גרנו
מול בית אברהם אלטויל (אבו אלגיג) שכנים
לרחמים שמאי, קרוב לפתח השוק, אחרינו מחסן
גורטאות של צבא אנגליה ממלחמת העולם הראשונה
, מולינו עלי אלחטף (בית עלי אלחטף) תוכנית
הבית:
אני
זוכר בצורה מעורפלת ביותר שהייתי בחנותו של
אבא בשוק מול הפסג' של אפרים כהן, במקום חנותו
של אברהם נבעה דאז, זוכר איך מרימים אותי ,
כנראה אחיותי או אימי ,מיד ליד
בן כמה הייתי בכל הסיפורים
האלה? , לא יודע ,שאלתי וסיפרתי לאחיותי ולא
האמינו לדברי אמרו לי :אלה סיפורים ששמעת כי
אז הייתי בן שנה פחות או יותר.
לקחתי ביד ואני קטן , חלק
מהמטלטלין לדירה החדשה , בית גדול (ליד הבנק)
בו היו שבעה חדרים , גינה גדולה בתוך חצר עם עץ
תמר , עץ רימון ודפנה , גג גדול כמובן שני
מטבחים,
בדירה הזו גרה סבתא טובה (כך
נאמר לי , החדר על שמה היה כל הזמן)
זמן קצר אחר כך ראיתי עצמי
יתום מאמא , ניפטרה אחרי ההעברה,
בן שנה או שנתיים הייתי ,לא
הספקתי להכירה טוב למרות כל הזכרונות האלו ,אני
לא להיזכר בפרצופה ודמותה עד היום, לא יודע
למה , לעומת זאת בכל המשפחה , ניזכר בהם אחד אחד.עם
העלמותה של אמא (ז"ל) העבירו אלינו לגור , את
לולו בת הדוד משה עם משפחתה, כמו כן לאה אחותה
עם משפחתה. התחילה אהבה עמוקה בין אברהם
אחי עם בליחה בת לאה והיתלקח ריב מזה , לא
ידעתי למה , לבסוף לא יצאה הפעולה מוצלחת ולא
התחתנו ,אבל הרבה רומנטיקה היתה בינהם אז.
בית הספר :
אני לומד בחדר עזרא בן
יחזקאל חדד שלקח אותי והחזיר אותי על הכתפיים
, זה היה בית קטן מול בית אלעאקי המוכתר והמעלם
שלי היה מעלם אפרים- מעלם שלמה , שם היו מוכרים
קרוב לבית הכנסת (סמבוסק) (בקלווה) (כלל אלטוש) (תמרים
לא מבושלים) גזה , מסטיק, סוכריה ועוד. ישבנו
בני 4,5,ו6 על ספסל בלי משענת בשורות שורות ,כ 20-25
ילדים בחדר כמעט אפל וקר בחורף חם בקיץ,נמנמנו
כמעט כולנו והתעוררנו לצעקות המורה אשר קרא
לאחד אחד בתור לקרוא בדך באותיות מנוקדות
וגדולות א, ב, ג, ולחבר שתי אותיות או שלוש
אותיות,
מרוב
קור או חום, גם המעלם מותש כמונו, גם הוא מנמנם
על הדך, הילדים לא מעיזים להעירו כי המקל מוכן
ומזומן בצד למי שמרגיז אותו או לא מקשיב לו
שעתיים בלי הפסקה . ובהפסקה מי שתיה (מהחב ) פח
מחימר הגדול בטס הגדול וגם בחור אשר מגיש השמש
ומים (מיי) לבית שימוש הלא נקי, שסירחונו מחניק
את הפיל. הפעמון מצלצל ושוב שעתיים כאלה
והסבלנות פגה, ריב בין הילדים המקל פועל
והצעקות לשמים, כדי לכסות על כל המגרעות פותח
בברכה מקהלתית וכולנו מברכים או קוראים את
שמע ישראל אשר חובה
היתה ללמוד אותה בעל פה . לא רצינו ללכת לחדר ,הבכי
והצרחות היו מרובות כי לא עינין אותנו, לכן
היה צורך לרב הילדים לקבל ולהתחנן לאותו מורה
לבוא הביתה וללמד את הילד בשכר ללמוד תורה היה
עד גיל 6-7.
בית ספר (אסקול אליאנס ניפתח
בעיר עמארה, נרשמתי לכיתה א-ב
, סדר מסוים היה היינו צריכים להופיע שעה
לפני שמונה, עם ספר תורה ,ספר תפילה מחברת
חשבון, מיסדר בוקר היה שיעור התעמלות , הצגות
לכיתות הגבוהות משחקים, למדנו שתי משמרות,
התפללנו וחזרנו הביתה. חוקה ,דת ומסורת חובה
היתה, ובשבת כמובן חופש, בית ספר יהודי כהלכה,
מורים משכילים ,מורים
לתורה בשיטה הישנה היו מעלם עזרא חכם גאון
ומלומד היה מעלם רובין עם הקול החנון , כשקרא
את איוב , הקשיבו לקולו כל הכיתות, מעלם אחמד
הוא מוסלמי היחיד שהיה שם ולימד ערבית
ספרותית, המנהל הצובי שלט טוב בבית הספר.
סיפור הכסף הנעלם
יום אחד, בכיתה ג' או ד' הייתי
אני, ציון בן דבורה, יחזקאל אלפגי בן אהרון אל
דאיג ועוד כ20 תלמידים היו בכיתה, מעלם עזרא
קרא לי בהפסקה ונתן לי נייר בכתב לדוד משה,
הזהיר אותי שאם אקבל כסף אשמור אותו טוב
ואמסור לו , כך עשיתי, הדוד נתן לי כמות של כסף
מתכתי כמו קראן-ענה-פילס-רופיה, שמתי אותו
בכיס המעיל שלי ומסרתי אותו למעלם עזרא , הוא
הודה לי ושלח אותי לכיתה למרות שהתעכבתי.
בהפסקה קרא לי ודיבר איתי קודם בנועם
שאחזיר לו מהכסף, נישבעתי שלא לקחתי : מה
שקיבלתי מסרתי , אחר כך בתוקף ואיום שאחזיר,
ואם לא יעניש אותי , פרצתי בבכי ואמרתי :לא
לקחתי , באתי הביתה וסיפרתי לאחותי , התחילה
למשש במעילי והנה חור קטן שסינן לתוך הביטנה
של המעיל ולא הרגשתי ,הכסף נכון,נימצא בביטנה ,
הוציאה את הכסף וביקשה להראות לו את החור
במעיל ולספר לו את כל הסיפור וכן להחזיר לו את
הכסף, כך עשיתי , הוא הילל ושיבח אותי על מעשיי
וביקש סליחה על שאיים להעניש אותי ואני רואה
בחלומי את התמונה לעיתים רחוקות.
עוד תמונה שאני רואה:
מעלם עזרא יושב על כסא אשר
מונח על גובה ולצידו מקל ארוך, הוא לבוש מצנפת
וחלוק מפואר ומדבר ערבית צחה עם חרוזים והרבה
משלים ,בקול נעים ומושך רב ושליח ציבור, היה
ומורה מעולה, גם החזיק את התלמידים, גם בחכמה
וגם בשוט , ( הפלקה ) היתה מונחת בצד, למקרה של
חירום , פעם היה שקט בכיתה , הקשבנו לשיעור שלו
בתהילים ומרבה היה לספר אגדות ושירים על כל
פרק ופרק,
(ציון
דבורה) אחד התלמידים שישב ליד החלון לא שם לב
הרבה למורה והסתכל על הציפורים שלו כי הפריח
ציפורים וגר בשכנות לבית הספר, להקת הציפורים
שלו עברה במקרה מעל החלון והנה נשמע קול צעקה
בכיתה (קאק קאק) עם מחיאת כפיים חזקות כדי
להפריח את הציפורים, השקט שהיה ביכתה הפך
לצחוק ורוגז רב למורה, ואז אני זוכר ,בחר שני
תלימדים חזקים והשכיב את ציון לעונש הפלקה ,
לא ישכח מזכרוני יום כזה , מאז בא הכינוי שאומה
.
(חמזה)
הערבי היה שומר בדלת
בית הספר , יחזקאל חדד היה השמש והמנקה מעלם
שאול שלבש טרבוש אדום דיבר עליו שניתפס עם
תרנגולת בבית שימוש . בית ספר אליאנס נחלש
הקהילה החלשה והעניה ניהלה אותו בקושי רב,
למדו בו 4-5 כיתות. זאת עד לעליה הגדולה בשנת 1950
שנמסר לממשלה ,זאת לאחר שבנה ושיפץ אותו ניסים
כהן זך העשיר של העיר שנת
35-36
הרפתקאות ...
בבית הגדול קיבלתי אופניים 3
גלגלים מתנה וכשהישתפשף הפכתי אותו לשני
גלגלים , זו היתה המצאה שלי הייתי בגיל 8-9 ,
ערבי
אחד בא אלינו כל שנה לעץ התמר, העתקתי את מכשיר
העליה על העץ ועליתי למעלה למעלה , קטפתי
תמרים מיליתי את הסל ואפילו גזמתי ענפים
לסוכה . שטח ענק בנגלים בה פסולת של מלחמת
העולם ומחסן ממשלתי היה בגב ביתנו , היה מפחיד,
לכן היינו משגיחים שלא יעברו גנבים משם אלינו,
ובכל זאת באו וגנבו שטיחים פרסיים גדולים
שהיו לנו. בערב חורף אחד היה עוד ניסיון גניבה
אך לא היה מה לגנוב מאיתנו לכן לא גנבו יותר.
אבא היה מעשן נרגילה 3 פעמים ביום בבית קפה,
איש זקן עם מקל מיוחד ביד , לבש את המעיל הארוך
ולבש את הטרבוט הדק בכיס, החזיה שלו היתה
המטפחת הגדולה האדומה הפרחונית בצד השמאלי של
החזה בין המעיל לחזיה . והלך בביטחה ומהר, עין
אחת היתה לו, מסופר שהלך בשוק ופתאום פרץ ריב
בין שני אנשים שהתחילו לזרוק קליפות אבטיחים ,
אחת פגעה לו בעין ונהייתה אדומה מאוד , אישתו
עזיזה (הראשונה ) חיממה שמן ושפכה לו לתוך העין,
כך איבד את עינו הימנית בעינו השניה ראה טוב
עד יומו האחרון.
בבית
אהבנו לישון בפרוזדור של הכניסה , על מחצלות ,
בקיץ ישנו שעות ארוכות כי בבית היה
חם מאוד והשמש מתפשטת על כל שטח הבית כמעט,
חוץ מההול העמוק, המלא עמודי עץ והפרוס ספות
עם הרבה כריות, משענות לגב(תנת), בקיץ העלינו
את המיטות והתחתית עם מזרונים ושמיכות מפיות
וכריות על הגגות, וישנו למעלה כי חם מאוד היה
בקיץ, בחורף נכנסנו לחדר אחד או שניים סגרנו
חלונות ודלת והדלקנו פחם או עצים כדי להתחמם ,
קור החורף, עד שהרגשנו ממש במחנק אז פתחנו
חלון או דלת כדי שיצא עשן החוצה. חדר מיוחד היה
לנו לאגירת עצים מכל המינים , בישלנו על הכנון
אשר עשינו, משקע עם 2 חללים כדי להעמיד את סיר
הבישול , האישה ישבה שעות חתכה בשר ובישלה באש
שהדליקה מהעצים. כמובן כל סוג של בישול, יש סוג
עצים שמתאים לו, לנו היו שני מטבחים בבית. עוד
הרבה ראיתי בבית הגדול,הדוד משה נפטר ,לולו
ולאה קיבלו ירושה ועברו לדירות משלהם, אברהם
אחי עבר גם הוא כאמור למקום אחר, נישארנו לבד,
סלימה אחותי אשר גרה אצל
הדוד דהוד זמן רב, התחתנה עם עזורה בן עזרא
יחיא, גרה עם משפחתו , עליזה ניהלה את הבית וגם
דאגה לחינוך , לניקיון ולמשפחה, קנתה מכונת
תפירה זינגר ,תפרה והרויחה לעזרה
, בזכותה הלכנו בגאווה נקיים ומלובשים.
שלחה את כולנו ללמוד ולי במיוחד העמידה מורה,
כדי שאתקדם יותר בלימודים , עמדנו על זה שגם
היא תילמד קרוא וכתוב בהנחלת הלשון ובאמת
התחילה לקרוא ולכתוב, סמרה (אחותי ) היתה היפה
בעיר , כמו פרח בבית, שמו עין עליה נעים בן
תפאחה, בן משה קרבולי, נעים נתן בן הדודה, נגיב
נבעה מעשירי העיר ועוד, קיבלנו ידיעה מבגדאד
מהדוד שמתבקשים לחתן אותה עם בנו שאול אשר בא
מלונדון והוא לא יציב בדעתו, כך יתכן וישתפר
מצבו ויבריא אם יתחתן, חולשת אבי ואהבתו
למשפחת הדוד יעקב חייבו אותו לא להרגיזו
ולשלוח אותה דחוף וכך נעשה, כך בשנת 30-31
התחתנה לכמה חודשים , התאכזבה ומצבו נהיה יותר
גרוע , נישלח לבירות לטיפול בבית חולים , לא
השתפר מצבו וניפטר שם אחרי כמה שנים, סמרה
חזרה אלינו הביתה , הדוד היגר לירושלים בשנת 33
וביקשנו ממנו לקחת את סמרה איתו , הוא סירב
והיא נשארה אצלנו 10 שנים עד שבמאמצים רבים
הסכימה להתחתן עם סלמן בנק (אלמן עם שני ילדים
דוד וויקטור ,גדלו אצל סבתא שלהם, הוא עבד
כמתווך וממשפחה טובה , גדול ממנה ב15-18 שנה ,
נולדו להם 3 ילדים רק אחת נישארה בחיים (מולי) .
תור עליזה הגיע , כמה ביקשו
אותה ולבסוף מורה ( מקלעת צלאח ) , כפר ליד
עמארה ,עזרא בן יצחק שמאי רצה אותה , היתה
ניפגשת עם עזרא רק לעיתים רחוקות , אני הייתי
מחליף מכתבים בינהם היא למדה קצת לכתוב
(מילים בודדות) הייתי מעביר פתק לבית קפה
ברמז מרחוק , היה בא ולוקח את מכתב האהבה , אני
שמח בשימחתה ובאושרה. והתחתנה כעבור שנה
הייתה מאושרת , אך ליבה אצלינו , יום יום מבקרת
, עוזרת , דואגת והחיים הולכים כסידרם , אני
בבית ספר תיכון ,אבא מבלה בבית קפה ובבית
אברהם עם החנות וסלימה רחוקה מאיתנו אך מבקרת
לעיתים רחוקות. נעים שכח ממרסל ועבר לרימה
שהיתה יפה מאוד ,ביקשו אותה עשירי העיר לבסוף
נעים עירס אותה , התחתנה בשנת 36 בבית ספר של
הקהילה,
השאיל
לו (אלגלבי ) שאהב אותו מאוד, את עגלת שני
הסוסים היפים שלו לטייל בכל פינות העיר ,
אלגלבי, ערבי עשיר בעל נכסים רבים וגם שיך, אהב
את נעים מאוד ותרם לו את עגלת הטיולים שלו
ליום אחד , יום חתונתו, – היתה חתונה מרשימה
ויחסית מפוארת לאותם הימים.
בשבתות משעת צהרים ביקרנו
אצל הדוד דהוד , הסבתא חנה הכינה לנו את הרקיק
הדק , אכלנו בלי סוף (גראדק) ברחוב המקביל לנהר
מולו קולנוע , המון אנשים ובייחוד יהודים עברו
שם והשמחה היתה גדולה כי לא רק אנחנו ביקרנו
שם , גם הדודה חביבה חניני בת הפאחה רוזה אשת
רחמים שמאי מנחם אבן חביבה, הדודה לולו והבנות
שלה ועוד אני ואחיותיי, לידם היה אלחמם ובית
מרקחת של נעים כך הסבתא מספרת, בקיץ אחד ישנו
על גג הבית כי חם היה
מאוד, באמצע הלילה שמעה רעש בדלת הבית, חששה
מגנב, ירדה מקומה שלישית בשקט, וראתה יד אדם
רוצה לפתוח את הדלת, בשקט הביאה חבל כביסה
מהחדר וקשרה את היד למנעול (המנעולים היו מעץ
עם פתח גדול מבחוץ) הגנב ניבהל והתחיל להתחנן
שיותר לא יתקרב לדירה הזו,היא הוסיפה לו מכות
בעץ שהביאה מהמטבח עד שריחמה עליו והשביעה
אותו והוא נישבע שלא יעשה יותר ,להם לא יאונה
כל רע , למחרת בבוקר בא , הודה לה והביא לה מתנה
תמרים וכן הבטיח לעמוד בשבועה. הבית הולך
ומתיישן , סדקים ,נפיחות בקירות, החלק האחורי
שלו כמעט מסוכן ,
היתה סכנת התמוטטות , אנו מבקשים תיקונים אך
לא משתלם ולכן היתה מחשבה לעבור דירה. בינתיים
חגיגת הבר מצווה שלי , שם היו הרבה אנשים , באה
תיזמורת והניחו לי את התפילין , השמחה היתה
גדולה, חבר טוב היה מהשכונה בשם עלי אלכף,
הזמנתי אותו, הוא לא ידע מה פרוש העור שמסובב
על היד ומונח על הראש, קיבל ממני הסבר על הדת
הדבוקה בכל אחד מאיתנו, משה אלגלעוי בן דודתו
של רחמים טוינה , חבר טוב , היה ישן אצלי ,הוא
קנה אופניים והשאירו אצלי כי לא רצה לקחת אותו
לכפר שלו, בילינו יחד ,שחינו , למדנו , טיילנו
ועשינו כל מה שבא בכוחינו בבילויים אצל נשים
ומועדנים וכן קולנוע . גם בטיול מטעם בית הספר,
נסענו למסדר ומאהל במחנה גדול בלמועצם בבגדאד
,בשנת 1932,בטיול זה נסעתי אני ועוד יהודים
והשאר ערבים , אחד בשם יוסף אברהם אלדרזי ועוד...
בערב ברחנו ונסענו למרבעה לבית הדוד יעקב
מרסל עוד היתה אצלם בבית, באמצע הלילה לקחו
אותי למחנה ולא הענשו אותי, לפי בקשת מרסל
אחותי. עם יוסף אלדרזי יצאנו לטיול (לכרבלה),
ביקרנו בקבר עלי בן אבי טאלב ובקברים אלחסן
ואלחוסיין (בלקאז'ם) ,
שם עושים את החלוה הטעימה
והטובה ביותר ואת כיכר הלחם באורך מטר ורוחב
חצי מטר כך שכל הכיתה אכלה, (היינו 20 תלמידים)
לא הכירו אותנו כיהודים והמורה ביקש שלא יזהו
אותנו, אחרת היינו בסכנת נפשות, אחרי יום
חזרנו בסיפוק ושמחה מהטיול.
פסח
כך זיכרוני אם לא בגד בי היה
בבית הגדול, : ביקרו אצלינו הדודה כתון וביתה
שמחה בחג פסח אחד, בצהרים ערכנו את השולחן
לאכול וצלחת, האורז הלבן הנקי נוצץ באמצע
השולחן והינה בעין חדה ראתה שמחה שעורה אחת
מונחת בתוך האורז, הופסק כל האוכל לאסור
לאכילה ,בזהירות רבה לקחנו את השעורה בניר
ורצנו לדוד נתן , הזעקנו אותו והוא בשנת צהרים
,פתח ספר הלכה ופסק לשרוף את השעורה ולאכול את
האוכל, חזרנו הביתה שמחים , ואכלנו כולנו
בהנאה את האוכל , אחרי שעתיים הלכו לביתם. לפני
שהתחתנה סמרה, באה פרידה לשם טיול לעמארה ,
התארחה אצלינו עם נג'יה בת הדודה שלה ששמה היה
ג'אלה, שרנו רקדנו שיחקנו ואחד השירים שחיברנו
אז (ג'אלה קמבוע לכלאלה) שרנו את זה במנגינה
וצעקה עם מחיאות כפיים , היה שמח , היא נישארה
כחודש אצלינו ואצל המשפחה וחזרה לבגדאד.
יתכן ועוד חוויות ואני לא
ניזכר בהם, איך שכמילה ביום שבת אחד היתה לבד
בבית ,הדלת היתה נעולה והיא שקועה בהכנה
לבחינה , לפתע רואה אדם אחד יורד מהמדרגות ,
היא לא היתבלבלה רק
נתקפה בהיסטריה של צעקות :מי אתה? מה אתה רוצה?
כנראה ניבהל הגנב , חזר אחורה בריצה וברח
מאיפה שבא, נישארה כמילה זמן רב כמעט בהלם, עד
שעבר לה. הדירה בסכנת הטמוטטות לכן לחצנו לצאת
ונימכרה לעשיר אחד בעיר.
עברנו
דירה לבית (טרפיה) מול קופת חולים , דירת
קומותיים ישנה, שכנים של לולו בת הדוד משה , יש
בה שבעה חדרים מטבח ונוחיות. היות והשכר היה
גבוה חיפשנו שותפים טובים , מצאנו זוג צעיר
שקט ונחמד, תמורת שני חדרים שלמו חצי, לא עברו
כמה חודשים ובהפתעה הופיעה סלימה ובניה עם
המטלטלין שלה והתלבשה על החדר הגדול, ( בבית
הזה התחתנה רימה ). ( זה שנת 37-1938) , כל בוקר
מוקדם עובר אדם בלונדיני עם מקל בגובה מטר
ויותר, נושא עליו מין חלווה צבעונית גמישה ,
והיה צועק בקול מנגינה יפה וקורא לילדים
שיבואו ויקנו מהחלווה הטעימה הזאת באומרו
................ תביא את השקל מאבא ותבוא לפני שיהיה
ריב ועוד חרוזים יפים ומושכים את הילד לקנות ,
אחר כמה חודשים שמענו שניתפס במשטרה כמרגל
גרמני...
חוויה לא נעימה ...
בכיתה חמישית או שישית למדנו
בכימיה שהמים מורכב מh2o ואפשר לפצל את
האוקסיג'ין מן ההידרוגים
ע"י העברת זרם חשמלי, חשמל לא היה לנו
בבית הגדול , אבל כאן יש חשמל, היות ורציתי אז
ללמוד ולדעת כל דבר, נגרות, מכונאות,ברזלן ,
תופר , עשו זמן לדעת כביכול חשמל הפיוז היה חלש
, החלפתי בחוט עבה , לא עזר אז לקחתי 3 חוטים
חיברתי על הפיוז והחשמל תקין. כולם שבחו אותי
אני החשמלאי כביכול ,
לא הבנתי את גודל הסכנה
והחלטתי שעכשיו הזמן לפצל את הh2o . קודם הביתי
קערת מים ואחר כך חוט חשמל, הכנסתי אותו בתקע
ובזהירות קיויתי שיצא הo
מה h2 והינה יצא אש מכל
מפסיק ותקע והמיס את הנחושת של כל התקעים ,התחילה
להבת אש עולה מהחוט בזריזות קפצתי כל 3 מדרגות
ביחד לשעון בכניסה לבית למפסיק הראשי , כיביתי
את החשמל מהמפסק הראשי נחתי , נרגעתי , אבל
הניסיון עלה לי ביוקר.
א.
הטעות היתה להכניס 3 חוטים עבים בפיוז אילו
היה חוט אחד היה הנזק בפיוז וגמרנו.
ב. התפחמו ונמסו כל התקעים
והמפסיקים בדירה, הייתי צריך לפרק , לקנות
חדשים ולהחליף.
ג. קומה שניה של הדירה עשויה
מעץ כולה ואם להבה קטנה היתה מתלקחת , כל הדירה
היתה נשרפת הכל עבור ניסוי מוטעה בלי להבין
איך ומה , זה נקרא: לא זהיר אני לא יכול לשכוח
את זה , אבל למדתי להיות זהיר מאוד בענין חשמל.
תקופת ההתבגרות
שנה לפני הבר מצווה שלי
התחלתי ללמוד אצל יחזקאל אלסבארו שלקח את
הקבוצה לחוף הנהר אחרי הגשר, קשר ענף עץ תמר
שצף על פני המים וגם מסוגל להציף גוף איתו ,
בשנה השניה הייתי מוכן לסיים ולקבל מן המלצה
שאני יודע לשחות בתנאי שאעבור את הנהר חידקל,
כמובן בפעם הראשונה עם השחיינים ואחר כך אני
חופשי, אם לא התרגשתי או לא התעייפתי,
תעודת הסיום היתה על חוף הנהר
מצד המשפחה, הומלץ עלי , אני למדתי לשחות וכך
ניקשרתי לנהר , שחיתי כל ערב את הנהר פעמיים
רבות, קפצתי מגובה האוניות למים הרבה פעמים
ליד אלדובה של בית חנה אלשיך , שחיתי חודשיים
כל קיץ , כי שם בדרך כלל עמדו האוניות. עם עזרא
אבן יעקב סופי שחיתי פעמים רבות, פעם אחת
החלטנו לעבור את הנהר אחרי הגשר, הצטרף אלינו
עזרא אבן עזר וכשכמעט הגענו לחוף השני שהיה
עמוק מאוד, התחיל אבן עזר לטבוע , אז חזרנו אני
ועזרא סופי , הרמנו אותו בשחיה קשה עד לחוף וכך
ניצל מטביעה בחוף , היה מעולף , הפכנו אותו
ויצאו הרבה מים שבלע, צהוב מאוד היה , אחרי
שהתעורר ונח , קיבל מאיתנו מכות וציווינו עליו
לחזור ברגל מהגשר , למרות שהתנועה היתה הומה
על הגשר, עשה את זה ואנחנו חזרנו בשחיה לחוף
השני כי הבגדים שלנו נישארו שם , כל זה בערב
תשעה באב. שנה אחרי זה ביום תשעה באב בדיוק
באותו מקום התבשרנו שעזרא אבן עזר – אותו אדם
, טבע למוות.
עברתי לבית ספר ממשלתי מכיתה
ד' בית ספר אלסיניה , אני זוכר את המורה ההודי
שהיה משנן לנו פסוקים באנגלית... בשנה השניה
העבירו אותי לבית ספר ליד שכונת אלסובה , שם
למדתי כיתה ה', התמחתי בציור חשבון והנדסה , אח"כ
שוב עברתי לסניה , את בחינת ההבכלוריה של כיתה
ו' עשיתי בהצלחה ואז עברתי לתיכון א אז אהבתי
מאוד ספורט וללכת הרבה בשבתות, דגרתי
בלימודים אחרי בית הכנסת שהיה חובה עלי ללכת
עם אבא,היו אופנים של משה אלגאור שהשאיר
אצלינו, ניצלתי אותם כל בוקר, הרבה רכבתי
עליהם , עד האמריקאי רכבתי כל בוקר וחזרתי,
רחצתי פנים וראש עם מים קרים גם בחורף כי נאמר
לנו שזה בריא ולא מביא נזלת, סבלתי מכאבי
שיניים ואצל ד"ר רובינצין טיפלתי.
באותם ימים 37-1938 התחלנו
להרגיש את שנאת הערבים אלינו בצורה גלויה ,
רגמו אותנו באבנים ברחוב , האשימו אותנו בקללת
הנביא מוחמד , בהצגות לא יכולנו לשבת במקומות
בולטים אחרת קיבלנו מכות היתה השפלה בבית
הספר לעיני המורים , והמורים רואים וכאילו לא
יודעים, באותם ימים כמה בנות המירו את את דתם,
הבולטת שבניהם בת יחזקאל חדד שהתאהבה בשוטר
מבוגר ,כל השידולים להחזירה לדת לא עזרו, אביה
ושניים מהאחים שלה, ביקשו מראש העיר לדבר איתה
אצלו בבית בקומה שניה והיא לא הסכימה , לבסוף
הרימו אותה וזרקו אותה מקומה שניה , נפצעה קל ,נשפטו
לזמן קצר והיא חזרה הביתה , בגללה ניסים כהן,
העשיר והבולט ביותר בעיר הסתכסך עם ראש העיר ,
הושפל ועזב את העיר לבגדאד ומשם לארץ.
בת משבחי נבעה בת גרגי שקורי
בת נתן בת התופרת , לא זוכר שמה ,
גם רזם אלשקי קראו לו , לקח בת יהודיה ,
השאירו צרה למשפחות וכל יהודי העיר השפילו את
כבוד הקהל וסבל נגרם מזה. מעשה ביום אחד
במוצאי שבת , קם כל הקהל במועדון ודהר לבית
הכנסת , אני ועוד חברים היינו אחרונים בשירה,
ארב לנו הפועל של כאזם אלשאקי שגם הוא נחשב
מפושעי העיר האלימים והתחיל לקלל ולגדף, באנו
להתקיף אותו במכות אלימות ובכניסה של בית
הכנסת ממש , כאזם עבר במקרה משם , סיפרנו לו על
התקרית ואז מיד תפס אותו והחזיר לו מכות רצח
ממש , למחרת שמענו שהפועל דקר את כאזם בסכין
והרגו. בבית סוהר בנו של כאזם או קרוב משפחה
רצח את הפועל. עוד אנחנו נמצאים בבית טרפיה
היה מקרה: לטיף בן סלימה , ילד יפה תואר , שמנמן,
בלונדיני עם עיניים ירוקות , בלי לשים לב
החליק מהמעקה של הדירה בקומה השניה ונפל ארצה
, יום עצוב מאוד היה , הוא איבד את הכרתו ,
סטירות קלות קיבל והתעורר , אחרי זמן קצר
נשמנו לרווחה אבל נקטנו בזהירות רבה שלא יקרה
עוד דבר כזה. בבית הספר המתח עם התלמידים הולך
ונעשה גבוה, שנאו אותנו יותר ויותר, ביקרה
אצלינו קבוצת גרמנים, המנהל קיבל אותם במסדר
והם גם עמדו במסדר עם שירה נאצית ובמילים הייל
היטלר הם באו בסירה גרמנית ושטו הלאה לדרום.
מורה דניאל אלאטרש החרש היה מורה למתמטיקה
והיסטוריה , מורה טוב היה ומפורסם. סייד נורי
מורה מתמטיקה אהב את אברהם ישראל רפקה כי היה
הפיקח בחשבונות בכיתה והיה מתמודד תמיד עם
סייד נורי בשאלות שונות, עד כדי שהציע לו
להיות מוסלמי או הציע למוסלמים ללמוד ממנו
חכמת החשבון. למדנו בשתי משמרות מבוקר עד 12:00
ומ16:00 עד 18:00 , הרבה שיחקנו כדור רגל , באחד
המשחקים שברתי יד שמאל שלי, כורדי אחד חבש לי
היד התעניתי , אחרי
שנתיים במשחק הכדור רגל שוב נשברה לי היד
באותו מקום. הפעם לא הצליח אלגבר להחזירה
ליושרה ונשארה עקומה . חלק מהתלמידים שזוכר את
שמם: צאלח
מרזיב
אברהם חילגי
נעים מרד
אליהו מרד
נאגי ניסים
אברהם ישראל
ששון דהוד ששון
עזרא עבדא
כעשרים תלמידים היינו יחד
מכיתה א' תיכון עד גמר כיתה ה' תיכון והיא
נקראת אז בגרות. קשה עוד לזכור מאורעות בדירה
של טורפיה השיך הזה רצה את הדירה, תפסנו דירה
אחרת ומצאנו מקום ליד שכן אלשל גדירי, חנה
אלשיך והדירה שייכת בתיווך נעים בן הדודה
גאולה , שילמנו שכר דירה לשנה למפרע , דירה שתי
קומות 4 חדרים, קצת יותר חדשה מההיא , מאווררת,
על כביש לא רועש, מולנו בית אבו עבס ומשה חי
נבעה , אז הייתי בכיתה ד' תיכון קרוב הייתי
לבית הספר , בכיתה ה' עברנו לבית ספר חדש , אחרי
הגשר , ואז היה לנו יותר קשה כי היה רחוק , המתח
גדל והתעמולה הנאצית השפיעה מאוד לרעתנו ,
הפכנו לאט לאט לזרים,מורה אחד בשם ידוע :חלחוק
סורי, בא ללמד ערבית ספרותית למד עברית ונהיה
שונא ישראל, בחן אותנו אם ידענו עברית ואיזה
עברית , הכחשנו כולנו, ובאמת כמעט לא ידענו , רק
לקרוא עברית בלי להבין את הכל, היה מפתיע
אותנו בדיבור עברית צחה ולועג לנו שלא יודעים
את השפה, כאילו רוצה להגיד לנו :אתם ציונים
שיודעים, אבל לא
מגלים, זה היה שנת 940-939 התחלת המלחמה. למדנו
בערבים עם אברהם ישראל, עם אברהם חילג'י הייתי
נעזר בשאלות מנאג'י ניסים אשר היה מגאוני בית
הספר, וכן עם השלישי ששכחתי את שמו, למאות כל
הקשיים והאיומים מצד הערבים לרצוח ולהשמיד
וכו', למדנו והתכוננו עם חושך או בלי חושך לפני
הבחינות פרץ מרד : רשיד עלי אלגולני, נגד
האנגלים והיה מוכן לשתף פעולה עם הנאצים
שנמצאים בסוריה בימי שלטון, כיבוש המרד נימשך
כחודש, הלימודים נפסקו והבחינות נדחו ,לפני
המרד בכמה ימים נתנו לנו נשק כביכול לשמור על
השכונות היהודיות, כי אנחנו עברנו אימונים
בבית הספר ואז היינו פטורים משירות חובה בצבא
,
היינו בכיתה, יום אחד בשעה
השניה , הופיע המנהל לכיתה והתחיל לקרוא שמות
יהודיים, אחד אחד העמיד אותנו בשורה , ציוה
עלינו דום, ימינה פנה , והודיע לנו אתם הולכים
הביתה לזמן בלתי מוגבל, גם הבחינה תידחה עד
שנקרא לכם, קדימה צעד הביתה, יצאנו מיואשים,
מאוכזבים לא יודעים לאן, מי אנחנו, בשביל מי
למדנו טרחנו עד
שהגענו עד כאן ונגורש הביתה בלי עוול בכפינו ?
