עינין המגדל

ידוע ששתי הדברות כוללות כל מצוות עשה וכל מצוות לא תעשה. מצות האמונה בעשה ומצות שלילת אלהים אחרים בלא תעשה. וכל מצוה שאין איתה האמונה אינה מן הציווי ולא נקראת מצוה מן התורה. כי העיקר הוא האמונה בו י"ת שמו לעד. והאמונה בעשיית המצוה היא האמונה במצוה י"ת הקופץ לזכות את האדם במעשה ההוא. ואם האדם לא מאמין שהוא מזכה את עצמו במעשה המצוה מעשהו עש"ה בעלמא ואין אתו השראת האמונה. ואם הוא +עושה מצוה לשם אמונה אחרת מעשיהו תועבה.

והנה בכל אמונה אחרת מעשה העובד לשפר למצוה העבודה. כמעשה המכשף לדוגמה שמקריב קרבן לשד, מפני שהשד יש לו הנאה מרובה מצד הקרבן ההוא כידוע, והמכשף מקבל את בקשתו במה שהוא מרצה לשד ואז השד מסכים לעשות רצון המכשף. הוא בדבר הכישוף שאין האמונה נוגעת לכלל עבודתו כי כל ענינו בפעולות ממשיות. ולא שיכת כאן אמונה אלא מצד אמונתו במורו מורישו את סודו. וכידוע שלפני קבלתו להיות מכשף יעבוד את מורו כעבד לשנים רבות עד שימסור לו משמות הטומאות ושמות השדים. ואחרי שהוא מקבל את זה הכל תלוי בידיעתו ובקייתו וכח גבורתו (כי צריך אמיצות הלב חזקה מאד לקרא לשד כל שכן לראותו ולדבר אתו. ובימינו מועטים הם המכשפים האמתיים שמגיעים לדרגה כזו אבל בעבר היו מהם עזיותר והיו גדולים בחכ מתםכמו בלעם הרשע למשל וגם יתרו לפני התגירו לאב עבודה זרה שלא עבד אותה. אבל יש דרגות בכישופים פחותים הרבה מזה והם ההולכים עוד בזמנינו. ובפרט בהודו ובאפרישה שמרובים שם הכישופים במאד אבל גם בכל העולם יש מכשפים ומכפשות בעונות) ועיקר כוונתם לשפר לכיסם ולא לשם שום אמונה עושים.

וכן גם בכל העבודות הזרות יש כוונת שיפור המצוה וכמו עובדי הפסלים שמפייסים לפסיליהם בקישוטים וכו.

וכן הוא בעון הדורת האחרונים שאנו עומדים על פירושו שהוא עון הזהר שאמונתם נטרפה בדעה הזרה שמעשה המצוות משפר לבנין זעיר אנפין (כמוסבר באריכות בספר מלחמות השם לחכם ופטיש בישראל יחיה אבן שלמה אלגאפח מצנעא תימן) הוא הזעיר אנפין של ב' הסהר ונקרא אצל כל המקבלים החדשים קודשא בריך הוא ח"ו יח"ו לכל עונם.

והנה כל מצוות לא תעשה נכללים בלאו אלהים אדירים. כי כל עון משתעף ממעשה מושללת האמונה האמיתית. ומשיצא מהאמונה מאיזה צד נכנס לעבודת אלילים בצד שכנגדו. כמו הגנב ששולל השגחתו י"ת ונכנס לאהלי כסף ואלהי זהב.

ונוסיף הבנה בזה במה שנגיד שמעשי עונות צורות ראשונים נכללים גם כן בדבור השני של עשרת הדברות. וכפי פירושינו שעון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי כולל כל מיני וסוגי אלהים אחרים מהע"ז הכי חומרית עד הע"ז הכי דקה ושרמז הוא גם כן בדרך נבואת התורה הקדושה נגד כל שיטת הקבלה החדשה הנבנית על פי בנין המרובע בארבעה עולמית (ראה הסברו באגרת פתוחה. וצריך הרמז מדאורייתא בכדי לשלול אלפי רבבות רמזים הכתובים בעונות תחת שם קבלה וכולם להבל ולריק) יצטרך שהספור במעשה המגדל בדור הפלגה יתאים ג"כ לפירושינו ויראה על עון אבות וכו ונוכל לראות בו עון הזהר.

והנה ד' פסוקים הראשונים של סיפור המגדל על מציאות מצבם ומקומם, על דבוריהם ומעשיהם ועל כוונתם. ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר, ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ.

הנה אמר שפה אחד ודברים אחדים. והיא הקדמה כללית לעונם. אלא צריך לדרוש כוונת התורה. ולמה לא הספיקה בשפה אחת שצריך להוסיף דברים אחדים. ואם שפה אחת ללשון הקדש ודברים אחדים שהיו מאוחדים בעצה אחת יכול היה לומר ויהי כל הארץ שפה אחת ודעה אחת או רוח אחת או לב אחד והיה מובן יותר כי הבטוי דברים אחדים לא כל כך ברור הוא.

ועוד שרואים אנו שגם עונשם נגע דוקא ללשונם שבלל את כל שפתם, שנדרוש דברים אחדים על דבורים אחדים ששייך הוא לענים השפה וחזרה הקושיה לצורתה על מה מוסיף לנו הבנה?

ואמר ויהי בנסעם מקדם ואמרו רבותינו ז"ל מקדמוני של עולם. ונקרא הקב"ה קדמונו של עולם שהוא קדמון לכל המציאות וסבה ראשונה לכל הסבות. קדמון ואין ראשית לקדמותו. והנוסע ממקום למקום מכיר את המקום שיצא ממנו, וזהו בנוסעם מקדם שהיו יודעים שמתקיים קדמונו של עולם אבל לא רצו לעבוד אלא לסבות ממנו הקרובות יותר. כמו טעות דור אנוש שעבדו את הכוכבים הגם שהיו יודעים שיש להם כולם בורא אחד. חשבו שגם לו נאה אם יעבדו את בריאותיו החשובות כי נתן מכבודו עליהם אבל הוא בעצמו יותר מדי נעלה מהם ולא יכולים להגיע אליו. אז הוחל לקרוא בשם ה' שמהטעות באו לקלל שם ה' שאז התחילו בטעות וסיימו בעבודה זרה ממש. כי בשניהם היו מכירים שיש הקב"ה אבל מחללים את שמו על דבר שלא נצטוו עליו (ובספר מלחמות ה' מוסבר באריכות שהוא עון כל הקבלה החדשה ששמה שמותיו של הקב"ה על הספירות ועל הפרצופים ועל כל חלקי בנין הזעיר אנפין וכמו ספירת החסד שקוראים אותו בשם אל וכו. ומוסבר שם בטוב טעם ובהירות הרעיון למה כל המקובלים החדשים לא היו אומרים את הד' בתים הראשונים של יגדל אלהים חי וישתבח שיש בארבעה עיקרים עיקר הקדמות ולא שייך להגיד קדמון על זעיר אנפין. עיינו שם כל הטעם שמאיר עינים לאוהבי האמת).

ונגרמה נסיעתם מקדמונו של עולם מיהי כל הארץ שפה אחת וצברים אחדים. שהיו כולם מדברים אותו הלשון שדבר בו הקב"ה עם אדם הראשון והיו ג"כ יודעים מזה שהשם אחד הוא. וכל הדבורים המרובים שלהם היו מאוחדים מצד ששפה אחת מחברת אותם. ושפה אחת יסוד לבנין דבוריהם, הלא משפה אחת הוא שהגיעו לדברים אחדים. שראו והבינו שצריך שפה אחת יכולים הם לבנות דבורים הרבה וכולם יהיו מאוחדים מצד ששפה אחת מחברת אותם. ובטח גם ארו שבדיבורים האלה יש כח גדול ומי שיודע לדבר אותם בשכל יכול לשכנע ולמשול על אחרים. הסתכלו והתלמדו מחכמת בנין הדבורים משפה אחת ופחדו פחד. מה יהיה אם כל אחד ילך לדרכו וישיג באותיותיה של זאת השפה וימליך את עצמו על אחרים בכחו ומזה בסוף יגרום למלחמות והפסד הכחות. אבל אם כל הכחות יהיו במקום אחד ועל ענין אחד לא יפסדו הכחות. התחילו לדמות על דבר אחד שכולם ביחד יכולים להתעניין בבנינו ושמו לדוגמה בחכמתם שפה אחת ודברים אחדים שבכדי שהדיברים ישארו בהתאחדות צריך נקודה אחת שתחבר אותם. והיא צורת המגדל שכל חלקיו משתלמים בפסגתו וכאילו נקודה אחת מחברת את כל הבנין כי משלימה את כוונתו.

והנה התחלת טעותם כאשר נסעו מקדם מהדבר הקודם לכח שפה אחת. והוא היסוד האמיתי לכל בנין ולמעלה הוא מכל לשון ומכל שפה בורא עולמות ומחריבן כרצונו ישתבח שמו לעד ולעולמי עד ונותן להם לכל בשר כי לעולם חסדו. שהשכילו מהמשכילים שביניהם שבכח השפה שבידם מתגדלים בכח ובכבוד. ורואים המלים כאבני הבנין בהצלחת דרך עצמם ומזה נמשך שמסתכלים על הדבורים ככחות בידם ושוכחים שנותן כל השפות למעלה מכל הכחות ולא יקיים את הכח ההוא לאדם ההוא אם לא שיהיה לבו ברור מכל סיג וכוונתו טהורה ולשם שמים. וזהו בנסעם מקדם שעזבו במחשבותיהם את קדמונו של עולם ודבקו בצברים שיש להם התאחדות החלקים שנעשתה התחברות החלקים לבנין אחד. ומחשיבים את הבנין הזה יותר מנותן כל הכחות לבנותו. והוא שרש בכל עבודה זרה. שנוסעים מקדמונו של המציאות ונדבקים בנמצאים למטה (והוא כאן המגדל בעצמו והם הכוכבים בדור אנוש והוא בנין הזעיר אנפין של הזהר והוא עון כל בני תנועת החב"דים הדובקת במשיחם יושב על פסגת מגדלם. ובספר מלחמות השם לחכם התימני ודרדעי מוסבר שכל הקבלה החדשה החליפה אחדות הבורא באחדות הבנין בעונות ודבקו בספירות ובפרצופים שלא נצטוו עליהם ואומרים שדבר היחוד בבורא הוא ממה שמיחדים את הספירות בשמותיו המתאימות וזהו שגורמת התאחדות כח החלקים ומתבנה חלק מהזעיר אנפין בפרצוף מסוים ומזאת האחדות נעשה הוא בצורת אדם שלם ויכול הוא להתיחד ולהזדוג עם הנוקבה המקבילה לפרצופו והוא הנקרא בדרך כלל יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה. וכמו שפה אחת המאחדת את כל הדבורים של אותה השפה, וברגע שהחלו לקרוא לשום חלק מהבנין המטפיזי הזה בשמו של הקב"ה כבר נסעו מקדם ובמקום להתאחד ביחודו האמיתי מתיחדים באחד החלקים והוא אחד כשאר האחדים ולא שייך כלל ליחוד ה' שנצטווינו באמונתו מן התורה הקדושה והשמורה בקבלה האמתית במשנה ובתלמוד והיא האמונה המפורשת במורה נבוכים ולזאת האמונה קנאת השמים בספר מלחמות השם. (עיינו שם כל ההסברים על אחדות החלקים. והוא מפתח חשוב להבין טעות כל הקבלה שיצאה מספר הזהר).

והנה בכל ענין שיש לו התאחדות החלקים ויש בו דרגות אפשר לתאר בו משפיע ומקבל ולכנותו על דרך זכר ונקבה ולהגיד על התאחדותם שם זיווג. וכאשר מורכבים ומתוארים על דבר האלהים אין ספק שתורת בלעם היא ולא מסיני בא ואף בלעם הרשע ידע שאלהי ישראל שונא זימה הוא. ומשה ד' ליון הפילוסוף המחומם בזימת הזיווגים הוא שקבל עצת בלעם להפיל את עם ישראל למוקש דורות האחרונים עד שיסגר חלק הרע בקרב השנאה ולא תפול קנאתו על כל העם. וכל מזימותם להבל ולריק כי זימת מחשבותיהם מבצרה באה ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.

וזהו וימצאו בקעה בארץ שנער שכאשר נסעו מקדמונו של עולם והתחילו לתת את כל החשיבות לנמצאים למטה באו במזימה לזימת המחשבה בכל מיני יחודים וזיווגים ומצאו בקעה בארץ שנער. והם היו מחפשים על מקום שכזה. ופלא למה לא חפשו על מישור, אלא חפשו על מקום שחשבו בדעתם הנמוכה יהיה מקום קולט ההשפעה כרחם האשה בארץ שנער במקום שנעור לזונים אחרי בקעתה ולא רצו לשבת אלא שמה.

והנה הסברנו באגרת פתוחה יסוד הרמז בעון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי שמרומז כאן ארבעה צורות כלליות של התפשטות שיטת הזהר הפסול, עם הסברו. והנה הארבעה פסוקים כאן מויהי כל הארץ שפה אחת וכו. עד פן נפוץ על פני כל הארץ חמשים מלים כנגד חמשים מלים של לא יהיה לך אלהים אחרים וכו עד ולשומרי מצותי. וגם כאן בדור הפלגה מרומז עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי בארבעה פסוקים בכלל וגם ארבעה ענינים בשני פסוקים ראשונים. שפה אחת- אבות, דברים אחדים - בנים, בנסעם מקדם - שלשים (שעזבו קדמונו של עולם להדבק בממוצעים בשיתוף כשיטת השילוש), וימצאו קעה בארץ שנער - רבעים לשונאי וישבו שם - הוא חרם השנאה המושם עליהם גם לפני בא שנאת השמים להתעורר באל קנא בגלוי. וישבו שם ולא יכולים לצאת ממנו כי דבוקים הם בדעה שלהם וכבר לא ביכולתם להפרד ממנה ולזה שייך חרם השנאה מן השמים ( וסימן לזה שנואים לשמים שנואים לבריות) כי כבר החרימו את עצמם במעשיהם הרעים. אבל אין להם דרך לצאת מהרע כי לרע הזה קוראים טוב ואוהבים אותו. ואם אחד אוהב דבר הגם שמחשיב אותו לדבר רע מ"מ לא בקלות יפרד ממנו כי אוהב אותו.