הרב אוריאל כהן

 

 

נוכחות נשים בבית הכנסת

 

 

ראשי פרקים

 

א. הקדמה

ב. רקע היסטורי

ג. סיבות שנשים לא באות לבית הכנסת

1. צניעות

2. דיבורים אסורים

3. אי-ידיעה

4. פטור

          a. המשפחה קודמת לכל

          b. פרטיות

          c. אינדיבידואליזם

ד. סיבות שנשים באות לבית הכנסת

1. מצוות עם מנין

2. ברוב עם

3. קירוב

ה. נשים בבית הכנסת כיום

1. כיצד העיצוב של בתי כנסת דוחה נשים

 

 

&      &     &

 

א. הקדמה

מאמר זה יעסוק בעניין נוכחות נשים בבית הכנסת. במאמר זה אאסוף עדויות היסטוריות, אדון בסיבות לפטירת נשים מחיוב להתפלל בציבור, ואסקור את הסיבות לבואן או לאי-בואן לבית הכנסת. אסיים את המאמר בעצות כיצד בתי כנסת כיום יכולים להתאים לנשים.

 

ב. רקע היסטורי

האם בעבר התפללו נשים בציבור? לפעמים. להלן מובאות קצרות בהקשר לכך.

יש עדויות שהיו נשים שהתפללו בציבור אפילו בימי התנ"ך. חוקר אחד מציין ש:

"הרמז הראשון להשתתפות נשים בתפילה בציבור הוא בשמות לח:ח – 'הנשים הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד…' המלה 'צובאות' מעוררת בלב רעיון של אמזונות דתיות, שעמדו במשמר כבוד סביב למשכן… אבל, רוב המפרשים הקדומים, ואונקולוס ביניהם, חושבים שהנשים הלכו לאוהל מועד על מנת להתפלל.[1]

מנהג זה נמשך לפחות עד ימי השופטים, כשהמשכן היה בשילה.[2] בזמן ההוא, הלכה חנה למשכן להתפלל על בן.^3[3] בגמרא נדרשות כמה הלכות חשובות מדוגמתה.[4] כשנבנה בית המקדש, רוב השטח שלא הוקדש לכוהנים, נקרא בשם עזרת נשים. סביר להניח ששם זה מבוסס על נוכחות נשים מתפללות שם, כהמשך למנהג העתיק. רק מאוחר יותר נבנתה גזוזטרה (יציע) כדי למנוע התערבות תאוותנית.[5]

בימי התלמוד, בנוסף לאזכורים של נשים ספציפיות בביהכ"נ[6], נוכחות נשים בביהכ"נ היה דבר מובן מאליו. לדוגמא, בתלמוד הירושלמי:

ר' אחא ר' תנחומא בר' חייא בשם רבי שמלאי: עיר שכולה כוהנים, נושאין את כפיהם, למי הם מברכין? לאחיהם שבצפון, לאחיהם שבדרום, לאחיהם שבמזרח, לאחיהם שבמערב. ומי עונה אחריהם אמן? הנשים והטף.[7]

אחת מ"מסכתות קטנות", מסכת סופרים, אומרת שבהגבהת ספר התורה, צריך לסובב את ספר התורה לכל הרוחות, "שמצווה לכל האנשים ולנשים לראות הכתב".[8] הוא גם אומר שהתרגום (שתרגם המתורגמן לארמית בקול רם, במשך קריאת התורה) היה "לפי שיבינו בו שאר העם והנשים ותינוקות."[9] וממשיך ש"אם אינן יודעות בלשון הקדש, מלמדין אותן בכל לשון שיכולות לשמוע." קצת אחר כך, מסכת סופרים מסביר את נוכחות הילדות בבית הכנסת:

ביום שהושיבו ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, פתח ואמר: "אתם ניצבים היום כולכם – טפכם, נשיכם". אנשים באים לשמוע, נשים כדי לקבל שכר פסיעות – טף למה בא? כדי ליתן שכר למביאיהן.[10] מכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבוא לבתי כנסיות כדי ליתן שכר למביאיהן, והן לקבל שכר.[11]

נשים באו גם לדרשות הניתנות בשבת.[12] בנוסף לעדויות הטקסטיות האלו, יש עדויות ארכיאולוגיות שנשים בתקופה העתיקה גם התפללו בבתי כנסת וגם התערבו בפעילות של בתי כנסת.[13]

בימי הביניים, נשים באו לבית הכנסת להתפלל ו/או לשמוע את הדרשות.[14] עזרת הנשים היתה נקראת "בית אל-ניסא" בערבית או "ווייבע באל" ביידיש. במספר בתי כנסת עזרת הנשים הייתה יציע שהשקיף אל עזרת הגברים.[15] בבתי כנסת אחרים (במיוחד במדינות אשכנזיות), היה חדר נפרד לגמרי, שבו אישה אחת הייתה מנהיגה את האחרות בתפלה.[16] לדוגמא, על מצבתה של אורניה מוורמייזא, חרוט שהייתה "מתפללת בין הנשים", וגם משוררת "בפיוטים בקול זמרה לנשים".[17] אישה אחרת מאותה תקופה, ריכנצה, נקראת ברשימת הרוגי נירנברג "המתפללת של הנשים" וגם "המתפללת בעד הנשים".[18] משימה זו, שהיתה נקראת "פארזאגרין", "פארליינער" או "זאגערקע", נמשכה לפחות שבע מאות שנה. ד"ר ש"ז שכטר מתאר אותה:

היא קוראת את התפילות ומתרגמת אותן ללעז בשביל אחיותיה הפחות מלומדות. בפולניה וברוסיה, אפילו עכשיו (1896), "קוראת" כזאת נמצאת בכל בית כנסת. על פי דברים ששמעתי הנוהג מוכר גם בלונדון.[19]

הסופר העברי-יידי המפורסם, מנדלה מוכר ספרים, הוסיף את הפרטים, "היא הראתה לנשים כיצד להתפלל: איזה פיוטים לומר, מתי לקום, מתי לעמוד על קצות האצבעות בתפילת קדושה..."[20] הנשים לא היו אחראיות רק בהדרכת תפילות לנשים, אלא היו מעורבות גם בתשלום עבור בנין ובאחזקה של בית הכנסת. לפעמים בתי הכנסת נקראו על שם נשים תורמות.[21]

לדברי ספורדי, ולמרות כל זה, במשך הדורות נוכחות הנשים בביהכ"נ הלכה והתמעטה, ובמספר קהילות הפכה לדבר שאינו קיים. הרב שלום משאש, הרב הראשי הספרדי של ירושלים והרב הראשי לשעבר של קזבלנקה, מצביע על כך שבמרוקו, רוב הנשים לא באו לבית הכנסת אפילו ביום הכיפורים.

בהתאם לכך, רק למעט בתי כנסת במרוקו היו עזרת נשים.[22] כך גם בכורדיסטן.[23] אפילו היום, מעיר הרב יהודה הנקין ש"כשהייתי רב בבית-שאן בארץ ישראל, מצאתי שבכמה בתי כנסת ספרדיים לא היתה עזרת נשים בכלל, וכשהזדמנה אישה אחת או שתים, הן עמדו בסוף או בצדדי עזרת הגברים".[24] במדינות אשכנזיות, מצב הנוכחות לא היה טוב מזה בהרבה. מסיונר בריטי במאה התשע עשרה, בפולמוסו נגד היהדות, התלונן שלא רק שנערות נרתעו מלבוא לבית הכנסת, אלא אפילו נשים נשואות לא באו ובמידה והן אכן באו, עמדו מחוץ לבית הכנסת ודיברו.[25]

 

ג. סיבות שנשים לא באות לבית הכנסת

בהתחשב במספר הנשים שבאו לבית הכנסת בימי התנ"ך, בימי התלמוד, ובימי הביניים, ובכך שאין דבר שלילי בנוכחות נשים בבית הכנסת, לא בתנ"ך ולא בתלמוד, תופעת אי-נוכחותן אומרת דרשני.

בתימן הדבר נמשך זמן רב כל כך עד שכל אישה שנכנסה לבית הכנסת או למדה לקרוא נחשבה כעוברת עבירה בעיני העם.[26] נוסף על כך, כל אימת שלא כללו נשים, תמיד יש מישהו מוכן עם הצדקה לא-רציונלית, בין קבלית[27] בין פסיכולוגית.[28]

במספר קהילות קיים מנהג ישן שנידות או לא באו לבית הכנסת או שבאו אבל לא הסתכלו ולא נגעו בספר התורה, על אף שאין בכך בעיה הלכתית.[29]

אולם מאמר זה יתמקד בסיבות רציונליות להסבר את היעדרות הנשים מבתי הכנסת. כנראה שיש שתי סיבות מפורשות במקורות מאוחרים, ושתי סיבות מרומזות בסטטוס המסורתי של נשים. סיבות אלו הן, בהתאמה, צניעות ודיבורים אסורים, אי-ידיעה ופטור.

 

1. צניעות

בדרך כלל, על אף שהפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה:יד), שימש בהקשר של נשים הנשארות בבית, איש אינו מציג אותו בפירוש כסיבה למניעת הגעת נשים לבית הכנסת.[30] מעניין שכשאומר פילון שנשים צריכות לשמור על צניעותן באמצעות אי-הופעתן בפומבי, הוא בפירוש לא כולל את הליכתן לבית הכנסת, זה - מותר.[31] אולם נראה שהרמב"ם לא מסכים. כשהוא טוען שמותר לאישה נשואה לצאת מביתה לתועלת, ולא שייך כל כבודה,[32] הוא מזכיר את ביקורה לאבא והליכה לנחם אבלים או לשמחה; בית הכנסת אינו נמצא ברשימה.[33] כנראה שמנהג המקום שלו היה שנשים לא הלכו לבית הכנסת.

בדור שלנו, כשנשים מתחילות להגיע לבית הכנסת במספרים הולכים וגדלים, ישנו לפחות רב אחד שמרגיש שיש פה חוסר צניעות:

"בנותינו היקרות והחשובות מבליטות לפעמים בלא יודעין את יראת השמים שלהן בנענועים חזקים בשעת התפילה, לעיתים יותר מבני-תורה. הדבר הזה נעשה אפילו בפרהסיא. תופעה זו מצויה גם בכלות, העומדות תחת החופה, והנושאות תפילה לאביהן שבשמים בלב טהור. דבר זה ממקד את תשומת לב העומדים, גורם לחוסר צניעות ועל כן אין לנהוג כך בציבור.

זכורני את רעייתו של מו"ר הרב דסלר זצ"ל, שהיתה נכדתו של הסבא מקלם זצ"ל. היא התפללה שלוש פעמים ביום, אך גדולתה הייתה בזה שאיש לא ראה אותה מתפללת. התפללה – אך בלא רואים. כיום נוכל לפגוש בנות העומדות במקום פומבי ומתפללות. עם כל המעלות שבדבר – הצניעות חסרה כאן![34]"

למרות התנגדות זאת, היום אפילו בחברה החרדית נשים כדבר שבשגרה יוצאות מביתן מבלי לחשוב פעמיים. 'כל כבודה' מקבל הסבר חדש – לא הישארות בבית אלא גישה של פרטיות.[35]

 

2. דיבורים אסורים

הגאון מווילנא (הגר"א), הרב אליהו קריימר, לקראת סוף המאה השמונה-עשרה, כתב מכתב מוסרי לאשתו. מכתב זה, שלזמן נודע בשם עלים לתרופה, מזהירה אותה שלא לצאת לבית הכנסת, משתי סיבות: ערך הישארות נשים בבית (עיין לעיל) וחשש מעבירות שבין אדם לחברו בבית הכנסת.

ועיקר הגדר בבדידות שלא תצאי ח"ו מפתח ביתך החוצה.[36] ואף בבית הכנסת תקצרי מאד ותצאי. ויותר טוב להתפלל בבית, כי בבית הכנסת אי אפשר להינצל מקנאה ולשמוע דברים בטלים ולשון הרע, ונענשים על זה, כמה שאמרו: אף השומע ושותק וכו'.[37] וכל שכן בשבת ויום טוב[38] שמתאספין לדבר, יותר טוב שלא תתפללי כלל. ותשמרי שלא תלכי לבית הקברות כלל וכלל. וכל הצרות והעוונות באים מזה. וגם בתך יותר טוב שלא תלך לבית הכנסת, כי שם רואה בגדים טובים ומתקנאת ומספרת בבית, ומתוך זה באין ללשון הרע ולשאר דברים [אסורים].[39]

הרב יצחק יוסף, על אף שהוא מצטט את הגאון מווילנא, מודאג פחות בחשש לשון הרע ויותר בחשש דיבור סתם באמצע התפילה. הוא כותב, "אם הליכתה לבית הכנסת גורמת לדיבורים והפרעות במהלך התפילה בבית הכנסת, וכיו"ב, על האישה להימנע מללכת לבית הכנסת במשך כל ימות השנה".[40] בהערתו הוא מרכך אותו בהוספת מלה אחת: "עליה להימנע מללכת לבית כנסת זה".[41] גישה זו שונה מגישתו של הגאון מווילנא, המודאג מקנאה ומלשון הרע כתוצאה מהתאספות נשים ביחד, ולפיכך מסיק שאין להן להתאסף בכלל, אפילו בבית הכנסת. מצד שני, הרב יוסף מודאג מהבעיה העולמית של דיבור בזמן תפילה, ולפי שהיא באה על ידי יחסי חברה הדוקים,[42] אישה יכולה לפתור את הבעיה, אם היא מתפללת בבית הכנסת כזה שבו ידוע לה שלא תדבר עם הנשים האחרות במשך התפילה.

אפשר להקשות: "מה, גברים לא מדברים בבית הכנסת?" למרבה הצער, הם מדברים. במספר בתי כנסת, השיחה בעזרת הגברים מצויה יותר מאשר בעזרת הנשים. הרב יוסף, הזכור לטוב, לא מכחיש את זה. הסיבה שאינו מרחיב את עמדתו גם לגבי גברים היא שהוא תומך בשיטה שסוברת שלגברים, תפילה בציבור היא לא רק רעיון טוב – היא חוק.[43] בהתאם לכך, חייבים גברים לבוא לבית הכנסת אף אם נוכחותם מביאה לדיבורים אסורים, כי לחיובם יש עדיפות.[44] מה שאין כך הנשים שאין להן חיוב לבוא לבית הכנסת, לכן, אם נוכחותן מביאה לידי דיבורים אסורים עדיף שיישארו בבית. למרות זאת, כפי שמוצג למטה, אפשר שבדור שלנו קירוב לבבות באמת יוצר חיוב, ואם כך אפילו על נשים עם בעיות דיבור לבוא לבית הכנסת.

 

3. אי - ידיעה

ישנן שתי סיבות עיקריות, והן ההסבר הסביר ביותר, להיעדרות נשים מבתי הכנסת במשך הדורות. הסיבה הראשונה היא אי-ידיעה.

למרות שבמספר מקומות וזמנים, בנות ונשים קיבלו חינוך יהודי בסיסי,[45] בהרבה מקומות אחרים לא קיבלו כלל חינוך יהודי. יש צורך במחקר רחב יותר על המצוות שהושפעו מאי-ידיעה זו. להלן מספר דוגמאות מהספרות ההלכתית. נשים לא ידעו – וכתוצאה לא האמינו – שיש חיוב מן התורה של תוספת יום הכיפורים.[46] לא הבינו את המילים של זימון.[47] לא הבינו את המילים של קידוש.[48] לא הבינו מה הן עשו כשספרו את ספירת העומר.[49] לא ידעו איך לברך על נרות חנוכה.[50] לא ידעו איך לברך ברכות בכלל. יש דוגמא לאי-ידיעה האחרונה בבקשה הבאה, מאת הרב אליעזר פאפו (1785-1828), (המוכר מספר המוסר שלו, פלא יועץ) שכותב :

"וראוי ליראי ה' חושבי שמור (מלאכי ג':ט"ז) ללמד את אשתו ובנותיו סדר תפילות וברכות ושלא להקפיד על אשתו אם ממעטת במלאכת הבית ובכבודו משום כבוד המקום כדי להתפלל, כי במה נחשב הוא נגד כבוד הקב"ה? הוא והיא חייבים בכבוד המקום. ועל כן לפוטרה בלא כלום א"א. וראוי לכל ירא שמים שילך אצל חכם שיסדר לו נוסח תפילה קצרה ויאמר עם אשתו בכל יום, או לפחות תאמר היא איזה נוסח בקשה בלעז, ככל היוצא מפיה ונרצה לה. והנשים אשר יודעות אישה רעותה תלמדנה. וכן לעניין הברכות שאם לא יעשה כן הוא ישא את עוונה. הנזהר בזה ישא ברכה מאת ה'.[51]"

 אי-ידיעה מסבירה את הפער בין עמדת הרבנים שנשים חייבות בתפילה יומיומית ובין התנהגות הנשים במציאות. על סמך המשנה והגמרא (ברכות כ:), מכריעים רוב הפוסקים שנשים חייבות להתפלל באופן דומה לגברים – תפילת השמונה-עשרה הפורמלית – פעמיים או שלוש פעמים בכל יום.[52] אבל כנראה שרוב הנשים הדתיות במשך הדורות לא התפללו את השמונה עשרה בכל יום![53] כיצד מיישבים סתירה הזו? מספר רבנים מציעים שחז"ל וודאי פטרו את הנשים המטפלות בילדיהן, [54] אבל הסבר יותר מתקבל על הדעת הוא שלא התפללו את תפילת השמונה עשרה מפני שלא ידעו לקרוא.[55] ובהתאם לכך, לשם מה נשים כאלו באות לבית הכנסת – לצפות בגברים? לדבר?

לאי-הכללה זו היו גם תוצאות נלוות, כפי שכותב הרב חיים ברובנדר:

גם בחינוכן וגם בביצוען, נשים אף פעם לא היו בהחלט קשורות להלכה. השאלה האם השתתפו בתפילה או לא, וכיצד השתתפו, הייתה בדרך כלל נשארת לשיקול דעתן. זמני התפילה וסדר הדברים בבית הכנסת לא היו חשובים כל כך, ולכן הנשים יכלו לנסות ולהחליט בעצמן מה יחסן לתפילה פורמלית. הן יכלו, ביחידות, להוסיף ולהשמיט, היו יכולות להדגיש כפי צורך עצמן, והיו יכולות לחפש רגעים שקטים, בהם לחקור את מחויבות עצמן.[56]

למשל, מסורת עשירה של תחינות – תפילות של תחנונים בלעז, בשביל (וגם לרוב מאת) נשים – נמשכה מאות בשנים,[57] וגססה רק במאה הזו עם הענקת חינוך המוני לנשים, שעכשיו אמורות להתפלל את התפילות הסטנדרטיות מהסידור. כיום שנשים הן יודעות קרוא וכתוב, אי-ידיעה אינה מהווה עוד תירוץ יותר.

 

4. פטור

הסיבה העיקרית השניה לכך שבמשך הדורות  – וגם כיום – נשים לא באו לבית הכנסת לעיתים קרובות, היא העובדה הפשוטה שנשים פטורות מתפילה בציבור (וכתוצאה מכך, אינן נספרות במנין עשרת המשתתפים). שני מקורות תלמודיים ישנם לפטור זה. תוך כדי ניתוח הפסוק - שהוא המקור לדברים שבקדושה (כמו קדושה וקדיש) - "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב:לב), התלמוד הבבלי[58] משווה אותו עם הפסוק "היבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז:כא), והתלמוד הירושלמי[59] מדמה אותו ל"ויבואו בני ישראל לשבר בתוך הבאים" (בראשית מב:ה). בשני המקרים, הפסוקים מכוונים לעשרה גברים – בני יעקב או המרגלים.[60]

אין מקור מסורתי שמפקפק בהלכה של פטור נשים מתפילה בציבור כמו שאר מצוות עשה שהזמן גרמן. אבל אפשר שיש השלכות גדולות כתוצאה מסיבת פטורן. התלמוד אינו מספק הסבר לכך, אולם במשך הדורות, ניתנו מספר גישות.[61] הנה שלוש מהן:

 

a. המשפחה קודמת לכל

הגישה הפופולרית ביותר, שהרבה נשים וגברים הניחו וממשיכים להניח, היא שהקדוש ברוך הוא לא רוצה להטריח נשים במצוות נוספות, ובמיוחד לא מצוות שהיו דורשות מהן לעזוב את הבית, כי הן כבר ממילא טרודות[62] דיין במשימות חשובות של טיפול בילדים והנהלת הבית.[63] כפי שמפרש הרב שאול ברמן, לשעבר רב בית הכנסת לינקולין סקוויר בניו יורק, שהפטור הוא:

כלי שהשתמשה בו התורה להשיג מטרה חברתית מסוימת, והיא להבטיח שאף חיוב הלכתי לא יפריע בבחירה מאת נשים יהודיות של תפקיד שהיה מרוכז כמעט בלעדית בבית. אבל, חיוני להדגיש שאפילו עם הפטורים האלו, תפקיד של אישה-אימא-עקרת בית הוא לא התפקיד המחויב או הבלעדי-נכון, על אף שברור שהוא התפקיד המועדף ואם-כן המוגן.[64]

ווריאציה על גישה זו מציעה הסבר לטובת הילדים, כדי שאמם לא תעזוב אותם שלוש פעמים ביום:

נשים יהודיות פטורות מעשיית מצוות מסוימות כי יעודן העיקרי הוא לפתח חוש של בטחון, אמון ורווחה בילדיהן. אם אמהות נעלמות לתפילה בבית הכנסת שלוש פעמים ביום, או מזניחות את ילדיהן כדי לקיים מצוות, הילדים היו לומדים שתמיד יש משהו חשוב יותר מהם. למרות שבסופו של דבר אנחנו חייבים ללמוד שהיקום לא מסתובב סביבנו, ילדים קטנים מוכרחים להרגיש שהעולם קיים רק להנאתם וסיפוקם. זה מגביר את ההערכה העצמית שלהם ואת חוש הביטחון שלהם.[65]

אם נקבל את הגישה הראשונה הזאת, נשאלת השאלה: מה עם מתבגרות, רווקות או נשים נשואות, גרושות ואלמנות בלי ילדים קטנים – בקיצור, רוב הנשים היום? כיוון שלא דיברו החכמים ביוצאות מן הכלל, כנראה שהבינו את הפטור כלא-פלוג אפילו כשהסיבה לא שייכת.[66] אולם אפשר שלמרות שלא ניתן ליצור חיוב טכני חדש, צריכים לעודד רבות את הנשים האלו לבוא לבית הכנסת אפילו במשך השבוע, כל עוד שאין בזה לא טרחה יתירה ולא קונפליקט שאין להולמו עם חיובים אחרים.[67] מצד אחר, אפשר להשיב שלא צריכים לעודד את הרווקות לבוא לבית הכנסת בכל יום, כי אם הן מתרגלות לכך, אולי ימצאו שקשה לוותר על ההרגל כדי לטפל בילדיהן לאחר מכן. יש מספיק קונפליקטים בחייהן של נשים יהודיות דתיות היום, למה להוסיף עוד אחר?[68]

 

b. פרטיות

הניסיונות האחרים להסביר את פטור הנשים מתפילה בציבור מניחים שההסבר לא קשור לפטורן ממצוות עשה שהזמן גרמא. אחרי הכל, יש הבדל גדול: נשים שבוחרות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא, בדרך כלל מקיימות את המצווה באותו אופן של גברים; אבל נשים שמתפללות בבית הכנסת ומקיימות את המצוות של ענייה לדברים שבקדושה ושל הצטרפות לתפילה בציבור (זאת אומרת, התחלה השמונה עשרה עם הציבור) עדיין לא נספרות כחלק ממנין עשרה,[69] שכן מנין חייב להיות קבוצת גברים. ההשלכה המפתיעה של אי-הכללה זו היא שנוכחות נשים בבית הכנסת היא לא רק לא-הכרחית, אלא אפשר שהיא אפילו מחבלת במטרה, כלהלן. [70]

גישה אחת יכולה להסתכם בביטוי הנזכר לעיל בקונטקסט אחר: כל כבודה.[71] הרב משה מייזלמן, ראש ישיבת תורת משה, מציין שהפסוק מופיע בשני הקשרים בספרות חז"ל – "ראשון, הוא נבחן כהצהרת מהות הפרטיות של תפקיד האישה, ושני, כשבח למהות הפרטית של החוויה הדתית בדרך כלל".[72] כנראה שהתורה רוצה מכל יהודי, גבר ואישה, לחיות חיי צניעות  - חיים שקטים ופרטיים.[73] למרות שיש מספר מצוות (מוזכרות לעיל) שדורשות צירוף ליחידה הלכתית, אלו הן יוצאות מהכלל ולא הכלל; וזו הסיבה שצמצמה אותן התורה למין אחד,[74], כדי להדגיש את האופי הלא-אידיאלי שלהן.[75]

 

c. אינדיבידואליזם

אפשרות אחרת היא שבעיית תפילה קבוצתית היא לא בעיקר מהותה הפומבית אלא האנטי-אינדיבידואליזם שלה. הספרות הרבנית כוללת הרבה אזכורים של חשיבות האינדיבידואל.[76] עם זאת, אומר התלמוד, "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת!"[77] כפי שהרב מייזלמן מציג בעוצמה רבה כל כך:

בתלמוד כתוב שהקב"ה מבטיח שהוא תמיד ישמע לתפילת מנין, אבל כשמישהו מתפלל בנפרד, ללא מנין, הוא מתקרב לקב"ה בזכות עצמו. אולי הוא ישמע ואולי לא... מי שבוחר לא להתפלל עם מנין מצהיר שלא אכפת לו אם הקב"ה שומע או לא שומע את התפילה שלו.[78] מיותר לציין שאדם כזה החטיא את עיקר התפילה, וכמובן שאין לו מוטיבציה של כוונה דתית נכונה. אם היו מתייחסים לתפילה ברצינות, האפקטיביות שלה הייתה גדולה ככל האפשר.[79]

במילים אחרות, לתפילה אפקטיבית, האדם האינדיבידואלי הוא חסר יכולת; אם אכפת לו, הוא חייב לוותר על העצמיות שלו ולהתמזג עם אחרים על מנת ליצור ציבור.[80]

למה, אפוא, חייבים גברים, ולא נשים, ליצור מנין? הרב ג'פרי כהן, רב בית הכנסת של סטנמור, לונדון, מציע תיאוריה שהתורה מתייחסת לפסיכולוגיה חברתית:

גברים מוכנים יותר להיות מאורגנים במסגרת ממושמעת, ללבוש מדים, להתלבש באופן זהה לחבר, לוותר על העצמיות שלהם, ולהיות חבר צוות. נשים הן בני אדם יותר פרטיים; הן פועלות זו על זו הכי טוב במצב אחת לאחת. עשרה גברים הופכים לקהילה, למניין. עשר נשים, מצד שני, נשארות קבוצה של מובדלות, כל אחת עם הרצון והאישיות העצמית שלה.[81] מכאן, שיש לגברים את האחריות ליצור לעצמם קהילות קטנות בשביל תפילה יומיומית; ונשים, שלהן הדבר הוא לא כל כך טבעי, פוטרו.[82]

אשתי, יוכבד אנגלברג כהן, רואה בהפוך כהסבר חליפי. גברים, עם בעיות האגו הידועות שלהם ועם צורכם התמידי להיות צעד אחד קדימה, מוצאים שקשה להם להיות חברי צוות. נשים, מצד שני, נוטות ליצור קהילות שלא במודע. מנין, אפוא, הוא ניסיון לחנך את הגברים להתחברות  - התחברות שיש לנשים באופן טבעי ועל כן לא זקוקות  לחינוך הזה.

מצד אחר, הרב מרדכי טנדלר, רב העיר ניו המפסטד, ניו יורק, טוען שפטור נשים הוא בעצם מפני שחיוב גברים הוא עונש! הוא מצביע על כך שמקור התלמוד הבבלי למניין, הפסוק "הבדלו מתוך העדה הזאת" (עיין לעיל), מתייחס לעשרת המרגלים הגברים שחטאם גרם להקב"ה למנוע כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל במשך ארבעים שנה.

ד"ר ליסה אייקין מסבירה את המשתמע מזה (מצוטטת להלן באריכות בגלל הגישה החדשנית המובעת בדבריה):

תקרית זו הביאה את משה (או מנהיג מאוחר יותר) ובית דינו להבין שגברים יהודים כנראה היו חסרים ביכולתם לעבוד את הקב"ה, על סמך מה שעשו בשעות כשהתכנסו לקבוצה. כדי לתקן זאת, רצו המנהיגים היהודיים שגברים יקבלו הכשר להתכנס לקבוצה רק לתועלות קדושות. הדבר ידרוש את אותו מספר מינימלי של גברים שלפני כן התכנסו לעשות רשעות. כדי לקבל אחריות על התקהלות גברים, נאסרו מלהתפלל אילו תפילות בלי קבוצה. אפשר שהיוזמה הייתה גם כדי להדגיש את ההשפלה ואי-השלמות הגברית. הם כבר לא היו יכולים בנפרד להתקשר נכון עם הקב"ה. רק בהתכנסות יחד, בעוצמת הקבוצה, יהיו ראויים שהקב"ה יצטרף אליהם.

אולם, אמרו המנהיג היהודי ובית דינו לנשים, "אתן לא חטאתן. אף פעם לא התכנסתן לקבוצה לעשות רשעות, ועל כן אין לנו סיבה לגזור עליכן שתתכנסנה לעשות טוב". בטבע האישה לא קיים חסרון ביכולתה לתקשר עם הקב"ה ללא עזרת אחרים.

נשים אלו לא חטאו כי כל אחת בנפרד החליטה שלא להיות מושפעת מדעת קהל. הן לא היו צריכות להתכנס ברבים כדי ליצור קונצנזוס קבוצתי שלא להסכים עם הגברים. הן הצילו את עצמן בהחלטתן האינדיבידואלית לעזוב את חבורת הפושעים ולשוב לביתן. על כן הגזירה שמחייבת את הגברים להצטרף למניין כדי להתפלל מעולם לא חלה עליהן.

במשך מאות השנים, נשכחה הסיבה הבסיסית לגזרה זו, ובני אדם החלו לבדות מלבם כל מיני סיבות למה נשים לא מחויבות להתפלל ברבים, כמו נימוק כזה האומר שעיקר חיוב האישה הוא לביתה. ובאמת, נשים אף פעם לא חויבו להתפלל במניין. הן החזיקו בסטטוס המקורי של היתר להתפלל לבד, כמו שעשו אבותינו ואמותינו, כשיחידים בעלי חשיבות גדולה יכלו להתפלל בנפרד להקב"ה.

התלמוד (משנה סנהדרין ד:ה) מביע את הרעיון הזה באומרו שכל בני אדם נבראו מאינדיבידואל אחד, וזאת כדי להדגיש שחשיבות כל אחד ואחד מאיתנו היא כמו עולם מלא לעצמו או לעצמה. יש לאישה קדושה וטהרה רבים כל כך שהיא לא צריכה להתפלל במנין. על כן מגוחך שאישה תרצה להימנות בו. הגברים חויבו בכך כיון שהם זקוקים לעשרה כדי לתקן את מגרעתם המקורית.[83]

מבלי להתחשב בווריאציה של הגישה שמנין לנשים מחבל בתוצאה, הרב ישראל מילר, רב קהילת פועלי צדק בפיטסבורג, מפרט את מה שמשתמע מכך:      

חלק מתפקיד הגבר היהודי הוא ליצור יחידות חברתיות יהודיות, לוותר על חלק מעצמאותו כדי ליצור המון המודרך ע"י התורה: בית דין, מנין, קהילה. מאחר ונשים לא נכללו במצוות האלו, אנו יכולים להסיק שחלק מתפקיד האישה היהודית הוא לא לוותר על אישיותה האינדיבידואלית כדי ליצור את ההמון. זה לא מונע ממנה מלהצטרף לארגוני התנדבות, אבל ברור שרוחניותה, שלימותה המיוחדת של נשמתה והעולם, לא אמורה להיות מושגת באמצעות כפיפת זהותה כלפי הקבוצה.[84]

לסיכום, אלו הם כמה הסברים לפטור נשים מתפילה המונית. פטור זה הינו הסיבה העיקרית השניה למה במשך דורות נשים לא הגיעו לבית הכנסת, וגם - תלוי בהסבר – כנראה הסיבה היחידה שנשים עדיין יכולות למצוא בה משמעות.

 

ד. סיבות שנשים באות לבית הכנסת

לאחר דיון בסיבות שנשים לא באו לבית הכנסת, השאלה העולה היא: מה הן הסיבות שהן אכן כן צריכות לבוא? הדיון בחלק זה יהיה יחסית קצר כיון שהוא כל כך ביושר.

 

1. מצוות עם מנין

אף על פי שנשים לא מחויבות מעיקר הדין להתפלל עם מנין, בהחלט ראוי להן לעשות כן – לפנים משורת הדין. ספרות ההלכה מלאה בדוגמאות לחשיבות עניית דברים שבקדושה כמו קדיש, קדושה וברכו, וגם בחשיבות קיום תפילה בציבור.[85] זכויות אלו מגיעות גם לנשים כמו לגברים. אפילו ד"ר אייקין, שהסבירה לעיל למה נשים לא צריכות להתפלל במניין, מסכימה ש"כיוון שרוב בני אדם מוצאים שקשה להתפלל בכנות ובכוונה, לטובת [הנשים] להתפלל בפורום שבו אנו מובטחות שתפילותינו הלא ראויות יהיו לפחות לקוחות בחשבון".[86] הגמרא מפיקה ממקרה של אישה שיש שכר פסיעות למי שהולך לבית הכנסת.⁶ מקרה אחר מסופר במדרש, על אישה זקנה שזקנותה באה לה מנוכחותה בבית הכנסת כל בוקר.[87] ואכן פוסק אחד בזמנינו מסיק שהתועלת הרוחנית של תפילת שמונה עשרה עם הציבור היא כל כך גדולה, עד שמתירה לנשים לדלג על פסוקי דזמרה כדי לעשות כן.[88]

 

2. ברוב עם

הובא לעיל הפסוק שהדרת בת המלך בפנים. אולם יש פסוק אחר שנשמע הפוך – "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד:כח). התלמוד משתמש בפסוק זה במספר מקומות להעדיף עשיית מצוות בציבור הכי גדול שיש.[89]

האם זה שייך לנשים? המקורות הקדומים לא מתייחסים לשאלה זו.[90] אבל לפחות שני רבנים בדורנו – הרב הרשל (צבי) שכטר, ראש הכולל בישיבה יוניברסיטי, והרב יהושע מנחם אהרנברג, רב בתל אביב, מניחים שברוב עם כולל שנשים צריכות להתפלל במקום שבו יש יותר נשים.[91] הרב אהרנברג אפילו מרחיק לכת להגיד שאף על פי שבדרך כלל אסור לעשות שינויים בבניין בית כנסת, מותר להוסיף עזרת נשים כי נוכחות מוגדלת של נשים תקיים את "ברוב עם" אפילו לגברים, ולכן שינוי זה נחשב לתיקון של תפילות גברים גם כן.[92]

 

3. קירוב

סיבה נוספת לעודד נשים לבוא לבית הכנסת היא קירוב לבבות, השייך בשני אופנים. הראשון, המחנכת האמריקאית המפורסמת אסתר קראוס מציינת:

בעוד שלסבתותינו, התפילה הייתה לרוב חוויה פרטית ואינדיבידואלית, מלאה במשמעות אישית ובמיידיות, היום תפילה בציבור היא הזירה הבולטת יותר של תפילה, אפילו לנשים. בית הכנסת, ולא הבית, הוא המקום שבדרך כלל נקשר עם תפילה לכל היהודים.[93] בהתאם לכך, ולמרות החיוב היומיומי של נשים להתפלל, יש נשים המתפללות אך ורק כשהן באות לבית הכנסת. דבר זה בעצמו הוא סיבה לבוא לבית הכנסת בתדירות גבוהה ככל האפשר. יש צורך להתחשב בדבריו של הרב יוסף שאול נתנזון המגינים על נוכחות נשים בבית הכנסת:

בית הכנסת של נשים [עזרה] מקרי גם כן קדושה. מכיוון שנשים חייבות בתפלה כמבואר סי' ק"ו [בשולחן ערוך, אורח חיים]… לגרוע מעט מבית המדרש לעשות מקום לתפילת נשים, איני רואה שום איסור בזה. ואדרבה לדעתי הוא מצווה גדולה, משום שעינינו הרואות שבבית הכנסת בימות החורף א"א להתפלל כלל מפני הצינה, וא"כ כמעט אשר לא יתפללו נשים כלל אף בשבתות, וכמעט נשתכח תפלת נשים, כי הנשים רכות וענוגות א"א להם לעמוד בקור. וראוי ונכון לעשות להם להיכנס לבית כנסת שיהיה להם חם, או שהתנור יכנס גם להם חימום כדי שיוכלו להתפלל.

בעוה"ר נתפרץ העם מאד והאנשים מזלזלים בתפילה. ואם אין נשים מחזיקות צרכי בית הכנסת ובית המדרש, לא יהי' נרות וכל צרכי בית הכנסת. וכבר אמרו בזכות נשים צדקניות שבדור נגאלו (סוטה יא:). א"כ מן הראוי והנכון שנעשה להם מקום להתפלל. ומה גם שישגיחו על הילדים שלהם, שבעוה"ר יוצאים לתרבות רעה, והם ילמדו להם שיתפללו. וכבר צווה הקב"ה למשה שיקבל מראות הצובאות (תנחומא, פקודי ט) ולא בזה ולא שקץ אותם ובפרט שכבר עשו ומ"ש מעלתו מאויר... שבאמת עזרת נשים יש לו ג"כ קדושה, והרי במקדש ה' עזרת נשים.[94]

כמו כן, בשנת 1946, הרב הראשי האשכנזי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג כתב:

שידוע שרוב הנשים אינן נזהרות בתפילה (עיין מגן אברהם ס' ק"ו ס"ק ב), ורק כשבאות לבית הכנסת הן מתפללות. וא"כ בית הכנסת בשבילן הוא בבחינת מצווה דרבים - שבלעדיה הן משוללות, בדרך כלל, מקיום מצווה זו -  לפחות בשבתות ובמועדים.[95]

המצב לא השתנה הרבה עד שנת 1981, כשבלו גרינגרג התלוננה:

רוב הנשים היהודיות, בספקטרום הדתי, כמעט ולא פותחות סידור משבת לשבת, אם בכלל לא פחות מזה. ההשוואה לנשים היא במיוחד בולטת בקהילה האורתודוקסית, מקום שבו משמעת התפילה היומיומית מקוימת בבחינה המעט אוניברסלית. עד כמה הפער הזה בין גברים לנשים משקף את ההלכה? כמעט ולא. עובדה היא, כנראה חסר כמעט כל היגיון, שנשים קיבלו דווקא את האחריות הליטורגיות שמהן היו פטורות – תפילת מוסף בשבת ויום טוב – ובדרך כלל מזניחות את חלקי הליטורגיה שבהם היו חייבות – תפילת שחרית ומנחה כל יום. להמשיך את הנקודה עוד יותר: נשים חייבות בתפילת שבע (המקבילה השבתית לשמונה עשרה) ובקריאת התורה בשבת. למרות זאת, רוב עזרות הנשים נוטות להתמלאות רק לקראת סוף קריאת התורה.[96]

יש שינויים. הרב מיכאל ברויד, דיין בבית דין של אמריקה, טען בשנת 1993 ש"אני חושב שרוב הנשים האורתודוקסיות שהן בוגרות רשת הישיבות התיכוניות [באמריקה], לאמיתו של דבר, כן מתפללות בכל יום (והסבירות עולה ככל שסיימו את הלימודים לאחרונה)".[97] אבל כל עוד שיש נשים שמתפללות אך ורק כשהן באות לבית הכנסת, נוכחות נשים בבית הכנסת נשארת קירוב כי היא מביאה לידי ביצוע חובתן להתפלל.[98]

האופן השני, והיותר חשוב, איך נוכחות נשים בבית הכנסת היום הוא קירוב, מתייחס באופן ספציפי לתפוצות, מקום בו בית הכנסת הפך להיות מרכז הקהילה היהודית לא רק מבחינה דתית אלא גם מבחינה חברתית ותרבותית.[99] כתוצאה מזה, לנוכחות בבית הכנסת (לפחות בשבת) יש היבט של קירוב במובן שעל ידי נוכחותן, בני אדם מתקרבים לקהילה היהודית ולמסורת היהודית. במילים של הרב יהושע ברמן (מחנך שעלה לארץ):

בית כנסת אורתודוקסי נהפך להיות לא רק בית פולחן, אלא באמת מרכז יהודי… בגלל החרות וההזדמנויות הגדולות שניתנו לנו באמריקה, אנו משתתפים בכל צד של חייה העסקיים והמקצועיים… אבל בגלל שאנחנו נכנסים לגמרי לתוך החיבוק של החברה האמריקאית יש הרבה בחיינו ובסגנון חיינו שאין בו צבע יהודי… בעל כורחנו, לכן, על פי התחייבותנו וזהותנו כיהודים אנו מייחסים הרבה חשיבות לבית הכנסת עם כל טקסיו השבועיים, החברתיים והדתיים, כמרכז ממש של חיים יהודיים… אמנם ה"מרכזים היהודים" שלנו הם איים של יהדות אליהם אנו חותרים משבת לשבת, כאשר במשך השבוע אנו משייטים בים התרבות האמריקאית.[100]

הצד הקירובי של בית הכנסת הוא חשוב כל כך שכאילו יצר חיוב חדש של נוכחות בית הכנסת; פוסקים משתמשים בו כבסיס לקולות במגוון הלכות. הרב המפורסם, הרב יחיאל יעקב ווינברג, רצה להצדיק את סמיכתו על הקולא בגובה המחיצה ועל כן הוא כותב:

אבל בזמננו נשתנה המצב ונשתנו הטבעים. והנשים אם תשארנה בבית ולא תבואנה לבית הכנסת, תשתכח מהם תורת היהדות לגמרי… ובזמננו הנשים מקפידות מאוד אם מרחיקים אותן מבתי התפילה. והליכה לתפילה בבית הכנסת היא בזמננו קיום היהדות לנשים ולאמהות.[101]

בשנים האחרות, הרב שאול ישראלי ז"ל, לשעבר ראש ישיבת 'מרכז הרב' ונשיא כולל 'ארץ חמדה', משתמש בגישה זו להצדיק קולות רדיקליות בהלכות שבת כדי להבטיח שבני אדם יוכלו לבוא לבית הכנסת וכך יישארו קשורים ליהדות.

אלו הן כמה סיבות שעל הנשים לבוא לבית הכנסת.[102]

 

ה. נשים בבית הכנסת היום

בהתאם לסיבות שלעיל, ביותר ויותר קהילות יהודיות, כל בני האדם  - כולל רוב האמהות – צפויים לבוא לבית הכנסת בשבת. אבל לא הכל בא על מקומו עם נוכחות נשים בבית הכנסת היום. כמו שמתאר הרב ד"ר יואל וולובלסקי:

תאר לעצמך בית כנסת שבו חצי מהחברים נכנסים בנחת לאחר קריאת התורה, או שפעם בחודש, מאתיים אנשים באים לשיעור כחצי שעה לפני מנחה בשבת בצהריים, ואחרי השיעור מאה מהם קמים ועוזבים, מדברים בפרוזדור או הולכים הביתה להתפלל מנחה בנפרד. בוודאי היינו מצפים שהרב ישמיע קולו נגד דבר זה - ולא רק מפני החיוב להתפלל במניין או לשמוע את קריאת התורה.[103] דבר אחד הוא להתפלל מנחה בבית; ומשהו אחר לגמרי להיות בבית הכנסת ולצאת כדי להתפלל בבית. יש מקרים שבני אדם מאחרים לתפילות; תכנון אחר משקף משהו שונה מדעה הלכתית בצורך במניין. רב קהילתי שהתמקד פה בחיובים טכניים החטיא, במובן מסוים, את המטרה.

כמובן, בכמה בתי כנסת אורתודוקסים, זה בדיוק המצב בקשר לנשים. נשים כמעט ולא באות לתפילת קבלת שבת[104] או לתפילת מנחה; רבות מהן מגיעות רק לתפילת מוסף, למרות שוודאי יש להן חיוב גדול יותר להתפלל שחרית, נשים חייבות לאכול סעודה שלישית, אבל בדרך כלל לא נמצאות בסעודה הקהילתית, כל זה לא יוסבר בטענה שנשים צריכות להיות בבית כדי לטפל בילדים קטנים או להכין את סעודות המשפחה. זמן פנוי מאפיין את רוב המשפחות, אבל אפילו אם מבוגרות לפעמים טרודות, אותה אי-מעורבות מצויה בין בוגרות, שוודאי יש להן את הזמן להשתתף. האם עמדה זו היא עדות שאנו טועים בטענתנו שתדמית-עצמית של נשים אורתודוקסיות מודרניות עוברת שינוי? לא. היא משקפת את הבנתן העמוק במסר שנשלח מהרב הקהילתי: תישארו בבית!

בוודאי שרב קהילתי יודע שעל פי פוסקים רבים נשים חייבות להתפלל מנחה. עם זאת, הוא מוכן להביט בכיוון השני כשהנשים יוצאות בזמן שתפילת מנחה אמורה להתחיל. כשהרב מדבר מהבימה, הוא יזמין את התיכוניסטיות לבוא לעונג שבת של בית הכנסת, אבל הוא לא יציע שתבואנה למנחה בשבת בצהרים ותישארנה לסעודה שלישית, כמו שהנשים הבאות בבוקר למניין המבוגרים נשארות לקידוש. לדוגמא, מתפללי בית כנסת צעירי ישראל מתגאים בהפיכתם את תפילת שחרית למסבירת פנים לנשים, אבל לא דואגים שאותן נשים תרגשנה בנוח בתפילת מנחה, אין הצדקה לא הלכתית ולא השקפתית לזה.[105]

אפילו מעבר לזה, מפני המסר השלילי הזה - הלא מובע אבל ברור - שנשים לא מרגישות כמתקבלות בבית הכנסת יש שתי השלכות מדאיגות. ראשונה, בית הכנסת והרב נהפכים להיות פחות חשובים להן, בצורה הולכת וגדלה. שנית, הן בוחרות שלא לבוא לבית הכנסת, ואז היעדרותן שימש כתירוץ לא לשנות דבר![106] יש נשים רבות שמעדיפות להתפלל בבית, מפני שהן לוקחות את התפילה ברצינות – ואחרות הבאות לבית הכנסת לא רואות מקום תפילה אלא רק מקום מפגש חברתי.[107] או אז גברים מתפלאים למה יש שיחות רבות כל כך בעזרת נשים!

 

1. כיצד העיצוב של בתי כנסת דוחה נשים

אם המסר השלילי בא רק משתיקת הרב - לא נורא. אך כפי שכמה מהחברים העירו בשנים האחרונות, הבעיה גרועה יותר.

יש נשים ובנות אחדות – כפי שתמיד היו – שהן כל כך מסורות למצוות תפילה בציבור שהיו רוצות להתפלל בבית הכנסת במשך השבוע (אחרי הכל, תפילה בציבור יש לא רק פעם בשבוע, אלא 22 פעמים). אבל הן מוצאות בזה משהו מדכא, כי למרות כל הסיבות לעיל בחיוב ביאת נשים לבית הכנסת, אין תנאים מתאימים לכך – לא עזרת נשים ולא מחיצה. במשך השבוע, הגברים משתלטים על עזרת הנשים [108] או מתפללים בחדר קטן יותר – בית המדרש או חדר תפילה, מקום שאין בו מחיצה.[109] ד"ר עליזה ברגר מפרטת את התוצאות:

למרבה הצער, מה שקורה לעיתים קרובות, הוא שנשים כן באות לבית הכנסת בנסיבות אלו, ואז שלא באשמת הנשים, האטמוספירה חסרה צניעות ומביאה לידי חסרון כוונה. לדוגמא, הסחת הדעת מתרחשת אם מישהו מנסה להקים מחיצה בתחילת התפילה. מחיצה כזו עלולה להיות מאולתרת ומוקמת בצורה גרועה, ומסיחה את הדעת גם במשך התפילה.  אם אין מחיצה בכלל, הסחת הדעת ואי-הנוחות יכולות לגרום  לנשים להתפלל בפרוזדור או מחוץ לחלון (למשל), בזמן שגברים עוברים ושבים.[110]

מהו מסר המחיצה החסרה?[111] "מגידים באופן עדין לנשים: אולי בבית ספר למדתן להתפלל כל יום, אבל אם יש לכן את הזמן ואת ההתעניינות להשתתף עמנו בבוקר, אתן צריכות להגיש מחאה פומבית ולא סתם להיכנס כמו הגברים".[112] נראה שהתוצאה היא מעין "קאץ' 22" (מצב שבו לא ניתן לנצח כי הצלחה דורשת תנאים שסותרים זה את זה): אם נשים לא מוחות, הן לא יוכלו להתפלל בבית הכנסת; אבל אם הן מוחות, הן נתפסות כפמיניסטיות ואז רבנים מרגישים כמוכרחים לסרב לכל השינוים שיתפרשו ככניעה לפמיניזם. האמת היא שאפילו "אישה שמגיעה בליל שבת (או בתחילת שחרית או במנחה) גורמים לה להרגיש שהיא מתעסקת באיזושהי מחאה".[113] כפי שמתארת דבורה רובין, "לאוזני כמה רבנים, ביטוי אי-שביעות רצון של אישה מיד מכתים אותה כפמיניסטית נחושה בדעתה לערער על הממסד, ולא בפשטות כיהודיה עם מבוכות רוחניות. תגובה רפלקסית זו היא אי-צדק גדול".[114] עובדה היא שנשים המעונינות בעיקר בפמיניזם לא היו לוקחות על עצמן מצווה שדורשת כל כך הרבה מסירות נפש כמו תפילה בבית הכנסת בכל יום. רבנים צריכים להיות מודעים לכך ש:

קיימת קבוצה אחרת שאין לה במשותף כלום עם פעילות "זכויות נשים". אני רוצה להדגיש שאני מדברת על נשים שמקפידות בהלכה בכל הנקודות והסעיפים, ויש להן השקפות של הזרם המרכזי. אין להן שום שאיפה לא להיות רבנים, ולא להשתתף בקבוצות תפילה, ולא ללמוד גמרא. נשים אלו רק רוצות הכרה שגם להן מגיע לחיות חיים רוחניים, וששאיפתן לרוחניות ראויה היא לעידוד והתחשבות, למרבה הצער, ביותר מדי מקרים לא עומדות להופיע לא זו ולא זו.[115]

לעיתים גם עזרת הנשים משדרת את המסר השלילי. בכמה בתי כנסת היא לא עומדת בדרישות פיזיות מינימליות לנוחות, כמו מספיק מקומות ישיבה וחימום ומיזוג מספקים.[116] לפעמים האקוסטיקה[117] היא גרועה כל כך עד שנשים משוללות מהציבור כיוון שהן לא יכולות לשמוע את בעל התפילה או את קריאת התרה.[118] עצם המרחק של עזרת נשים מעזרת גברים לעתים קרובות גורמת לכך:

עזרת הנשים, המרחיקה אותה [את האישה] לאחורי האחוריים של בית הכנסת, גורמת שתחוש רחוקה ממרכז העניינים, אין ביכולה לצפות במתרחש בתוך ההיכל... פעמים רבות, שהות בעזרת נשים מלווה בתחושת בזיון אמיתי, כי הריחוק מזמין פטפוטים ויחס מזלזל, מצב המזכיר את דבריו החמורים של הגר"א מוילנא (לעיל, בקשר לדיבורים של נשים בבית הכנסת)... האם זו האלטרנטיבה הנכונה כיום לנשים?[119]

אפילו כשעזרת נשים היא ליד עזרת הגברים, המחיצה - שלעיתים קרובות מתוכננת כך שהצד האסתטי שלה פונה לגברים[120] - יכולה לחסום את שדה הראייה של הנשים לציבור. דבורה רובין מפרטת:

ראיית בעל התפילה מגדילה את כוונתך; לצפות בקריאת התורה ובהגבהתה; לראות את השופר בזמן התקיעה ולראות את ההקפות בהושענה רבה. ללא ספק אין בסיס הלכתי למנוע מנשים את התועלות הרוחניות של ציבור. לעת עתה, בבתי כנסת רבים [אישה] צריכה דמיון על מנת להרגיש שהיא חלק מהקהילה. בנוסף יותר קשה לעקוב אחרי דרשת הרב כשלא ניתן לראות את פניו.[121]

הטכנולוגיה לתיקון המצב כבר קיימת. רובין עורכת רשימה: "מראה חד-סטרית; קומבינציה של זכוכית מעורפלת ורשת; פסי תריס אוורור מתכוונים מעץ; וכמובן יציע, במיוחד יציע מדורג, מקנים יכולת ראייה טובה יותר. התקנת מחיצה כשרה וידידותית לנשים לא צריכה להיות קשה ויקרה; היא דורשת רק רצון טוב ותחכום".[122] הרב שאול ברמן מוסיף:

וועדות בנין, ודרכן אדריכלי בתי כנסת, חייבם להיעשות רגישים לצורך של תכנון בנינים המראים שבהופעה לפני הקב"ה, גברים ונשים שווים. מחיצות, בעוד שהן מחוייבות להשגת תפילה ראויה, חייבות כמו כן שלא להוות מחסומים שאין להתגבר עליהם בהתקרבות לשכינה.[123]

לדוגמא, כשבונים או משפצים בית כנסת, אולי עדיף לתכנן אותו כך שהמחיצה חוצה את ההיכל באמצע.[124] מתוך ההלכה ולמענה, חייבים למצוא פתרונות מעין אלו.[125]

יש כמה דרכים אחרות לעזור לנשים להרגיש רצויות בבית הכנסת. הרב, גם בדרשתו וגם בדרך כלל, צריך לדאוג שדבריו ושפת גופו יתייחסו גם לנשים וגם לגברים.[126] גם הסידור שמשתמשים בו לא צריך להתעלם מנשים.[127] בית הכנסת יכול להרשות את המנהגים המבוססים בהלכה כמו אמירת נשים את ברכת הגומל,[128] הבאת בעל התפילה את ספר התורה כדי שנשים תנשקנה אותו,[129] או פעילות הגבאי לשמוע מנשים שמות חולים וחולות בתפילת מי שברך. כדי להפוך את בית הכנסת למקום יותר ידידותי לאמהות, צריכים לספק שמרטפות במעון יום,[130] וצריכים להקים עירוב (אם אין) כדי שאמהות יוכלו להביא את עגלות התינוק והילדים.

המוקד העיקרי, כמו שכותב הרב הנקין,[131] הוא לקחת דוגמא מתרומת הדשן, שאנחנו צריכים לדאוג לכך שנשים תרגשנה בנוח בבית הכנסת.[132] וכפי שמעירה ד"ר אייקין, שככל שנשים תרבנה להגיע לבית הכנסת, בתי הכנסת יתחשבו בהן יותר.[133]

אני מקווה שבעתיד הקרוב נוכל לשוב לתקופה שבה נשים יכלו להתפלל ברבים, כחלק אינטגראלי מן הציבוריות היהודית.

 

 

—