחזקות  האנטישמיות כלפי היהודים והגזענות כלפי שחורים בפרט ושאינם לבנים בכלל, מתפרצת מידי פעם במעשים נגזרי שנאת השונה והאחר. המגמות ההומניסטיות המתחזקות נותנות תקווה כלשהי לעתיד.  אך האם נשאלו כל השאלות ?

 

 

המרחק בין תרבות לביולוגיה

יכולתם הקוגנטיבית של בני האנוש הראשונים הקדומים (ההומו סאפיאנס) באה לידי ביטוי ע"י פיתוח טכנולוגיות חקלאיות ויכולותיהם לשלב ולגוון את תפריט המזון הבא מן הגידולים החקלאיים וכן ביות וגידול בהמות לחליבה ולמאכל,  בחרו הם את השטחים הפוריים במסופוטמיה והתיישבו לאורך הנהרות המתוקים הפרת והחידקל, כפי שהתבקש מהאינסטיקט הבסיסי והיכולות הקוגנטיביות שלהם לפרש את המציאות ויכולתם לשרוד בה בהתאם לקישוריהם.

היו בני אדם אשר בחרו בדרך שונה לשרוד ופנו והמשיכו בנדודיהם אחר עדרי הצייד הנודד, תוך השמדת תושבים ניאנדרתאליים,  אל אירופה והתיישבו בה.  הציידים הסתמכו על מקורות מזון דלי תפריט ואשר רובו בשר.  [14]ובדרך הברירה הטבעית נוצרו הבדלי פרמטרים בתכונות ובכישורים בין אנשי מסופוטמיה לאנשי אפריקה לאנשי אסיה ואירופה. אך שני המינים הציידים והחקלאים פיתחו כלים בהתאמה אשר הקלו מלאכתם. מיני בני האדם, כל אחד בתחום מחייתו פיתח תרבות התואמת את "התמחותו".

 

החקלאים ידעו עמל  והוציאו לחם מן הארץ. הם למדו לסמוך על יכולתם ופתחו אמונות הקושרות בין הזריעה לקציר לכוחות הטבע. התרבות השבטית הייתה דרושה לעמל הרב הדרוש באספקת מזון מחקלאות. חיי שבט דורשים שיתוף וסובלנות וחוקים  והיררכיה ברורה כדי לשמור על סדרי החיים המגינים על השלמות השבטית. ככל המשפחה גדולה יותר כך ישנן יותר ידיים עובדות הנחוצות לכלכלת השבט.  לפיכך גם מספר הנשים אשר יהיה במשפחה אחת אינו מכביד אלא מועיל  ומוסיף לכושרה הכלכלי של היחידה.

לעומת זאת עבור הציידים, ידיים שאינן מיומנות בצייד מכבידות הן. הנשים היו למעמסה ומעמדה לפיכך היה נחות משל מעמדה של האישה בתרבות המסופוטמית. כושרו של הצייד להביא צייד לביתו היה מוגבל: "[15]הצייד אינו מסוגל לפרנס אוכלוסייה גדלה והולכת, הקבועה במקום אחד. בסוואנה דרוש לזוג של בני אדם מרחב של 2.5 קמ"ר."  מרחב המחייה חשוב מהחיים במרחב.

 

הפיצול בין שתי קבוצות אדם אלו יתכן שהחל עם תחילת תקופת הקרח השניה, שלפני 15,000 שנה. השפעתו על עולמם של בני האדם כפי שהם נראים כיום היא מינורית. אך הסבל הרב בהתקרבו העמים השונים לכלל מגע הביא לאסונות ולשואה לאחד הצדדים אשר חושי הצייד שבו אינם מחודדים דיים, וכל זו השואה אשר באה אליהם בשל החיפוש האינסטיקטיבי של האחר, אחר מרחב מחייה.

 

נבדק כי לא נמצאה דוגמא מקבילה של רציחות המוניות כחלק מותר מהתרבות על רקע שבטי או גזעי בבני האנוש אשר מוצאם במסופוטמיה. המפתח להבנת התנהגותו של "היליד האירופאי" נמצא בדוגמת הילדים האבוריג'ינים החטופים. מכאן נמצא כי סך כל יכולתו הקוגנטיבית של "היליד האירופאי" לפענח  את המציאות האובייקטיבית הרגשית בה קיימים בשכנות, בני אנוש השונים ממוצאו הגנטי, מוגבלת יחסית לבני מסופוטמיה.

 

אם אכן ההנחה שהבדלי הגישות לחיים בין בני מסופוטמיה לבין ילידי אירופה נובע ממקורות ביולוגיים דרוויניסטים ולא תרבותיים גרידא, אזי יש עדיין מקום רב לדאגה:

 

"משפט בין לאומי נגד סלובודן מלושביץ'

"סלובודן מילושביץ' אחראי לפשעים החמורים ביותר הידועים למין האנושי", כך פתחה התובעת הראשית של בית הדין הבין לאומי לפשעי מלחמה ב-12 בפברואר 2002 את משפטו של שליט יוגוסלביה לשעבר.

מתוך אתר "הארץ"
"בידי התביעה ראיות המצביעות על קשר ישיר בין הוראותיו של מילושביץ' לבין מעשי רצח של אלפי אנשים, מעשי אונס וניסיון להרס תרבויות." בנאום הפתיחה הציגה קרלה דל-פונטה, התובעת הראשית, תיאור ארוך של פשעי רצח עם ופשעים נגד האנושות שנעשו במלחמות במדינות הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר בשנות ה 90: רצח עם של המוסלמים בבוסניה והרצגובינה, ופשעים אכזריים בקרואטיה ובקוסובו. עוד הוסיפה התביעה שמעשיהם של עושי דברו של מילושביץ' גילו ברבריות כדוגמת זו שבימי הביניים ואכזריות מחושבת שעברה את גבול הלוחמה הלגיטימית. התביעה תנסה להוכיח את אחריות מילושביץ' להירצחם של יותר מ-200,000 איש, לפגיעה במאות אלפים נוספים ולהרס יוגוסלביה.

http://www.snunit.k12.il/seder/judge/milosovic.html

 

 

 

11/02/02 23:51   http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=128614

התובעת: קושטניצה מנע ממני גישה למסמכים צבאיים; מעריכה כי המשפט יימשך "לא פחות משנתיים" התובעת הראשית של האו"ם, קרלה דל פונטה,  אמרה כי היא זימנה כ300- עדים "החל  מקורבנות וכלה במקורות פנימיים" להעיד  במשפטו של סלובודן מילושביץ' שיתחיל  היום (שלישי). "מילושביץ' יכול להיות  בטוח שישנן ראיות בלתי ניתנות להפרכה  שמוכיחות שהוא אחראי לרצח עם", אמרה דל  פונטה לעיתון האיטלקי "לה רפובליקה" בראיון שפורסם היום.

 דל פונטה הוסיפה כי במקרים רבים שמות  העדים לא יפורסמו עד 10 ימים לפני מתן  העדות. "אנחנו חייבים להגן על מספר גדול  של עדים שנתונים לאיומים רציניים, איומי  מוות", אמרה התובעת בראיון.

 נשיא יוגוסלוויה לשעבר מואשם ברצח עם  ובפשעים נגד האנושות בזמן הסכסוכים  האלימים יוגוסלוויה לשעבר בשנות ה90-.  דל פונטה אמרה כי היא מצפה שהמשפט יארך  "לא פחות משנתיים". התובעת הדגישה  בראיון כי המשפט "אינו משפט נגד סרביה  או הסרבים".  למרות שהממשלה הסרבית משתפת פעולה עם  החקירה, דל פונטה אמרה כי נשיא  יוגוסלוויה הנוכחי, ווייסלב קושטניצה,  סירב לאפשר לה גישה למסמכים צבאיים. "הוא חסם אותי בכל דרך", אמרה.

 

מאת יאיר אטינגר, שליח "הארץ"

להאג עדכון אחרון 11/02/02 14:37 – http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=128651

 כתב האישום על המלחמה בקרואטיה (1991-1992) כולל תשעה סעיפי  אישום על הפרה חמורה של אמנת ז'נווה (בהם - רצח; מעצר בלתי  חוקי; עינויים; גרימת סבל כבד; אחריות לטרנספר; הרס ופגיעה

 קשה ברכוש ללא הצדקה צבאית); 13 סעיפי אישום על הפרת חוקי  ומנהגי מלחמה (בהם - רצח; עינויים; יחס אכזרי; הרס כפרים;  הרס וגרימת נזק לאתרים היסטוריים ולמוסדות דת וחינוך; ביזת

 רכוש ציבורי ופרטי; תקיפת אזרחים); עשרה סעיפי אישום על פשעים  נגד האנושות (בהם - רדיפה על רקע פוליטי, גזעי ודתי; השמדה;  רצח; כליאה; עינויים; מעשים בלתי אנושיים; גירוש).  אחד הפרקים הבולטים בכתב האישום עוסק בטבח ליד העיר ווקובאר,  בנובמבר 1991, שבו פינו חיילים סרבים 255 קרואטים ואחרים  שאינם סרבים מבית החולים בעיר, עינו והיכו אותם במשך שעות  בחווה ליד העיר - ואז ירו בהם וקברו אותם בקבר המוני.  כתב האישום על המלחמה בבוסניה והרצגובינה (1992-1995) כולל  שני סעיפים על השמדת עם - האישום החמור ביותר בדין הבינלאומי  - ועל שותפות בהשמדת עם; עשרה סעיפי אישום על פשעים נגד  האנושות (בהם - רדיפה; השמדה; רצח; כליאה; עינויים; גירוש;

 מעשים בלתי אנושיים); שמונה סעיפי אישום על הפרה חמורה של  אמנת ז'נווה (בהם - רצח; מעצר בלתי חוקי; עינויים; גרימת סבל  כבד; גירוש); תשעה סעיפי אישום על הפרת חוקי ומנהגי מלחמה

 

 (בהם - רצח; עינויים; יחס אכזרי; ביזת רכוש ציבורי ופרטי).  הפרק החמור ביותר בכתב האישום, ובמשפט כולו, מתייחס לטבח  בסרברניצה: ביולי 1995 נכנסו חיילים סרבים לכפר המוסלמי

 סרברניצה, שהוכרז קודם לכן כ"מקלט בטוח" של האו"ם ואיכלס  פליטים רבים. החיילים הפרידו את הגברים והילדים מבנות  משפחותיהם וטבחו כ8,000- מהם. מאוחר יותר העבירו חיילים סרבים

 את שרידי הגופות מהקבר ההמוני שאליו הושלכו, במטרה לטשטש  ראיות.

 

 כתב האישום על המלחמה בקוסובו (1999) כולל תשעה סעיפי אישום  על הפרה חמורה של אמנת ז'נווה (בהם - רצח; מעצר בלתי חוקי;  עינויים; גרימת סבל כבד; אחריות לטרנספר; הרס ופגיעה קשה

 ברכוש ללא הצדקה צבאית); 13 סעיפי אישום על הפרת חוקי ומנהגי  מלחמה (בהם - רצח; עינויים; יחס אכזרי; הרס כפרים; הרס  וגרימת נזק לאתרים היסטוריים ולמוסדות דת וחינוך; ביזת רכוש

 ציבורי ופרטי; תקיפת אזרחים); עשרה סעיפי אישום על פשעים נגד  האנושות (בהם - רדיפה על רקע פוליטי, גזעי ודתי; השמדה; רצח;  כליאה; עינויים; מעשים בלתי אנושיים; גירוש). בין השאר מואשם

 מילושביץ' בטבח שביצעו אנשיו בתושבים אלבנים בכפר איזביצ'ה  במארס 1999: הכוחות הסרביים ירו למוות ב116- גברים שנשבו, ושרפו למוות שתי נשים מבוגרות בשעה שניסו לברוח לאלבניה."

 

 

 

 

 

 

 

 

ביבליוגרפיה

 

1. בנימין שימרון, התרבות הקלאסית , הוצרת פפירוס – אוניברסיטת תל-אביב , 1993
2. אברהם שלט, המשטר הרומי בארץ ישראל, ירושלים, אריאל, 2001
3. יוספוס פלביוס, תולדות מלחמת היהודים, רמת גן, מסדה 1968
4. ארנון גוטפלד, הדמוקרטיה האמריקאית הממשי, המדומה והכוזב, לוד, זמורה ביתן, 2002
5. צ'רלס הרמן פריצ'ט, החוקה האמריקאית, תל-אביב, זמורה-ביתן, 1982
6. פרופ' מירי אליאב – פלדון, חמש מאות שנה לגילוי אמריקה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, ת"א 1992
7. ברונובסקי, מותר האדם, דפוס פלאי בע"מ, גבעתיים רמת-גן, 1978
8. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=128614 Haaretz  
9. משפט מילושוביץ' http://www.snunit.k12.il/seder/judge/milosovic.html