! המשך
היומן של אבא בסיפור עליתו לארץ ישראל -
מרתק
הכתוב אוטנטי כפי שאבא כתב
הקדמה :
התחילה
המלחמה , האנגלים התקיפו במטוסים וחיל רגלי
את בגדאד שבועיים היה בבגדאד
פוגרום
ונהרגו כ400 יהודים זקן וטף,
רשיד
עלי אלגולני ברח , נפלה הממשלה והקערה נהפכה
על פיה .
אצלנו
לולא הקשרים הטובים עם השיכים, היו עושים
בנו שמות, אנשי העיר ובזכות בית שקורי ועוד
כמותם ניצלה העיר משואה (כי היו להם קשרים
עם השיכים שהבטיחו לשמור אותם בכל מחיר ) ,
תהלוכת שמחה היתה בעיר והיהודים פתאום
נהפכו לאחים ואהובים על הציבור כי ידעו
לעשות מסחר איתם ולהרויח הרבה כסף . אנחנו
נבחנו וביום כיפורים של שנת 1941 עת התפילה
במילים שמע ישראל הודיע לי יוסף בן אברהם
אלדרזי שהתעודות הגיעו , רצנו לשמש וקיבלנו
את התעודות, עברתי
את הבגרות !
כיתה
ה' תיכון 1941 יום כיפור ,
ויהי
אחרי הדברים האלו , תעודה יש לי ביד
ומבלה ימים באלכאן, דורבלי משרת אלכאן
מסכין היה , תמורת לינתו וכמה גרושים שמרויח
מסבלות היה חי בעוני, אברהם היה מביא בדים
של ערבים לתפירה, הרבה עבודה עושה מזל אישתו,
חזקה ובריאה ברוחה ובגופה, תופרת ומבשלת
ומגדלת ילדים
אני
מבולבל באותם הימים ,האם להיות מתווך בשוק ,
סוחר , פקיד או מורה לבסוף הקהילה היהודית
החליטה למנות מורה לבית הספר של הקהילה,
כאמור בית ספר קטו עד כיתה ה' לומדים
ובהשגחת הממשלה גם תוכנית הלימודים מואשרת
ממשרד החינוך הממלכתי.
מורה
כללי : נתתי שיעורים בטבע וקריאה וגאוגרפיה,
6 חודשים לימדתי המנהל היה המנוח חיים , כמה
שהיה גם ידיד טוב , אברהם חלוו'י גם היה מורה
איתי, בשנת 1941 בעיצומה של המלחמה , התעמולה
הנאצית צולפת האוכלוסיה דוהרת קדימה
והאנשים מתעשרים בקלות המחירים כל יום
עולים , יום אחד בא אברהם אלי לבית הספר,
ואני הייתי באמצע השיעור , רצה להכניס אותי
לעסקים, אילץ אותי לעזוב את הכיתה , לגשת
למנהל ולהודיע על התפטרותי , לא טוב עשיתי
אז, כי הפקרתי את הכיתה , הרגזתי את המנהל
ואת ראשי הקהילה ולא היה הגון הענין מצידי ,
כמו כן לא יכולתי להכנס לשוק כי צריך אוירה
מיוחדת , התנהגות גסה וריצה מטורפת עם הרבה
שקרים ובלופים, ואני לצערי לא כזה,
כמה לירות חסכתי והציעו לי לקנות עופרת
כי העופרת מתייקרת , קניתי כמות קטנה
ואחסנתי אותה , אבל לא יכולתי למכור אותה כי
מחירה היה גבוה והיה הרבה עופרת בשוק, לא
ידעתי והתאכזבתי כי הפסדתי חצי כספי
והצטערתי על התפטרתי מבית הספר .
דהוד
שקורי קנה את בית הזורכאנה ובנה שם חנויות
ובית מסחר גדול , השכרתי חנות פינתי אצלו .
זה
היה מול בית משה ברהום הנ"ל הציע לי
להשקיע כסף ונהיה שותפים הכסף שהיה לו עם
הכסף שהשקיע כ 150 ל"י אז אם אני לא טועה.
נסעתי לבגדאד וקניתי סחורה, הרבה קונים לא
היו וכל ערב וכל ערב היה בא וסופר את הסחורה
, יום אחד בבקר ספרנו את הסחורה והתברר
שחסרה חבילה בד, המפתחות תמיד החזיק אצלו
ויום לפני זה ספרנו יחד את הסחורה והיה
מדויק , ריב היה בינינו והיה ברור שהוא לקח
את זה , למחרת מכרנו את הסחורה בזול וחלק הוא
קיבל אותה והסתלקתי מזה.
אבא
הולך לבית קפה כרגיל אבל פחות מעשן נרגילה,
גרדת חזקה היתה לו וכל הטיפולים מהרופאים
ומאנשים פרטיים לא עזרו,היה מורח כל גופו
במשחת גפרית והיה צריך לחכות במקלחת כשעה
עד שיתייבש ואחר כך מתרחץ בעזרתנו.
גם
שבר היה לו והיה חוגר חגורה מיוחדת כדי
לתפור כדי לתפוס את אברי הגוף, ניתוח היה
עוזר לו ,אבל בגילו ,כבן 80 מסוכן לעשות,ניקשרתי
אליו הרבה כי ריחמתי עליו, לא הלך לו בחיים
וראה צרות , בסוף חייו אופטימי היה ,כל הזמן
אדיש ואכלן, אולי בזכות זה האריך ימים, לא
ויתר על בית הכנסת עד כמעט ימיו האחרונים,
יחזקאל חדד העיר אותו בארבע בבקר קם והלך
לבית הכנסת. בחודש המלחמה של רשיד עלי
הפגיזו אותנו מטוסים , פחדנו נורא,אבל הוא
יצא החוצה וצעק: תזרקו עוד עוד עד שיכנעו
מהר.
לפני
המלחמה אפילו הוא קיבל אבן מערבי אחד לולה
שכן טוב שלנו עצר מיד את האבן ולא היה מזיק
לו מאוד.
כאמור
אני נמצא במבוכה הולך ושוב הביתה , לכאן
ושוב לשוק, בערב לטייל ברחוב ושוב נפגש
עם חברים, עד שהגיעה בשורה שנעים בעלה של
רימה מוכן להלוות לי כסף , קניתי חנות ליד
מגיד אבן אלערס , בהתחלת השוק בניתי את המבר
(מדרגות להניח עליהם את הבדים ) , קבלתי
סחורה מהסוחרים בהקפה. כמובן שכך התחלתי
לעבוד, מכרתי אבל מעט, מחזור קטן היה ,
התרחבתי לאט לאט,עד שהיה באמת חנות מוכר
פחות או יותר, נסעתי לבגדאד וקניתי סחורה
כמה פעמים עשיתי זאת המחזור היה דל, מה
שנכנס חילקתי לסוחרים ביום שישי , עונג רב
היה לאבא אשר ישב ושמח שאני בעסק, הרבה
ותיקים הכירו אותו מאז שהיתה לו החנות. אחרי
השפע בא הצנע ואז היינו צריכים לקבל
כרטיסים מיוחדים ממשרד הצנע ורק תמורתם
לקנות סחורה , זאת אומרת שהכמות שקיבלנו לפי
הקצבה מיוחדת לכל אדם הקציבו לו כמות
מסוימת בכרטיסים,
כך
היינו מקבלים את הכרטיסים מאנשים ותמורתם
מקבלים סחורה.
מורה
היה לי להתעמלות שיד אחמד , נהיה פקוד מפקח
לצנע ואז היינו צריכים למסור את הכרטיס
אחרי בקורת המפקח עם חתימה וחותמת למפקח
הוא ייתן בכתב כמות הכרטיס ולפי זה זכאים
לקחת חדשים מהמשרד, באתי איתו בהסכם לתת לו
שמלה לאישתו חולצה בשבילו ועוד 4 דינאר
בתנאי שאמלא את המעטפה עיתונים , הוא יסגור ,
יחתום וישים חותמת וייתן זיכוי על סך 80
כרטיסים ששווים 80-90 דינאר בשוק השחור- כנראה
צמא היה לכסף , הסכים , חתם עם חותמת וקיבלתי
את הזיכוי מיד, רצתי ומכרתי בשוק החור ב80-85
דינאר , זה היה סכום עצום, הכנסה של 4-5 חודשים
לחנות, המורה קיבל אז 3-4 דינאר לחודש והמפקח
קיבל 4 דינאר לחודש.
עשיתי
זאת פעם נוספת אבל בסכום קטן יותר של 20
דינאר , באמת הכנסתי 4-5 כרטיסים אמיתיים ,
פחדתי שלא אתפס או ילשינו עליו ואז הפסקתי,
כל זה היה משנת 43-44 , עוד אנחתו בתקופת
המלחמה אבל כוחו של הצבא נחלש אחרי שנכשל
בכיבוש מוסקווה והתחיל לסגת מרוסיה
,גם חלק מהערבים התחילו לתת קצת חיבה כי
לא ידעו מה יהיה אם יפסיד היטלר במלחמה , מצד
שני חלק שנאו אותנו יותר ויותר כשהתחילו
היהודים לחשוב ברצינות על מדינה משלהם בארץ
ישראל.
בשנת
1943-1944 עליזה עזבה את ביתה , בעלה וילדיה: סמי
ופנינה , לקחה את כמילה ונסעה לבצרה , עיר
גדולה, התארחה כמילה אצל בית חגלה בית חניני
ולא עברו עשרה ימים , מצאה לה גבר טוב , שקט
ומשפחה טובה , השמחה היתה גדולה , הדוד שלח
לה עבור החתונה כמו ששלח לכל הבנות לפניה
התחתנה שם , נולדה להם בת שמה
שרח על שם אמא שלו – כדורי שלם שמו.
אליהו
שוחט תשוב קלעת צאלח ומבקר הרבה בכפר שלו,
היה שוחט פרה או עגל ומביא את הבשר
למכור אצלינו בעיר עמארה, אני הייתי
קונה ממנו כל שבועיים כשבא עם בשר לעיר.
מרסל
– בעלה נפטר בבירות , שלחו את יצחק בן הדוד
מירושלים ונתן גט חליצה , מחפשים בשבילה
מישהו ואין מתאים , קשה מאוד והסבל רב בגללה,
נסעתי לבגדאד לחפש שדכנים לשאו, חגלה היה
בבגדאד , הציע את סלמן אלבנק , משפחה טובה ,
אחים על רמה , אלמן 2 ילדים ,היא הכירה את
האיש הזה , לא מצא חן בעיניה אבל מעל כורחה
וגם לגמור עם הסבל , מחיר גבוה ביקש , 3000
דינאר , צילצלתי לדוד לירושלים , קשה היה לו
להגיד כן ולא מוכן לשלם, הצעתי לו להביא
אותה אליהם לירושלים , לקיבוץ, סירבו ולבסוף
כן הסכים , התחתנה ונגמר הפרק הקשה במשפחה
וזה היה אחרי שניפטר אבא בשנה .
סבל
אבא מגרדת כמו שהסברתי, הציעו לו ללכת לרופא
אמריקאי כי הוא מרפא לפי השמועות מקרים
כאלו , הלך לשם , קיבל זריקה ומשחה , אחר מכך
חום , זה היה בתמוז 1945 , מאז נפל למשכב , נחלש
יום אחרי יום , נישאר בבית , ביקור רופא בבית
שהבינו לו כמה פעמים , עד שב12 באב 1945 בשעה 10:00
בבקר בא הרופא וקבע שזמנו הגיע , אחרי שעה
ישבתי לידו לפי בקשתו , התעורר לרגע באומרו :יצחק,
יצחק ... כאילו רוצה להגיד לי להציל אותו,
ונרדם בלי לנשום, ידענו כי הלך לעולמו,
כיסינו אותו ובאמת באותו ויום קברנו אותו.
כאב
לי הרבה כי לא רצה להכות אותי אפילו פעם , לא
זוכר שקילל אותי , דיבר איתי בנועם חמוד
ובצחוק , שר תמיד שירים תורכיים והיה
אופטימי מאוד בחיים , לולא היו תקלות במשפחה
אני חושב שהיה יכול לחיות עוד כמה שנים
טובות , בן 84 היה במותו ושמר על כבודו עד
הסוף , אנשים שהכירוהו כיבדו אותו מאוד.
מאז
שלמדתי עברית בבית הספר הייתי כותב בשם אבא
כמובן לפי מה שאמר לי, מכתבים לדוד יעקב
טוינה לירושלים וכל המכתבים שקיבלנו הייתי
מקריא לו, המכתבים מיד הדוור עבד אלרזאק אשר
קיבל בקשיש מאבא על כל מכתב וגם בחגים , כך
המשכתי לקבל אחרי שניפטר ולכתוב לו , וגם
לתת בקשיש לאותו דוור .
נשארתי
בבית עם טובה , ג'ולט ומרסל , יוסף אלדרזי
הציע את אחיה של אישתו משה שבת מבצרה למרסל,
משה אלמן אבא ל3
בנות , הנ"ל בא לעמארה לראות את מרסל (סמרה)
מצא חן בעניו , אך למחרת התברר שהוא כוהן
ואסור לו לקחת אלמנה , משה בהרי היה באמצע ,
שאל אם יש לנו עוד, הצענו לו את טובה שהיא
צעירה ממנו ב15 שנה בערך , והוא פחות יפה ממנה
, רווקה הסכימה להתחתן איתו בלי היסוס ,באותו
ערב נתן לה טבעת אירוסין ואחרי זמן קצר
התחתנו , שלח לה הדוד 1200 דינאר , מרסל לקחנו
אותה לבגדאד , אחרי כן כמו שהסברתי התחתנה
שם עם סלמן בנק.
נשארתי
עם ג'ולט – ג'ולט נסעה לבגדאד אצל אחותה וגם
אצל בית שאול חי , אני לבד בדירה עם בית
סלימה אחותי , אליהו שוחט הביא לנו בשר פרות
ומספר על קבוצת אנשים וגם חיילים יהודים
מבריחים יהודים לארץ ישראל ,אני מלא
געגועים לארץ כי אין לי מה לעשות כאן , כמעט
משעמם, וגם הציע לי אם ארצה יביא מישהו
מבצרה וידריך אותנו.
קודם
שפה עברית , הכנה לנסיעה , אם אני מוכן לקבל
על עצמי לארגן קבוצה , ללמוד , נתתי את
הסכמתי והופיע קודם יוסף כזום עם בחור
מבצרה והתחיל ללמד אותי קצת עברית ולהכין
אותי לקרוא , אירגון תנועה ציונית , הביא לי
ספרים בעברית קלה גם עיתון , ואני תוך שבוע
אירגנתי את הקבוצה הראשונה יצאתי משעמום ,
תעסוקה
היתה לי כל הזמן , להתרוצץ אחרי שסוגר את
החנות במינוי הנערים הטובים ביותר בעיר ,
קבוצה ראשונה היתה :
|
כל חבר מקבוצה א
, הטלתי עליו לארגן לו קבוצה בנים או
בנות מורכבת מ 10 תלמידים קבוצת בנות
מתקדמות, הטלתי עליהן לארגן קבוצה.
|
קבוצה
מבוגרת לשם הגנה
כביכול , או תעמולה מילולית.
צביח
יאויר
צאלח
סאמרלי
יוסף
נתן
עזרא
עבדו
אני
|
אני
קבוצה (א)
אנג'י
משה
משה
דבורה
יחזקאל
קעיני
אברהם
דבורה
|
תוך שנה
הצלחתי לארגן 100 נערים ונערות בתנועה ,
סידור עבודה לכל המדריכים והכל הלך כשורה,
אני בחנות וליבי ומירצי כולו לתנועה , פעם
בחודש או בחודשים נוסע לבצרה או לבגדאד
להפגש עם החברים בתנועה אחרי שביקרו אצלי ,
דוד מטלון, שלמה שבת, יהודה שעשוע ,פרידי אני
חושב גם ביקר בבגדאד, הכרנו את סמי , אבניר
שעשוע , את שושנה אלמוזלינו, נפגשנו איתה
באחד הישיבות , את ירחמיאל את יוסף (שלמה
הילל) בכל זאת עוד ועוד היו מהחברים
שנפגשים בבצרה ובבגדאד , אני לוקח מהם ספרים,
לומד שיעורים והדרכה בעברית, מוסר להם כסף
הקק"ל אשר גובים מבקבוצות וחוזר עם סחורה
לחנות.
שנה
מטיפים, משקיעים כוחות, אבל באויר ,בלי מטרה
והמטרה היתה להגיע לארץ! איך ?
חוגגים
בחגים, שרים משירי הארץ , רוקדים הורה
וריקודי עם ומה עם העלייה ?
ראשי הקהילה ראו
בזה ברכה מצד אחד וסכנה מצד שני ,לכן תמיד
הזהירו אותי לשמור סוד ולהעלם מאספות שלא
יגלו אותי , שינינו את שמותינו ושמי היה
נפתלי במקום יצחק .
הפעלתי
לחץ חזק ואיימתי להסתלק מכל העניין אם לא
יתחילו במלאכת העלייה , קיבלתי רמז להכין
שניים, אז הכנתי את נא ג'י צופי ומשה עבדו ,
גבו מהם 80 לירות כל אחד, הוריהם סמכו עלי
מאוד, נסעו לבגדאד,שלחו אותם דרך מוצל , ושם
נתפסו בגבול סוריה, בחזרה קיבל כל אחד מהם 3
חודשי מאסר , אחרי שהעמידו להם עורכי דין
חזקים מאוד.
חרי
שנה שוב שלחתי שלושה
:נאג'י צופי, משה עבדו, ויצחק אלעני, בדרך
ניתפסו כולם וקיבלו 4 חודשים כל אחד.
ירד
ערך התנועה , חלק התחיל להסתלק , חלק לא
מאמין באומרם : שקר זה, לוקחים כסף מהאנשים
וצוחקים מהם, אני במבוכה , לא היה אכפת לי
לנסוע , בתנאי עם אחותי ג'ולט שלא תישאר לבד,
התחלתי להסביר לחברים את המצב והצעתי את
עצמי בכל דרך שלא יהיה , רק שיאמינו בדרכה
האמיתי של התנועה , הוחלט לקחת אותי בחשבון .
מלאי הספרים היה בסמכותי כי היה הנכס הסודי
ביותר בתנועה , חלק היה חבוי אצל האחיות שלי
וחלק בבית הכנסת , בתשלום מיוחד לשמש שהסכים
לעשות זאת בשבילי, ובאישור מיוחד מראש מראש
הקהילה משה בהרי, ואם אני מועמד לעליה ,הצעתי
להעביר את הנכס היקר הזה לאחד החברים אשר
אני סומך עליו ביותר זה
היה יחזקאל אלעני שלקח חלק לבית וחלק השאיר
בבית הכנסת.
יום
אחד חזרתי משיעור ואספה שהיתה בתנועה בשעה
אחת אחרי חצות, חושך ברחובות העיר , חורף
וערמת חימר לתיקון גגות , היה חושך ולא
רואים ,לכן נכנסתי לתוך ערימת חומר
התלכלכתי ,
בפינת
הרחוב כ10 מטר מהבית שלי , מולי השכן אבו עבאס
שהיה מנהיג דברן והפך לקומוניסט מושבע ,
שונא יהודים (בעלייתו של היטלר ) פגש אותי (באותו
לילה) ואמר לי שלום יצחק, החזרתי לו שלום,ואני
מלא פחד כי תמיד הלך עם נשק והפחיד במיוחד
יהודים , שאל אותי ה מעשי בשעה כזו בחושך ?
עניתי לו שחגיגה של בר מצווה הייתה לקרובים
ולא יכולתי לסרב להשתתף בה ואם כן אמר לי ,
אתה מוזמן אצלי עכשיו , בתוך חולצתי היו
ספרים ומחברות רבים של הקבוצה,
אמרתי
לו : לא נעים לי כי מלוכלך אני מהחומר אז אמר
לי לחלוץ נעליים ולהיכנס אמרתי לו אני צריך
נוחיות ואבוא בעוד 5-10 דקות, הסכים, בינתיים
אחיות שלי פתחו לי את הדלת , סיפרתי להם ,
נתתי להם את הספרים והמחברות , החלפתי
נעליים והתייצבתי מולו, קיבל אותי יפה הראה
לי אקדח ושאל אותי אם אני מכיר או יודע את
האקדח עניתי שלא, הציג לי 2 ספרים של ברל
מרקס ושל המגרעות של הקיבוץ בארץ ישראל ,
ביקש אותי ללמוד אותם ולבוא תוך יומיים
אצלו ולהסביר לו מה הבנתי.
אחרי
שבועיים הציג לי עצומה להפיל את הממשלה
ושאני אחתום בין מאות שחתמו על העצומה ,
סירבתי וביקשתי שבוע ללמוד את הנושא, ואחר
כך לחתום או לא, כיבד את רצוני , בינתיים
לפני השבוע יצאתי בדרכי לעליה. אח"כ שאל
את המשפחה איפה אני , ענו שלא יודעים , ענה:
בקולות נמרצים ואמר : עכשיו בטח בארץ ישראל.
דוור
הדואר – עבד אלרזאק אלפוסטגי , זקן מחלק
מכתבים , משכורת דלה מקבל מהדואר , חצי
מחייתו מהבקשיש שמקבל, אבי נתן לו כמה
גרושים בחגים שלנו ובחגים שלהם, אבא ביקש
ממני להמשיך במסורת ואז שילמתי לו בקשיש
בחגים שללנו ושלהם וגם כשקיבלתי מכתב מהדוד
יעקב, לפי מסורת המכתבים אני מקבל מכתב
מהדוד, ימים מתוחים היו בגלל הצעות חלוקת
ארץ ישראל , הערבים ממרמרים את חיינו , קללות
ואיומים לכל יהודי, כשמסר את המכתב גילה לי
שהמשטרה עוקבת אחריי מרגלים עליי וטוב יהיה
אם תסתלק מהעיר היו אמר לי, כי לפי ידיעתי
אמר לי: צריך לתפוס אותך היום.אמר לי : לך
תברח לדוד שלך בירושלים, לקחתי את העניין
ברצינות ומיד החלטתי שזה הסוף של החנות,
הרמתי סחורה ומכרתי לסוחרים במקום חוב, בלי
הרבה שאלות קצת
חובות היו לי , ויתרתי עליהם ,ניגשתי לאבן
אלרז'ירי הזקן הממונה על אלוקף וביקשתי
להחליף חוזה, מכרתי את החנות ב58 דינאר בלבד,
חתמתי עם אלוקף והחנות עבר לחייט ערבי.
אחי
אברהם לא האמין למראה עניו , תוך שעתיים
החנות ריקה ומכורה , בשעה 12:00
אני
בבית עם קצת סחורה וכסף לג'ולט , לקחתי חבילת
בגדים ונסעתי לבצרה, מבצרה בערב לבגדאד, היה
מוזר מאוד לכולם, מספרים שבערת באה חבורת
שוטרים לתפוס אותי אבל אחותי
סלימה הקדימה אותם והתלוננה שנחטפתי,
ועל
המשטרה לחפש אותי , כך ניצלה מחיפושים
וטירדה מצד המשטרה , את הפניה היתה בחכמה ,
בצעקות ובבכי ולכן האמינו לה ולא חקרו אותה.
הייתי בביקור
בבגדאד , נפגשתי עם חברים ,קיבלתי הדרכה
ושיעור וגם ספרים
והנה הוצע חי להעביר מזוודה גדולה לבצרה ,
למחרת קבענו עם אבנר שעשוע , לקחנו את
המזוודה לתחנת הרכבת וסוכם כך: שאני אסע
ברכבת הובלה עממית , שאלבש בגדים רשלניים
וכפיה עם עגאל על הראש כמו כל ערבי , שאשים
את המזוודה קצת רחוק ממני , רק אשגיח שלא
ייקחו לי אותה, כי הרבה גונבים בנסיעה ,
הנסיעה תהיה בלילה , שלא אעצום עין וכשאגיע
לבצרה יתחילו לפתוח מזוודות , אני ארד עם
המזוודה ואניח אותה רחוק ממני , בינתיים
אקרא לנהג חכסו שלא יביא אותה לפני הבדיקה (
שאולי לא יבדקו ) , כך עשיתי, הגעתי לבצרה
ומשם לעשר לכתובת שנתנו לי ומסרתי את
המזוודה ואז גילו לי שהיה במזוודה ערך רב
מאוד לתנועה ומזל שלא ניתפסתי !
כחודש
אני נמצא בבגדאד ובכל יום אומרים לי , מחר
בתשע, עד שביום אחד בבית קפה יושב באב
אלשרקי ורמז לי לבוא למקום מסוים ליד בית
קפה בשעה 4 בדיוק 24 במאי 1947 , מיד נסעתי לבית
מרסל אחותי, לבשתי 3 מכנסיים אחד על השני וגם
שלושה חולצאות ועוד כמה דברים קטנים
והתיצבתי בשעה 4 בדיוק , לקחו אותי לשרע גאזי
, בדירה שהתאספנו בה חמישה חברים ובחורות
אני וזכאי דלומי ,אריאלה ,רינה ,שושנה ארבלי
ועוד.
קיבלנו
אוכל מצוין אורז עם עוף ושקדים מרק עם בשר
פרות
אבטיח ועוד, מחכים בחדר בפנים הדירה ,
בשעה
10:00 בלילה דפיקה על הדלת, שוטרים מאשימים
אותנו במשחק קלפים, לא הכחשנו, צעקתי על
זכאי : תחזיר לי את מה שלקחת ממני או שאתן לך
סטירה , השוטר עמד בצד.
בינתיים דחפתי לו 20
גרושים בכיס ,
התחיל
לאיים עלינו ולהגיד לנו היום אני משחרר
אתכם , אם תעשו כך
מחר , ישר למשטרה . הבטחנו שלא נעשה כל יותר
והלכו, נשמנו לרווחה והגזרה עברה.
בשעה אחת אחרי חצות
ואנחנו מתוחים מאוד דפיקה שוב על הדלת, טקסי
מוכן ליד הבית , בשקט ובזהירות עלינו ,נסענו
ברחובות בגדאד , עברנו גשר מוד , הגשר העיקרי
של העיר , לשדה התעופה וירדנו מאחורי השדה ,
תעלת מים (מכשול מים ) היה אחר כך גדר תיל
חתוך , ישבנו בשקט , אחר זחלנו ממש על הבטן
לתוך השדה וחיכינו כמה דקות עד ששמענו קול
תדלוק של אוירון , מרעיש חזק מתקרב אלינו ,
הפעיל את הפרופרות שלו בחוזקה כנראה בכוונה
כדי לעורר מין סערת אבק סמיך , התקרב אלינו
ממש, דלת קטנה ניפתחה ואז עמדו בחורים
בריאים וממש זרקו אותנו כמו שזורקים חבילות,אורז
או קמח למשאית ומטוס הובלה שהיה בלי כסרות ,
ישבנו 52 איש על הרצפה , חילקו לנו שקיות נייר
להקאה והמטוס זז מעלה , עלה איתנו שלמה הילל,
הגענו לפנות בוקר ליבניאל מעל טבריה , המטוס
נחת על שדה חרוש ובאותה פעולה ירדנו ישר למשאית שחיכתה לנו , משם לקיבוצים , חלק היה
לבית זרע ליד אפיקים , שם נתנו הכינו לנו
ארוחה יפה, שחינו בירדן אשר זרם ליד הקיבוץ ,צילמו
אותנו שם ונתנו לנו תעודת זהות כאילו אנחנו
תושבי המקום , אני תושב חיפה כביכול , התעודה
עוד מחזיק בה עד היום !
זה
ב 25 במאי 1947 ,למחרת לקיבוץ שדה נחום הכשירו
אותנו ושם עבדנו 2.5 שנים ובחלק השני הכשירו
אשדות יעקב , היינו בשדה נחום כ 25 חברים
וחברות אחר כך התווספו עוד במטוס השני
ונהיינו כ 50 חברים בשדה נחום.
מנשה
, שמשון שהרבני , אורי גגק , שושנה אבבילי ,
עבדיה הפטפטן , משה שבת , יצחק שבת , שנה
הקטנה , הרצליה , עמוס , הרצליה השמנה , רינה ,
צדוק , זכאי דלומי , אליהו שוחט , גדעון , צבי
חי , שמשון הכורדי , יוסף , כרמית , רותי , רות
עלימה , עלימה , אבנר שעשוע , פנינה , יואל
שוחט , שלמה שוחט , בנת הרבי , נוגה השמנה ,
הרצל הנמוך , הנהג הראשון אריה , תרצה השמנה ,
תרצה שהתאבדה , גדעון , גדעון השמן , אריה אבו
שוראב , שולמית. – 37 אנשים שאני זוכר.
יחזקאל
אלעני :
קיבל יחזקאל אוצר הספרים על אחריותו, אני
נסעתי אחר כך , דבר נורא קרה למשפחה הזו,
סופר לי שהערבים מהארץ התחילו להתנקש
ביהודים, בגלל ידיעות מהארץ כאילו אנחנו
מגרשים בכוח את הערבים מכפרייהם ובתיהם ,
אנחנו כאן הורגים ומענים ערבים,
לכן נקמה ביהודים – מצווה.
כל יהודי פחד
והשמיד כל ניר וספר בעברית , אפילו ספרי
קודש, יחזקאל ומשפחתו פחדם היה פי כמה ולכן
החליט לשרוף את הספריה שהופקדה אצלו , הדליק
פרימוס והתחיל לשרוף, למזלו הרע הפרימוס
התפוצץ ואש להבות עלתה למעלה ,הנשים התחילו
להזעיק עזרא, הערבים נכנסו לכבות את האש
ורואים את הספרים, משטרה מיד באה , אסרה את
כל המשפחה, נאמר לי לא מזמן בפגישתי עם
יחזקאל אלעני, שהיה עינין של כ-500 ל"י שוחד
והכל היה ניסגר, לא יכלה התנועה או הקהילה
לגייס את הכסף הדרוש לכך, לכן עמדו למשפט,
בינתיים מרב בהלה האם ניפטרה, האב ושני בניו
נכנסו למאסר כל אחד לשבע שנים,
בסוף
שוחררו שבנת 1954, זאת אומרת אחרי 3 שנות מאסר
ונישלחו לארץ, בתור אסירי ציון , הקטן יצחק
אשר לא הצליח לעלות בבילתי לגאלית בשנת 46-47
סוף סוף עלה בצורה קשה , לצערינו שמענו שוא
ניפטר בשנת 65-66 , חבל והוא צעיר בימים, הגדול
יחזקאל הצליח
בעסקים בתור קבלן וסוחר אדמות מוכר מאוד
בארץ , בנה אלפי דירות בחולון ובמקומות
אחרים, התחתן עם גאולה בת יחזקאל צחייק (קלבגי
)
שהיתה
תלמידה שלי בבית שמש בהיותי מורה אז ובזה
זכיתי להיות מורה שלו בתנועה ומורה של
אישתו בבית הספר , התחתן בשנת 60-69 ביום
האירוסין הייתי ויש לי תמונה עם המנוח אביו
ימין אלעני אלצייג.
השמחה
היתה גדולה מאוד , עובדים , אוכלים , רוקדים
והרוב מרגיש בטוב , מתחילים להתרגל גם
לעבודה.
