הרב אריאל קרייטמן
נוער לבית הכנסת
ראשי פרקים
מבוא
חינוך לתפילה – משמעויות לתפילה וגיבוש התפילה
שאלות פדגוגיות ודידקטיות בחינוך לתפילה
קשיים בתפילה
ערך התפילה והנגינה בתפילה
טקסים בתוך בית הכנסת
סעודה
הכרת בן או בת זוג
סיכום
& & &
מבוא
כשעוסקים בשאלת החינוך לתפילה ולבית הכנסת, ישנה את בעיית
היסוד - שפתרונה קשה - איך אפשר
להביא נוער ומבוגרים לבית הכנסת?
למחנכים אשר בינינו יש הרגשה של עיסוק אובססיבי, של מבוי סתום
ללא מוצא, שאנו שקועים בו עד הצוואר. כשהייתי בגיל עשר אני זוכר, שלבית כנסת היו
באים בימים נוראים הרבה מתפללים שלא היו מהמתמידים, ולא היה מקום אחד לשבת. היינו
צריכים לקום מוקדם ולהגיע מהר. בהתחלת התפילה היו מהמתפללים הרבה סבים ומבוגרים,
ולאחר שעתיים או שלוש שעות באו הנכדים ונתנו נשיקה לסבא, ילדים מבוהלים הסתכלו לכל
צד, לארון הקודש, לאנשים עטופים בטליתותיהם, ובעשרים דקות שהיו בתוך בית הכנסת
נגעו בראשם אם הכיפה עליו או לא כמאה פעם, או מה עושה הבד על ראשי?
חלפו עשרים שנה, חזרתי לבית כנסת לימים נוראים בבואנוס איירס
ולא ראיתי לא סבים שבאים רק לימים נוראים, לא נכדים שבאים לתת הנשיקה לסבא, ויש המון
מקומות, אפילו אפשר לשכב.
העסוק החוזר ונשנה בנושא מעיד שפתרונות קדומים אינם מושיעים
אותנו ואנו מחפשים חידוש.
אנו נעמוד על כמה עקרונות, דעות שאפשר להיעזר בהם להבאת נוער
לבית הכנסת. זה לא יהיה פתרון, אלא רק עצות שליקטתי מספרי חינוך, שראיתי בדרום
אמריקה בתפקידי כרכז אמל"ט, ויוזמות שאולי יכולות לעזור למחנכים או רבנים.
כל העצות צריכות להיות מלוות במרכיבים הכי חשובים, הרבה קשר
אישי עם כל פוטנציאל למתפלל, אכפתיות, והרבה הרבה האהבה.
נתחיל עם סקירה מה זו התפילה, מי מתפלל ולמה. נסקור בקצרה
היבטים אחדים של המעבר במשמעות התפילה ובגיבושה, מתקופת המקרא אל התקופה שלאחר בית
שני. בסוף הסקירה הזאת נדון במסקנות חינוכיות ודידקטיות, המשתמעות ממנה.
חינוך לתפילה – משמעויות
לתפילה וגיבוש התפילה
היהדות תפסה תמיד את התפילה כעבודה שבלב, הלב היהודי ערך
תפילה מימי אברהם אבינו ואילך. במקרא ישנם 77 מופעים של המילה 'תפילה', בעיקרה היא
בעלת משמעויות של בקשה ותחינה אך יש לה גם משמעויות נלוות: רינה, שאלה, תחנון
וכדו'.
בעלי התפילה שונים הם: תפילת ישרים, תפילת צדיקים, תפילת העם,
תפילה של אנשים פרטיים – משה, דוד, העני, העבד, הערער.
ביטויי התפילה מגוונים: לשמוע תפילה, להרבות תפילה, לשפוך
שיח, לשפוך נפש, הנפש מתעטפת בתפילה, עתירה לה', זעקה, שוועה, הודיה, הלל, שבח.
בכל מצבי התפילות המצויינים במקרא, הלכי הנפש של המתפללים הם
אותנטיים, אמיתיים וטבעיים, אינם ממוסדים ואינם מתוכננים מראש. המתפללים בתפילה
הממוסדת לשעת תפילה ולנוסחה הקבועים מראש, חשופים לכך שיהיו בלתי טבעיים, בלתי
אותנטיים ובלתי אמיתיים. רק יחידי סגולה עשויים להיות אותנטיים וטבעיים בתפילה
הממוסדת.
בספרות חכמים הדנה בענייני תפילה, המלה 'תפילה' אינה משמשת
בהוראותיה כמו במקרא. תבנית היסוד של תפילת הקבע נקראת 'ברכה'[1]. אחר חורבן בית שני מתפתחת מתכונת קבועה ל'ברכה', המכונה
'טופס ברכות' או 'מטבע של ברכה'. במהלך זה מתגבשים כלים קבועים לניסוח מטבע הברכה,
שתיקנו ראשוני האמוראים, הקובעים שכל ברכה צריכה לכלול את הזכרת השם, ולפעמים גם
את הזכרת המלכות. כך נתקבל הטופס "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם..."
מילת 'להתפלל' בתושב"ע, שעיקרה הוא לפנות אל האלוהים, הן
ל'בקשה' והן ל'הודיה', מכוונת בעיקר לגבי העמידה, שהיא התפילה הכוללת את הבקשות.
לפי ספראי[2], היסודות הראשונים של עבודת הקודש בבית הכנסת בזמן העתיק אחר
תקופת המקרא לא היתה התפילה, אלא הקריאה בתורה, "ת"ר בתי כנסיות אין
נוהגין בהן קלות ראש... אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידים בהן...[3] "
היו מתאספים בבית כנסת רק בשבתות וחגים. לפי פילון, היו
מתכנסים בבית הכנסת בימי שבת, יושבים ביחד, וזקן האנשים היה קורא בתורה, והיו
מפרשים את התורה לשומעים.
אחר חורבן הבית, בתקופת רבי יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל,
התחילו להתפלל בציבור גם בימי השבוע, אבל מנהג ארץ ישראל באותה תקופה היה שעדיין
לא אמרו קדושה אלא רק בשבתות וחגים.
לפי הרב סולובייצ'יק, אמירת הקדושה בציבור היא שלב נוסף בהתפתחות
הרעיון של בית כנסת כמקום תפילה. ההלכה שמקום התפילה הוא בבית הכנסת מבוססת על
הרעיון, שבית הכנסת אינו רק מקום המפגש של היחיד עם אלוהיו, כפי שהובא לעיל, אלא
הוא גם מקום, שבו ציבור אנשים אומר בו דברים שבקדושה, שהיחיד אינו רשאי לאומרם.
רעיון זה מתפתח מהשקפות אחדות: א) "ונקדשתי בתוך בני
ישראל" (ויקרא כב, לב), אין דבר שבקדושה פחות מעשרה" (בבלי מגילה כג,
ע"ב); ב) העשרה המתפללים ביחד בבית הכנסת הם נציגי כלל ישראל, הם מייצגי
'כנסת ישראל' כולה, הם שליחי הציבור של הדורות שחלפו ושל הדורות שיבואו[4]. שליח הציבור מייצג את העשרה והעשרה מייצגים את כנסת ישראל.
התפילה במקרא כפי שהצגנו אותה, נושאת סממנים של תפילה כדו-שיח
פשוט ולא מפותח. כוחות נפש מותשים, ברינה ותפילה, בזעקה, בתפילה, בתחינה ותחנון,
באבל ובצום, בקריעת בגדים ובוידוי.
הגרי"ד סולובייצ'יק מעדיף לפתח את רעיון התפילה כדו-שיח.
בדו-שיח איש פונה אל רעהו, והוא קיים גם במקרה בו השני שותק זמנית. החשוב בדו שיח
הוא שה' שומע תפילה ואין הוא בהכרח גם מקבל תפילה.
ההתפתחות מקבלת גם תפניות היסטוריות, בשחר ימיו מקום המפגש
אדם-אלוקים היה על הר סיני. בישיבת העם בארצו מקום המפגש הוא בית המקדש, ובגלות
העם מעל אדמתו מקום המפגש הוא מקדש מעט – בית הכנסת.
שאלות
פדגוגיות ודידקטיות בחינוך לתפילה
ריבוי המשמעויות של המונח 'תפילה' מסבך את שאלת המטרות
החינוכיות לתפילה. האם לאור ריבוי משמעויות זה אנו, המורים, יודעים לאיזה סוג של
תפילה אנו מתכוונים לחנך את תלמידינו? רינה, תחינה, בקשה? ואיזה סוג תפילה מועדף
על ידנו – תפילת צדיקים, תפילת ישרים, תפילת תמימים? איך אנו רוצים להתפלל,
להרבות תפילה, לדבר בתפילה?
קשיים בתפילה
ציבורים גדולים שאינם מכירים את התפילה, בעיקר בחוץ לארץ, לא
יודעים מה מתפללים. רוב הרפורמות שנעשו בעת החדשה בתפילה כגון תרגומים של תפילות,
דילוגים ועוד, הם מפני שלא מכירים את הסידור.
הנסיבות לתפילה כתפילת שלמה כפי שמסוכמות לעיל, משתקפות אך
מעט בתפילת הקבע שבסידור, בעוד שעיקר התפילות שבו הן תפילות קבע מנוסחות דרך מטבע
ברכות, החסרות גוון אישי. יש הוספת תפילה ליום צום, ויש תפילה שמוסיפים בשנת
בצורת, ויש תפילת יחיד כבקשה אישית, שהוא רשאי להוסיף בברכת 'רפאנו' או 'שמע
קולנו' שבשמונה עשרה, אולם כל היסודות הטבעיים הללו הן תוספות לעת מצוא ולא עיקר
התפילה, כפי שהיה הדבר בעבר.
חברת ההתייחסות הנותנת דוגמא ושאנו חותרים לחקות אותה בחינוך
לתפילה היא חברת המבוגרים המודרניים, הלכי הרוח הנושבים בחברה כזאת אינם בדיוק
הלכי רוח של לב שבור וכנוע. זו חברה שמעריצה משיגנים ומצליחנים, חברה שבה גאווה
והתנשאות אינן מידות פסולות. בחברת שפע רווחה ומצליחנות, רגשות והלכי נפש הנדרשים
בתפילה, כפי שהבאנו, רחוקים מהמתפלל כפי שאנו מתארים אותו, כרחוק מזרח ממערב.
דיברנו לעיל על הלכי נפש הנלווים לתפילה - הצום והבכי, התחנון והוידוי - אך בחברה
כזו, אקטים אלו אינם נוטים להיות נורמטיביים-חברתיים, והכל הופך לבחינת 'מצוות
אנשים מלומדה'. בפרט קשה הדבר למי שלא התנסה בהלכי נפש אלו.
אם נקבל את ההבחנה בין תפילה כקרבן ותפילה כדו-שיח, הרי שלחנך
לתפילה כקרבן קל יותר מאשר לחנך לתפילה כדו-שיח. אבל לאור מעמד התפילה כדו-שיח,
כפי שתיאר זאת הרי"ד סולובייצ'יק, נראית ההצעה הדידקטית האומרת, שכדי להמחיש
לתלמיד את חווית הדו-שיח עם הבורא בתפילה, ניתן להשוות את חווית התפילה הזו לשיחת
טלפון, ואת חווית המתפלל לאדם שמשוחח בטלפון עם בן שיח שאינו נראה.
ערך התפילה
והנגינה בתפילה
כאמצעי מתאים להעמקת חווית התפילה ולמיצוי עניינה, נחשבה
מעולם השירה והנגינה ככלי עזר ראשון במעלה. גדולה שירה, שמביעה את רחשי הנפש ללא
חיץ של מילים.
אכן, דוד המלך, אבי כל בעלי תפילה בישראל, כרך את התפילה ואת
השירה לדבר אחד. – "אהללה את ה' בחיי, אזמרה לאלהי
בעודי". הוא, בעל התהילים נעים הזמירות, מיזג בנפשו הגדולה את ההלל לה' – שהוא עיקר התפילה
– ואת הזמר, את השיר ואת השבח, והיו לאחדים בפיו. כך מסיימת גם
הברכה החותמת את מזמורי ההלל: "כי לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר". שוב:
ההודיה לה' והזמר לכבוד שמו – חד הם.
כדי להשלים ולהגדיל את חווית התפילה, וכדי להעמיקה ולרוממה,
שילב הוא, הפייטן האלוהי והמוסיקאי בחסד עליון, את נגינת כלי השיר בזמרת הפה.
"הודו לה' בכנור, בנבל עשור זמרו לו, שיר לו שיר חדש, היטיבו נגן
בתרועה".
צירוף זה של שירה ונגינה לתפילת הודיה הביאה את התפילה לשלמות
נשגבה, לשיא אידיאלי. הנגינה רוממה את השירה, ושתיהן פיארו את התפילה. הרון היה
לרוממות, והתהילה – לתפארת. וכך היא עולה למרום ומקובלת
לפני הבוחר בשירי זמרה.
בביהמ"ק מצטרפים לשירה ולנגינה זו מקהלה גדולה ותזמורת
מגוונת של לויים, שבראשן עמדו המומחים הימן וחבריו.
כך שעם התפשטותו של ה"מקדש מעט" – אלו בתי כנסיות – פשטו בעם יותר
ויותר התפילות, ועמהן גם הזמרה והשירה הכרוכות בהן מימים קדמונים. התפילה בציבור
נאמרה מעולם בלחן מקובל ונעים.
'לשמוע אל רינה ואל התפילה – במקום רינה שם תהא תפילה". ואיזהו
"מקום רינה"? "בית הכנסת, ששם אומרים הציבור שירת ותשבחות בנעימות
קול ערב". בתפילה מעין זו אין שלווה של מי מנוחות, אלא דינאמיות של גלי ים.
בכל המסגרות החינוכיות משמשת השירה גורם חשוב ביותר בתפילה.
מטפחים את הזמרה בתוך התפילה, משתדלים להרבות בשירה על חשבון האמירה – ועל ידי כך
התפילה היא חיה ותוססת, רעננה ומעוררת, והיחיד משתתף באופן פעיל ומתלכד עם הציבור.
דרך תפילתו העילאית של דוד המלך ע"ה, כפי שהתנסחה
ונתגבשה בתורתם של חסידים ראשונים ואחרונים, צריכה לשמש למחנכי הדור אידיאל חי
לעבודת אל חי שבקרבנו – בשירת הקהל, בזמרת הציבור, בשמחה
ובחדוה. – "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה".
כך ראיתי בהרבה בתי כנסיות בדרום אמריקה שבכל הזדמנות שישנה
בתפילה לחבר מנגינה לפרק תהילים או לקטע אחר עושים זאת, והמתפללים שרים ובנוסף לזה
רוקדים, כמו שכותב רבי יהודה הלוי בספר 'הכוזרי' במאמר השני, לגבי עבודה שבלב:
"ואם תגדל שמחתך עד שהיא תלבש צורת נגון ורקוד, דע כי הרקוד והנגון הם עבודה
לאלוהים, ודבקות בו".
בכל פעם שאפשר לרקוד - יש לרקוד. אחת מהחוויות הכי יפות בבית
כנסת זו שמחת תורה שבה יש שירים וריקודים שהם אמצעים חשובים מאוד להקנות ליום הזה
את תארו "יום שכולו שמחה".
היום מתכנסים בדרך כלל לקבלת שבת, בה אפשר לרקוד בפזמונים של
"לך דודי", ולאחר מכן לשיר ניגונים רלוונטיים לשבת. אנו מציעים לשתף את
כולם, ולהשתדל לעשות את זה בכל הפריפריה של הבית כנסת וכך נעמיד גם את אלה שתמיד
יושבים בריקודים, כך שיהיה הריקוד בצוותא.
ומכאן לשירה. גם היא לכאורה לחיצוניות. אך ורק לכאורה. למה
התפילה אצל אחינו הספרדים היא
יותר יפה מאשר בבית הכנסת האשכנזים? משום ששרים. השאיפה היא ללכת כאן לכיוון של
חוויה. אני שואל, למה תמיד צריכים לשמוע את אותה המנגינה הנדושה? האין מנגינות
חדשות יפות? האין אדם היודע ללמד זמרה? מדוע אין תפילה, תפילה של שירה? אחרי ששרנו
שנתיים אותה מנגינה, אפשר להחליף את המנגינה שתהיה מנגינה של חוויה. אנו מציעים
לשיר את התפילות עם המנגינות שהם פופולריות באותו עת, כגון שיר של סרט, ריקוד
ועוד, ומדי פעם להחליפם.
טכסים בתוך
בית הכנסת
ידוע שכל אדם מושפע מדברים חיצוניים, כפי שאנו רואים בחיינו
היומיומיים. רוב בני האדם מתנהגים בצורה שונה בתחנת הרכבת מאשר ב"אוהל
יזכור", בבריכת שחייה מאשר בתיאטרון. מי שמבקש לשים לב לתוכן בלבד, מבלי
להתחשב בדברים חיצוניים, ימצא שהדבר לא ניתן. ברוסיה הסובייטית ביקשו לבטל את
הטכסים הדתיים הקשורים בנישואין, כי לדעתם החלטת זוג להינשא היא דבר פשוט, המחייב
רישום במשרד מרשם התושבים ותו לא. אך במרוצת השנים עמדו על כך שבני האדם אינם
מסתפקים בצורה "משרדית" זו של נישואין. רבים, גם לא דתיים, הוסיפו לערוך
נישואיהן גם בכנסיות. לבסוף נכנע המשטר, והוחל בהקמת "היכלות נישואין",
בו נערכו טכסים, עם ניגונים רבים, לזוגות הצעירים. הטכס מוסיף חשיבות וערך למעמד
ומשפיע על יחסו של האדם לתוכנם הפנימי של הדברים.
לא אחת שואל החייל את עצמו, למי נחוצים כל הטכסים הצבאיים,
הגורמים לו לטרדה מרובה כל כך. מדוע צריך להעלות בכל יום את הדגל, ולערוך לשם כך
מפקד, שאליו חייבים להופיע מגולחים ומצוחצחים כשבסופו של דבר ממילא יורידוהו לעת
ערב? גם כאן ניתן לתת אותה תשובה: הפעולות האלה שמצד עצמן אין להן כל חשיבות,
מעלות את ערך התוכן האמיתי. הן מצביעות על הערך הרב שיש לסדר, לדיוק, לליכוד כל
היחידה במסגרת הצבאית. (יש להבדיל בין צבא, דהיינו כח אדם מגוייס, ובין מסגרת
התנדבותית מצומצמת, היכולה לוותר על גינוני הטכס)
בית הכנסת ועבודת הקרבנות כוונתם להשפיע על האדם. "אדם
כי יקריב – פירושו, רוצה להתקרב, לקרב נפשו ועצמו אל השם יתברך" לכן
חשוב שהמקום וסדרי העבודה יעשו רושם עז, כדי "לקבוע בנפשותינו יראת המקום
וחשיבותו"[5]. הפאר שבו נבנה בית המקדש, כובד הראש של הכוהנים בעבודתם,
הקפדתם בכל פרט, קביעות הסדרים במקדש, כל אלה הביאו ליחס של כבוד מצד עולי הרגל.
אילולא נקבעו הדברים לפרטיהם, אין ספק שהיו מגיעים לויכוחים ואף למריבות, כפי
שאמנם ידוע לנו מאותם עניינים מועטים שלא נקבעו סופית בתורה ובדברי החכמים
הראשונים: "בראשונה – כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם,
ובזמן שהם הכוהנים מרובים, רצים ועולים בכבש כל הקודם את חברו... זכה. מעשה שהיו
שניהם שווים, ורצים ועולים בכבש, ודחף אחד אחד מהם את חברו, נפל ונשברה
רגלו". חוסר נוהל קבוע בעניין התור הביא לידי חוסר סדר וגרם נזק. ומיד:
"התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס", כלומר מנעו את ההתנהגות
הבלתי מכובדת על ידי קביעת נוהל חדש[6].
אנו מציעים שכל טקס משפחתי, חברתי וכדו', וכמובן טקס של בני
ובנות מצווה, לעשותם בבית הכנסת, שזה יהפוך להיות ה"מתנ"ס"
הקהילתי, והבית השני שלהם.
סעודה
במסכת ראש השנה פרק ב' משנה ה' מסופר לגבי העדים שבאו
לירושלים להעיד על הירח וכן כתוב: "חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה
נקראת ולשם כל העדים מתכנסים ובית דין בודקים אותם שם. וסעודות גדולות עושים להן
בשביל שיהיו רגילים". אלה הסעודות שהיו עושים לעדים עשו אותם מפני שיהיה להם
עניין לבוא לבית דין בירושלים להעיד שזו סעודות גדולות.
כל אירוע בבית כנסת צריך להיות מלווה בסעודות. אסור באופן
מוחלט שיהיו קבלת שבת, שעורים, חיזיון באור קולי שלא יהיה מלווה בסעודות. זה מושך
את האנשים וגם צריך שזה יהיה כתוב בתוך ההזמנה או הפרסומות ש'אחר האירוע יוגש
כיבוד קל'.
אין מחלוקת שכל בית כנסת שמצליח כיום הרי זה לא אחת משום
שמציע ארוחות או כיבודים בכל אירוע.
הכרת בן או
בת זוג
"אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל
כחמישה עשר באב ויום הכיפורים שבהם בנות ירושלים יוצאים בכדי לבן שאולין שלא לבייש
את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות ומחולות בכרמים.
ומה היו אומרות בחור, שא נא ענין וראה, מה אתה בורר לך… וביום שמחת ליבו זה עניין בית המקדש
שיבנה במהרה בימינו אמן".
משנה זו במסכת תענית פרק ד' משנה ח' וזהו הסיום של המסכת
החותמת בטובה ובנחמה.
בימינו אנו רבים מן הצעירים הולכים לבית הכנסת לפגוש בן או בת
זוג. כבר פילון מספר שבית הכנסת היה לא רק מקום של כינוס לתפילה אלא גם היה מיועד
למצוא בת זוג.
היום ההתבוללות גוברת, וההורים המודאגים הם האומרים לבנם
שבכדי למצוא בת ישראל צריכים ללכת לפגוש אותה בבית הכנסת.
סיכום
החינוך לתפילה נכונה בציבור לא יתכן אלא על ידי ציבור
המתפללים, המחנך את עצמו באופן מתמיד לכך. המקום שבו צריך האדם להתחנך לתפילה
בציבור הוא אפוא בית הכנסת גופו. אכן עובדה מצערת היא, שמעטים הם בתי הכנסת, אשר
בהם ניתן חינוך מכוון לתפילה. מכאן מסתברת חשיבות הסדרתם של בתי הכנסת לנוער,
שמספרו הולך וגדל.
אין הדבר קשה כל עיקר, שכן תפילות ישראל המקוריות טבועות
בחותם נצח; ובכל אשר נטה אוזן לשמוע את צלילי התפילות הקדומות, נגלה בהן יותר
ויותר את רחשי הנפש שלנו. וכך נקיים מצות "השבת אבדה" - נחזיר לו לאדם
המודרני את האוצר היקר שאבד ממנו – את סוד ה"עבודה שבלב".
—
