Site hosted by Angelfire.com: Build your free website today!

פרק שבעה עשר

מספר הזהר, איך הוא שתוקי או אסופי מהשוק ושאינו מרשב"י, מצד הבחינה במחבר.

ועתה בבאי לדבר על ספר זהר, ולהראות מצד המחבר וטבע הספר מכל הפנים והצדדים שהוא חבור חדש, ולא מקובל ואינו מרשב"י ולא מתלמידיו, רק המצאת איזה אחד מן האחרונים, כמו ש"נ שנים ולא יותר *) ידעתי כי צריך אני ללבוש שריון קשקשים, ולהחזיק מגן וצנה, כי יורו המורים חיצי אמרות נמרצות, כי יחס לבבם על מגדל מעוזם ותפארתם, ולא יוכלו להתאפק לשמוע מדבר עליו, מה שהיה נגד התולדה, אשר הוחזק להם והורגלו בה להאמין ממנו: ומזה היה מתמרמר ביותר חתני ר' יעקב הלוי, ואוטם אזנו משמוע באמרי לו כדברים האלה. וכמהו כמוך, ואף הוא היה מתכוון בסוף ספרו נחלת יעקב שלו להשיב על הטעמים שאמרתי לו, מה שעלה במצודתו, אשר במרוצת הסיפור אענה על תשובותיו גם כן בע"ה. גם זכורני בימי בחרותי, שספר לי מקובל אחד מאלו, שראה בעיר פיזארו, בחורה את שהיה בה רוח, אומר שהיה רוח איש יהודי פלוני שמת, ושאלו לו למה נענש ככה, והשיב כי בחייו העיז לומר שספר הזהר לא היה מחברו רשב"י ז"ל. בכל זאת מקול החצצים לא אחת, ומהמונם לא אענה. אף רוחי בקרבי לא אירא, שאחר מותייהיה מנודה בעון הזה, כי כונתי לשמים, וחוקר לב יודע מרת נ פשי, לא תחריש האמת ולא אעלימנו, ולא להבזות ולא להקל, לא בכבוד הנחשב למחבר, ולא ביקר הספר. חלילה וחס. כי חלוף הדברים, שמע בני והעידה לי: שמעוני אחי ועמי, קוראי מגילתי זו, לאתאמינו כי אספר ואדבר מרשב"י ז"ל, שאהיה עז פנים וקשי עורף, או סכל מהולל, ליגע בכבוד קדוש אלהים. נורא מאד ואדם גדול בתנאים כמוהו, מלומד בנסים ח"ו אפילו כמלא נימא. מי יתנני מצע תחת כפות רגליו, ולוחך עפר דריסתו, אשר איני כדאי להזכירו בלי כריעה והשתחויה: כי אם אומר מה שאי אפשר להמלט ולהוכיח שהוא לא חבר בספר זה, ומהוכחה זו אאמין" שלא לבד לא יחסר כבודו בשביל כך, אבל יגדל ויתרומם ויתנשא. ולא עוד אלא שגם הספר בעצמו [כאשר פעמים רבות שמעו אזניך מפי] אהוב ונחמד משובח ומפואר הוא. אציל בכל דרכיו התורניים, כפי הפשט והמדרש והרמז, על כל החיבורים בפירושים מהתורה, וזה דרכו שכללו בסדר נאה מלא ויפה, ועריבות לשונו ואריגתו בסיפור מעשים, שהולך ומכנים בתוך הדברים, לא נהיה כמהו מעורר ישנים ומקיץ הרדומים, מלהיב הקורא לעבודת ה', ואלו לא נכנס לפני, רק המחיצה בסודות *) יהיה המחבר מי שיהיה היו שפתותיו דובבות בקבר, וראוי לברכה **), רק האמת אשר על כל המדות אהבתי כל ימי, יביאני לגלותו בדבר הזה לאוהביו ולשומרי בריתו.

ותחלה כבר הוזכר מה שכתבתי פרק י"א, שדברים בעל פה לא היה רשאי לרשום אותם בכתב, אפילו מהדינים מקיום המצות, כ"ש לסודות וסתרי תורה. שטעם עת לעשות לה' כו' הוא בהיפך, דאפסל דרי ולא איכשור ולכן אין להאמין שרשב"י חבר וכתב דבר מסתרי תורה, ופחות מזה, וודאי באותן י"ג שנים שהיו במערה, שעל דרך נס היו להם חרוב לאכול ומעין לשתות, ולא נייר ודיו וקולמוס לכתוב, ואפילו היה להם לא יכלו, כי ספרו חז"ל שהיו יושבים בחול ערומים עד צווארם עד שהפילו בשרם פילי פילי, אם כן לא כתבו וודאי. ושלשלת הקבלה כתב: שיש קבלה שספר הזהר שכתב רשב"י הוא יותר ממשא גמל. אחר זה נאמר, כי אם היה יסוד מדע לרשב"י לידיעה ההיא, כמה שכתב הרב הגדול בעת בחינת הדת, היו מזכירים ממנו איזה ברייתא, או איזה אגדה בתלמוד, כאשר עשו מספרי ומשאר לבורים תלמודיים, וזה לא ימצא, ויותר ברור מזה אני אומר, שלא יחרישו במשנה או בגמרא או ברוב ממרותיו לדרוך בדרך ההוא, ואנו רואים דבריו ככל יתר התנאים והאמוראים וחכמי הגמרא כולם, אם לא ימשכו אותם בעבותותם ודרכם, המתישב לכל דבר, כמו שכתבתי לעיל, ויחתרו בהם סוד, הלא תראה פ"ק דברכות, כמה מאמרים אמר ר' יוחנן משום רשב"י וכלם ככל יתר מאמרי חז"ל, והרב שבהם המדבר בשם משמותיו של הקב"ה. אמר ר' יוחנן משום רשב"י, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקרא להקב"ה אדון, עד שבא אברהם אבינו ע"ה וקראו אדון, שנאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה וגו', והדברים פשוטים, שרצה לומר שהוא שם מורה שה' אדון עולם, ושאברהם אבינו ע"ה היה הראשון שפרסם אותו לאדון בעמים, וכן דייקו עליו בעלי תוספת והרשב"א ז"ל וכל המפרשים, ולא אמר אפילו ברמז, ולא היה מי שפירש בו, שהוא מרת הדין. רפה או מזוגה, או ספירות מלכות, או זולת זה וכן כולם.