:מיומנו
של אבא
מהיום
הראשון נבחרתי ע"י צבי הטרקטוריסט
ללמוד את הטרקטור , יציאה לשדה בצפון
הקיבוץ עם מחרשה הקשורה לטרקטור הראשון
בקיבוץ, רק
שעה ישב לידי צבי וחרש 2 שורות אחר כך עזב
אותי ואז המשכתי , בא לבקר אותי אחרי
שעה והכל היה בסדר, אחרי שאכלתי ארוחת
צהרים, עזב אותי עד שעה 4 לבד, את הנהגות
למדתי תוך דקות כי כאן אין חוכמה גדולה וכך
בגראג' לימדו אותי איך להרים את הטרקטור ,
לשמן , לשים דלק , מים , שמן , ולבדוק את
האורות , או אם יש משהו לא בסדר להודיע
לאחראי , כדי לתקן וכל זה כדי לצאת בבקר
לעבודה בלי להתעקב וכל בהתחלה
הכשירו אותי על החריש , אחר כך על פיזור
זבל בשדה וזריעה , קצירה ,העבודה הקשה היתה
בנית סוללות לבריכות דגים ליד הסכנה ,
קשירת פלטפורמה ואיסוף חציר או עשב על
פלטפורמה כ20-30 נערים ואני הסעתי אותם.
בשדה
נחום שמרנו גם בלילות במשק ובחוץ על
בריכות הדגים , עוד האנגלים כאן והיינו
ניזהרים שלא נתנגש עם האנגלים החיילים
בשדות בלילות, תמיד התרחקנו מהם, בית שאן
עוד היתה עיירה קטנה ערבית וכשיצאתי לא
פעם נתקלתי בערבים גונבים חציר ואוכל
לפרות או פירות מגן הירק
הייתי מבריח אותם ע"י הפעלת גז של
הטרקטור ופחדו מהרעש וברחו.
מאורעות
היו ובכל יום שומעים הרוגים ופצועים בכל
פינה בארץ,זמן ההתמודות של החלוקה ברנאדות
נהרג והלחץ כבד, פעם חזרתי והרכבת היתה עוד
נוסעת דרך בית שאן-עפולה ומשם לחיפה ולתל
אביב וכשחזרתי לפעמים עם הטרקטור בצומת
הדרך לשדה נחום הערבים רגמו אותי בתפוזים
או חפצים אחרים, לפעמים יצאתי לחריש
או לזבול בשדה משעה 9 בערב עד שעה 3 ,
הטרקטור עובד רצוף והיינו מתחלפים השדות
היו במרחק 40 דקות מהמשק והטרקטור נכבה לי,
כמה שהשתדלתי לתקן, לא יכולתי , הייתי צריך
לחזור בחושך הביתה בשעה 1 בלי המזבלת
והחומר מונח בשדה עד הבוקר,כמה קשה היה זה
וכמה קשה לבוא מאובק בשעה 3 בלילה קר קרח על
הברזים ואני מוכרח לעשות את המקלחת וכן
עשיתי והלכתי לישון.יצאנו
עם פלטפורמה לשדה עם 4-5 חברים לסיקול אבנים
, ישבנו בצהרים לאכול ולנוח ליד הגבעה ,
שמשון שהרבני (שופט עכשיו) התחשק לו לנסוע
ולנסוע על הטרקטור , התיר אותו הפלטפורמה
והתחיל לעלות לגבעה ,
כשרצה
להסתובב התהפך הטרקטור והוא קפץ ואז עמדתי
במצב לא נעים מוכרחים היינו להודיע למשק, הם באו
עם טרקטור אחר קשרו אותו ולמזלי לא קרה לו
כלום , הכנסנו לו דלק ונסע כרגיל.נכנס
לעבוד בטרקטור גם יואל שוחט וזכאי דלומי
ועוד הרבה הרפתקאות היו בטרקטור לא אשכח ,
עד עכשיו אני חולם על טעות שעשיתי ,פעם
חזרתי מוקדם כי לא היה מה לעשות בשדה ,
נקראתי למטבח בלי פלטפורמה ואני הייתי
במצב של עליה , התחלתי לשחרר את הפלטפורמה
ונפלה בתעלה , כך ניצלו הילדים ממוות בטוח
מאז ועד היום אני נזכר בזה ואני נזהר
בדברים כאלה. קבוצות של ערבים באים לבית
שאן מכל מקום ובייחוד מעיראק בהנהגת
אלקאווקגי, צעקות שירים ואיומים שומעים כי
בקרבת מקום נמצא שדה נחום, בערב גשום , עברו
עיראקים את הירדן ותקפו את טירת צבי ,
קיבוץ בעמק בית שאן , עברו דרך השדות
החרושים ונכנסו לבונקר שומרי הקיבוץ, צלפו
בהם ולא יכלו לסגת כי הם תקועים בבוץ ,בבוקר
קראנו בעיתון על 54 הרוגים ונעלים ובגדים
וגם נשק רב השאירו בשדה וברחו.החיים קשים
הדרך לעפולה נסגר לכמה ימים , פחד לצאת
לשדות, ליד חמדיה תוקפים הערבים אבל לא
מורגש אצלינו בקיבוץ, רק שומעים דברים
נוראים על הרג והתקפות בכל מקום מהרדיו
והעיתון , פסי הרכבת פוצצה ,גשרים
על הירדן פוצצו, מריחים את המלחמה , כוננות, הדרכה,
ביקורים של אנשים חשובים בסביבה והקיבוץ,
האנגלים מתקפלים ,מחנה גדעון נמסר
להגנה והתנופף גדל ישראל עליו והנה באה
הבשורה ביום שישי בערב נאום בן גוריון,
שהכריז על הקמת מדינה יהודית, היא מדינת
ישראל, לפי החלוקה של האו"ם רוב מדינות
העולם הכירו במדינה הצעירה , חוץ מארצות
ערב וכמה מדינות אחרות , אנחנו בקיבוץ
עשינו ערב משגע, עד אור הבוקר, רקדנו מחמש,
השתגענו והשמחה היתה גדולה , כל מי שלא ראה
את ערב יום העצמאות לא ראה שמחה בחייו , עם
הכרזת המדינה , הכרזת מלחמה , ארצות ערב
עלינו וגמרו אומר להשמידינו. לפני הכרזת
המלחמה , עם בואי לארץ שלחתי מכתב לדוד על
בואי ארצה וביקש לבקר אצלי אחרי כ- 6 חודשים,
נסעתי בטרמפים לירושלים , ניפגשתי איתם,
אברהם חיים זך היה , יצחק ורחמים, נישקתי את
ידו של הדוד והוא הזמין אותי הביתה ,ש ם
ניפגשתי עם הבנות , דליה , תקווה זך יוסף
היה גם. התרגשתי , הציעו לי מקלחת, אכלתי ,
ביקשו לגשת איתם לסרט, סרבתי, ישנתי ערב
אחד, סיפרתי על המשפחה , על העיר עמארה ,
לדוד על האחיות , למחרת נסעתי שוב בטרמפים
אחרי שנתן לי 5 לירות דמי כיס, היה טוב , לא
רע, , רציתי לגשת לכותל אבל לא הציע לי כי
מתח רב היה אז ,
לפני
המלחמה לא הסתובבתי בירושלים רק ברחוב יפו
והמלך ג'ורג עד הבית , התרשמתי מהוילה
הגדולה , אבל מוזנחת היתה, חזרתי אחרי
שקניתי אולר , תפוחי עץ ואגסים ועוד... בכסף,
נחשבתי בקיבוץ אז לעשיר.
שיירות
צבא ירדן משורינים טנקים , תותחים נוסעים
במאות דרך שדה נחום בדרכם למקומות שונים
בארץ, תופסים עמדות בתוך הערים כמו רמלה
לוד ,בית שאן, חלקים מירושלים , כמו קטמון ,
שיך ג'ארח אלמלחה, ועוד, בצפת בטבריה ולנו
אין צבא סדיר , ההגנה ואצל האירגונים
במחתרת אבל מאומנים ומוכנים לכל הפתעה ,
צבאות ערב מבחוץ מאימות עלינו כמו מצרים,
עיראק סוריה ירדן ואפילו לבנון, נוסף
לכנופיות קטנות כמו (קאוקג'י) ועם הכרזת
המדינה שומעים מטר פגזים ויריות, בן
גוריון מכריז על צבא הגנה לישראל , יכול
לעמוד מול התוקפים, מצרים עברה הגבול אחרי
שהבריטים נסוגו בנגב, הגיע לנגבה והתקדמה
עד בית שמש ובצפון הסורים תוקפים והירדנים
מחזיקים בירושלים והגדה, העיראקים בדרך
לירושלים תוקפים
בעמק בית שאן והמצב חמור , החברים מגינים
על כל נקודה בגבורה , אבידות רבות והשליטה
על המצב בספק, עשרה ימים לא הכריעו אותנו ,
אבל לא גרשנו אותם ,הפוגה של עשרה ימים בה
יכולה ישראל להכניס לארץ נשק מגיריה
ומקורות אחרים , הצבא התחזק מאוד ובתום
עשרת ימי ההפוגה צבאינו התקיפו , צבא מצרים
חלקו לחלקים שאז קראו לו הנחש לפי אורכו ,
מקהיר עד בית שמש, חוסל ונסוג , הרבה שבויים
היו אצלינו , ירושלים החדשה כולה בידינו
חוץ מירושלים בתוך החומה ומזרח צפת,יפו,עכו,לוד,רמלה,באר
שבע,טבריה ועוד
כיבוש
בית שאן:
עם
הכרזת המדינה כזכור, הכריזו מלחמה הערבים
עלינו, 10 ימים מלחמה- 10 ימים מלחמה אחריה
שביתת נשק , בעשרת הימים השניה הניצחון היה , המצרים גורשו עד אלעריש, אילת
מאוחר יותר נכבשה , כפרים רבים התרוקנו כי
אנשיה ברחו מפחד צבא ההגנה כמו כן בית שאן
ברחו תושביה , נשארו רק מעט אנשים והלגיון
הערבי . בערב אחד ראינו חיילים הופיעו לשדה
נחום ובאמצע הלילה , תקפו חיילינו את העירה
, תוך שעתיים ברחו הלגיון והעיירה בידינו ,
למחרת תושביה שנישארו, הרשו לצאת לירדן
דרך מעוז חיים רגלי עם חבילות בגדים
ותינוקות ביד, היה מראה לא נעים, כאילו
יציאת מצרים , תוך יממה או יותר העיר
התרוקנה , כל המחזה הזה היה למול עיינו ,
בזה סילקנו אז אחד המכשולים בדרך לבית
יוסף , אשדות וטבריה כי היו יורים על כל רכב
שעבר דרך בית שאן ולעמק.
משלל
המלחמה גם אנחנו הגרעין זכינו לקחת , כי
הלכנו ונכנסנו לעירה ולקחנו מה שבה ליד ,
חזרנו דרך השדות
ונס
היה לשלא נפגענו השביל היה ממוקש, המוכתר
של העיר אשר ישב באוהל מחוץ לעיר , ביקש
מאיתנו להחזיר את הדברים, כמובן סרבנו וזה
היה שיקרון הניצחון דאז, לא השלמתי, לא
נפגענו בנפש אך שלל נילקח שם עם התמונה
והמראה של המדינה בנצחונות האלו.
הערבים
ביקשו הפוגה והפסקת אש , חשבנו שזה הסוף
והם הכירו במדינה הצעירה ויקחו להם את
הגדה המערבית, אבל לא היה כך , נישאר המצב
בלי שלום ולא מלחמה עד ימינו.
בשנת
77 מצרים עשתה את השלום שרואים אותו , היום
בזמן סאדאת כל היסטרית מלחמת השיחרור
בפרטיה הרי כתובה בספרים רבים, כך כותב אני
רק מה שראיתי, בזמן המלחמה הייתי בשדה נחום,גייסו
אותי עם משה שבת לשמירה על מנרה בגבול
לבנון וכשהגענו לטבריה הודיעו לנו , הדרך
מסוכנת לחזור הביתה , ההתקפה על בית יוסף
היתה , ניבחרתי להיות בין 7 החברים שהיו
צריכים לצאת , אבל הקיבוץ לא מוכן לוותר
עלי , כי הטרקטור היה נחוץ מאוד אז, גוייסתי
בכל זאת לשבועיים, על הגלבוע עלינו דרך בית
אלפא למעלה עם 5 חברים.שמרנו שבועיים שם ,
לא היה משהו מיוחד עד שחזרנו , גויסנו שוב
אחרי ההפוגה מול ג'נין , שמרנו ובינתיים גם
גייסנו את הטרקטורים וקצרנו את התבואות שם
בעמק , אלפי דונאמים של חיטה ושעורה , קצרנו
וחזרנו הביתה , כל משק עשה את זה , לא רק שדה
נחום, שם היה רכוש הצבא שמכר לקיבוצים את
התבואות האלו.
באחד
החופשות עם צבי חי יצאתי לתל אביב ל3 ימים,
בלישכת העבודה שביקשנו לעבוד שלחו אותנו
לכפר סבא , שם עבדתי כמגיש ארגזים של
תפוזים , סבלות , כדי להרויח יותר כסף , זקן
אחד שאל אותי מה קירבתי ליעקב טוינה ,
אמרתי לו דוד, אח של אבי, מחה כף ואמר: לא
יכל למצוא לך עבודה בירושלים
באת לעבוד כאן בסבלות ? (אריזה) וכששאלתי
אותו מי הוא ? אמר :מבית הילל כנראה הפרדס
היה שלו.
כיבוש
העיר העתיקה וגירוש יהודיה לירושלים
החדשה היה קשה מאוד לכן חרדה גדולה היתה אז
ובהפוגה החלטתי לבקר אצל בית הדוד ולראות
מה המצב אולי יכול לעזור... כי ירושלים כולה
היתה אז במצור , חסר להם ירקות , לחם ,
בהפוגה סופק להם הכל במהירות המקסימלית,
עליתי בטרמפ עד פתח תקווה ומשם קניות,3-4
קילו במיה , ואז היה תרמיל מלא וניכנסתי ,
כששאלו מאין זה לא רציתי להגיד שלא יחזירו
לי כסף, לכן אמרתי מהקיבוץ זה, קיבלו את
המתנה יפה, נישארתי ערב אחד, שאלתי מה
שלומם ולצערי באחד ההפגזות נהרג הבן של
יצחק , היה קשה מאוד, אבל קרה, זה מחיר
המלחמה.
בחזרה
עליתי עם אליהו הילל למחנה יהודה , נדמה לי
: אמר אליהו , קח לך את 2 לירות זו נתן לי
הדוד לתת לך וזה היה עבור הבמיה , לא נעים
היה לי לקבל כסף עבור
זה ולא ידעתי בהתחלה בשביל מה זה , אחר כך
נודע לי על זה וחזרתי הביתה.
בחזרה
המשכתי כרגיל לעבוד בפלחה , שושנה ארבילי
ורינה השמנה מתחננים לסדר להם מטבח , אורי
גגק היה מוכן לעבוד בכל עבודה וביחוד
בעשית צלחות לעצים.
בסוף
שנת 49 הכינו אותו לעלות לקרקע , קיבלנו
הכשרה לכל המקצועות , קבעו לנו את השטח ליד
ואדי בירה , מול הירדן, בין קיבוץ קשר ובית
יוסף, מעלינו על ההר כוכב אלהויה , קראו לו
נווה אור . יום גדול היה , בוקר אחד עלינו עם
עזרה מכל הקיבוצים בסביבה , עזרו לנו ועבדו
איתנו , התחלנו לגדר המקום,בנינו מגדל
שמירה , חדר אוכל, ועוד חדר מטבח, אכלנו
באותו יום בשטח על חשבון קיבוצים אחרים
שהביאו לנו את האוכל משדה נחום , אשדות
יעקב , גשר ועוד, השמחה היתה גדולה , ביום
הראשון ישנו 20 בחדר אחד, עייפים קמנו בבקר
להמשך עבודה , מים לא הביאו לנו , לכן
מוכרחים היינו לשאוב מים מואדי בירה ,
הפתעה היתה ביום העליה לקרקע , סוס לבן
הופיע ליד הגדר , כאילו רוצים לנו שכנינו
הערבים :קחו לכם מתנה , קיבלנו את המתנה ,
הובלנו אותו למשק , הכנו לו אוכל ונשאר
במשק , עזר לנו הרבה מאוד לכל דבר , הובלות
בעגלה, לטיולים, ובכל זאת נחוץ היה לנו
למשק מאוד, כמו כן חמור הופיע ליד המשק ,
לקחנו אותו והעסקנו אותו
בכל מיני עבודות במשק ובשדה.
שמרתי
פעם בשעה מאוחרת , 2 אחר חצות, בודקים את
הרפת , הלול , המחסנים וחדר המזכרות, והנה
הדלת פתוחה ורעש בפנים, חששנו שלא נכנס
מחבל , הזעקנו את המעוז שהעיר כמה חברים ,
הקפנו את חדר המזכרות וכשניגשנו בצעקה
בפנים החדר , יצא החמור בחוץ , צחוק היה
גדול ונשפט החמור לעשות סיבוב חבר סיבוב
מסביב למשק, המסכין נהיה עייף מאוד, ובבקר
מת.
הפסדנו
אותו.
בלילה
מעבירים סחורה שחורה מירדן לנצרת , דרך
צינור הנפט, תמיד היו יריות והתנקשויות עם
המשטרה ותפיסת סחורה מוברחת, פעם יצאתי עם
משה שבת,ש היה בהבטחה ואני הייתי צריך
לחרוש חלקה במרחק כ 20 דקה
ברגל מהמשק, בשעה תשע חזר למשק לאכול
ולחזור , אני הייתי בעצומו של החריש , הגעתי
לסוף התלם מצד מזרח ושם הבקיעה אדמה
תלולה מאוד ובעומק רב, פתאום יריות עפים
ממש מעל הראש שלי ואני רואה 2 חיילם ירדנים
מולי במרחק 50 אלף מטר למטה , עצרתי מיד
ויריתי עליהם , באותו זמן יריתי 7 יריות
באויר כדי להזעיק עזרה, רצתי אחורנית
ותפסתי עמדה בין אחד השוחות , אחרי שעצרתי
את הטרקטור הופיעה נערה עם תלבושת שחורה ,
מפוחדת ואומרת: דכילק יהודי תציל אותי
וסיפרה לי שהתחתנה רק אתמול ובעלה כבר
מרביץ לה ולכן ברחה לכאן , בינתיים באו
החברים , לקחו אותה למשטרה ולא יודע עליה
יותר, המשכתי עוד כמה ימים במשק, אחר כך
סוכם עם צבי שהתחתן עם לילי הבולגרית,
לעזוב לירושלים, וכך עשינו, כתבתי מכתב
פרידה בחדר אוכל, ארזתי חפצי עם מיטה
מתקפלת וזזנו רגלי עם צבי, עד בית יוסף, שם
עזרנו לאוטו שמוביל חלב לירושלים, כדי
שייקח אותנו לירושלים,
כך הסכים ואנחנו שכבנו על כדי החלב עם
חפצינו עד ירושלים – ברוממה ירדנו, ולא
ידענו לאן ללכת, צבי נזכר במשפחה שנמצאת
בבית ישראל אולי תסכים
לאחסן אותו יום יומיים
עד
שנימצא חדר למגורים , כך מצאנו והסכימו ליד
בית שימוש על מיטה רעועה ישנתי ובקושי
שתיתי כוס תה, מהמכולת קניתי לחם וחלווה,
באותו יום חליתי , רעדתי מקור , קדחת
היתה לי עם חום חזק, יומיים אני שוכב בחום
ואחר כך עבר לי, תפסנו חדר בבית ישראל
מציאת חדר בתוך חצר, ובתוך החדר בור מים ,
העברתי מטלטלי , ניגמר לי הכסף שקיבלתי
מנווה אור , המכולת סירב לתת לי בהקפה,
הלויתי כסף מצבי, נישארתי חודש שם קשה מאוד
,חדר חשוך , מלוכלך, בלי חלון , כמו בית
סוהר, בתוך שכונה תימנית, מעל החדר בית
כנסת ולא לדבר עם איש שם, זר הייתי , לא מוכר
ולא רוצים להכיר, אותו חודש 49-50 יצאתי לחפש
מקום אחר, צבי מצא חדר בבית מתאתוף ברחוב
שלמה ושם היה חדר פינתי , כניסה בחוץ ,
השכיר לי ב1.5 לירות לחודש, אין מים , אין
נוחיות, , אין מטבח , חדר פשוט, שילמתי לו 3
חודשים מכסף שקיבלתי מעבודה שעבדתי בתור
פועל עם קבלן אחד, החדר נקי היה , גבוה ,
מאוורר, עם 2 חלונות גדולים אבל הנוחיות
בחצר , קשה, מים הייתי קונה מהחצר וסוחב
בדלי עד החדר, קניתי קצת כלי מטבח , סיר ,
קומקום, מחבת ,
כוסות לשתיה ובנית
מעץ מין כוך קטן , כילו מטבח שהתרחצתי בו,
אחרי
כמה חודשים קניתי צינור ארוך, חיברתי אותו
לצינור המים שבחצר לחדר שלי ואז היה לי ברז
מים בתוך החדר
והחיים היו קצת יותר קלים, אספתי קצת כסף ,
קניתי רדיו קטן שש בש שולחן קטן , מיטה
ברוחב מטר, סמיכה ומזרון
וכך לאט לאט הולך ומסתדר , שכני היה צבי חי ,
נולד לו בן ונפטר אחרי כמה חודשים , עבדנו
בחיל הנדסה ביחד, נסענו למרחקים כל יום
לבנות ביצורים והבנו ענבים .
עזרא
בן דהוד עבדו ביקש לגור אצלי זמן מסוים , לא
התנגדתי , נישאר אצלי כמה חודשים , קיבל
המסכין מחלת הנפילה והיה לעיתים קרובות
מקבל את הרעידה בחדר עד שבאו הוריו, השכיר
חדר במאה שערים ועזב אותי.
בירושלים
עבדתי בבניני האומה , אצל אברהם סובר הקבלן
ובחיל הנדסה כפועל כלבויניק, לבסוף למדתי
תפסנות ועבדתי אצל קבלן כמה חודשים עד
שעזבתי ונכנסתי להוראה, הזקן הציע לי
לעבוד אצל יוסף במשכורת של 40 לירות לחודש ,
היה חידוש בשבילי כי דאג לי כביכול , סרבתי
כי הרוחתי אז 200 ל"י בתפסנות וההצעה נפלה,
הציע לי רחמים
ללמוד נהגות , כן לקח אותי לבית ספר נהגות ,
תוך שבועיים לימודים בפעם הראשונה ,
קיבלתי רשיון נהגות על אוטו מסע גדול.
אבל
לא יודע למה הציע לי רחמים ללמוד נהגות האם
רצו לקנות אוטו ואני אנהג בו ? או סתם הצעה ?
גם היתה הצעה של אברהם חיים לקבל קיוסק
בבנין שנהיה בנין הכנסת, אחר כך ברחוב המלך
ג'ורג אבל כשהממשלה הפקיעה אותו לבנין
הכנסת ,נפלה ההצעה.
משדות
הערבים שנטשו את המקום צבי הביא כמות
גדולה של ענבים בארגזים ומכר בשוק הבוכרים,
אני הבתי פחות וחילקתי לבני דודה ולדוד ,
כמו כן פעם לקחתי חופש וטיילתי כמובן
לקיבוץ נווה אור ומשם לכנרת, בשדות יש
מטעים רבים של בננות , קטפתי אשכול גדול ,
הובלתי אותו עד ירושלים בשני תרמילים
וחילקתי גם אותו בבנאות בירושלים, אחרי
המלחמה , ראו בזה מתנה יפה, בשנת 50 גשם ושלג
נורא היה
בירושלים , שמענו שהיהודים משתחררים
מעיראק ומותר להם לבוא ארצה , השמחה היתה
גדולה וציפינו לראות את המשפחה
והידידים , בית שאול חי בן הדוד העבירו
לבאר יעקב, הדוד יעקב אסף בגדים מהילדים
וממני וביקש אותי לקחת אותם לשאול חי לבאר
יעקב, תקוה רצתה להצטרף , נסענו והיגענו
בערב, וכשרצינו למכור להם את הביגוד , נעלב
מאוד שאול חי ולא רצה לקחת 2 שקים מלאים , (הצטרכתי)
- הייתי צריך להובילם על גבי ונתתי לאנשים
שם , מה שנשאר הרמתי על הגב בהליכה דרך
הפרדסים בלילה חשוך הלכנו אני ותקוה עד נס
ציונה , הגענו בשעה 12-1 אחרי חצות, דפקנו על
הדלת ואז היה מאוד לא נעים ,מסרנו להם
מהמטלטלים והשאר סחבתי איתי כמה חתיכות
בתיק שלי , בבוקר נסענו הלאה לצפון לשדה
נחום, לנוה אור , לטבריה , לאשדות, ישנו בנוה
אור בחזרה ועשינו יומים טיול יפה , וחזרנו
הביתה. כשהיה
אברהם בן הדודה ג'חלה אצלי , גר בחדר זמני ,
נשאר זמן ממושך כ 6 חודשים הוא עבד אצל
חשמלאי ואני תפסן בחיל ההנדסה, פעם קיבלתי
כאבים נוראים בצד הימני של הצלעות וזה היה
בלילה , הכאבים כל כך חזקים היו עד שחייב
היה להודיע למגן דוד , במגן דוד חששו
מאפנדציד ושלחו אותי לשערי צדק, שם קיבלתי
זריקה ונירדמתי, בבוקר בצילום יצא לי אבן
בכליה , אחרי 3 ימים האבן נעלמה
ושוחררתי מבית חולים, לולא העזרה של
אברהם לא יודע מה היה קורה לי.
חזרתי
פעם מהעבודה עם אותו מסע, כשעצר גלגל שהיה
באוטו על רגלי ושבר אותה, לא ידעתי איך
להגיע הביתה עד שמצאתי רכב שלקח אותי לחדר
ושם שכבתי לבד , אז לא היה לא אברהם ולא
עזרה אצלי, לכן לבד הצטרכתי ללכת על רגל
אחת לקופת חולים ולחזור, ימים מאוד קשים
היו ,שם צבי השכן עזר לי בהבאת אוכל ועוד
דברים עד שהבאתי, אחרי הדברים האלו הגיעה
עליזה אחותי, , לפני זה ג'ולט הגיעה ונשארה
אצל הדוד , ג'ולט ביקרה אצלי בחדר עם תקוה
לעיתים, אברהם כמעט מאורס היה עם ג'ולט.
חזרה
