גבים של עטיפות, ככה אני קונה את הספרים שלי, אני מסבירה לאמא שלי שעומדת לידי והיא מיד מתקנת אותי: גבות של עטיפות, צריך להגיד, גבות, ואת כל-כך צודקת. אם הן לא מעניינות שום דבר לא מעניין, נכון דודה רוזה? דודה רוזה מהנהנת ובגלל שיש לה סנטר כפול היא כאילו מהנהנת גם בשמה של אמא. היא אומרת: מה שיש בקנקן זה קודם כל הקנקן ורק אחר-כך מה שיש בו. כשהיא מסיימת לומר את המשפט היא מתיישבת על הכורסה כדי לחשוב עליו. בטעות היא יושבת דווקא על הכורסה שעליה כבר ישובה סבתא פולארה. פולארה הזקנה, אחרי שהיא צועקת על הדודה רוזה שבגללה כמעט איבדה את שתי רגליה המסכנות, מפטירה כלפינו שאנחנו צודקות, כולנו צודקות, גם אני וגם אמא וגם הדודה רוזה. מה שחשוב זה העטיפה ודרך אגב, היא אומרת בחיוך מקומט מאוד: גב אחד הרבה גוויות. היא מספרת: יום אחד עמדתי בחנות וסבא נעמען ניגש לדוכן שמאחוריו מכרתי והרים ספר שהיה מונח על השולחן. מכיוון שהעטיפה של הספר היתה לבנה כמו הפנים שלי ברגע ההוא, הוא השחיר אותה בעט שהוציא מכיסו. כשביקש לשלם על הספר אמרתי לו שהספר ראוי לנערות תמימות ולא לגבר מהודר כמוהו. על זה סבא שלכם, מנוחתו עדן, אמר שהוא לא יודע מה טיבו של הספר, ועל כך הוא מתנצל, אבל העטיפה מוצאת חן בעיניו מאוד. מול כל הקונים בחנות, נעמד נעמען שלי דום והחל מקריא את השיר שכתב לכבודי על גב הספר. אני לא זוכרת מה נעמענ'קה רשם על העטיפה, הרבה מאוד שנים עברו מאז, הרבה מאוד גוויות ספרים, אבל דבר אחד אני זוכרת. אני זוכרת מה נעמען שלי לחש לי באוזן. ואני זוכרת איך הוא לחש.