פוסטמודרניזם ויהדות

 

 

פתיחה

פעמים רבות אנו שומעים (או אומרים) משפטים כגון "אין אמת מוחלטת", "לכל אחד ישנה האמת שלו", "הכל סובייקטיבי". נדמה שהתפיסה הרווחת היום בציבור הישראלי (ובעולם המערבי בכלל) היא תפיסה שאינה מאמינה ברצינות בשום תפיסת עולם מוסרית. תפיסת העולם הזו רווחת לא רק אצל הציבור הרחב, אלא במידה לא מועטת גם בין 'יושבי בית המדרש'.

לפני כשנה הייתה לי שיחה עם תלמיד שלמד מספר שנים בישיבה. דעתו בקצרה הייתה שאומנם לימדו אותו בישיבה דברים נחמדים, אך בסך הכל לכל אחד יש את האמת שלו, והסיבה שבגללה אנו מאמינים במה שאנו מאמינים אינה משום שדעה זו נכונה יותר, אלא משום שבמקרה גדלנו בסביבה מסוימת. אין צורך לומר שתפיסת עולם כזו מקטינה מאוד את השפעת החינוך לערכים בכלל, והשפעת החינוך התורני בפרט.

במאמר זה נדון בתפיסה הפוסטמודרנית וביחס שצריך להיות כלפיה מצד בית המדרש. המאמר מתמקד בעיקר ב'רלטביזם' (התפיסה שכל אמת היא יחסית), המהווה נדבך מרכזי בתפיסה הפוסטמודרנית[1].

בחלק הראשון של המאמר נבחן את האופן שבו ניתחו אחרים את שורש תופעת הפוסטמודרניזם. בחלק השני נסקור בקצרה את תפיסות העולם של הפילוסופיה המודרנית. בחלק השלישי ננסה להראות מהו לדעתנו הגורם המרכזי לתופעה זו. בחלק הרביעי נדון בקצרה ביחס שצריך להיות לנו כאנשים דתיים לתופעה זו. ראוי לציין שבחלק האחרון קיצרנו ביותר, אך נקווה שהגדרת התופעה שנעשתה באריכות בחלקים הראשונים תוכל לעזור להמשך פיתוח יחס נכון אליה.

גישות קיימות בעניין זה

במאמר זה נתייחס לשני ספרים שניסו להתמודד עם סוגיה זו. הספר הראשון הוא 'פלורליזם, פנטיזם וכלליות'[2] של הרב יוסף קלנר, והספר השני הוא 'שתי עגלות וכדור פורח'[3] של הרב מיכאל אברהם. ההתייחסות של שני הספרים לשורש תופעת הפוסטמודרניזם שונה, וממילא גם היחס לתופעה שונה.

הרב קלנר אינו מתייחס לשאלה מדוע התפתח הפוסטמודרניזם. מסִפרו נראה, שהוא אינו תופס את הפוסטמודרניזם כתפיסה הראויה בכלל להיקרא 'תפיסת עולם פילוסופית', אלא היא גישה רדודה הקיימת בהמונים[4], מסיבה כזו או אחרת[5]. 

הרב קלנר מציע לאנושות לחזור לחשיבה הפילוסופית והמדעית. לדעתו על פי החשיבה המדעית המדד לאמת המוחלטת הוא ה'כלליות', כלומר ככל שתפיסה כוללת  יותר (מסבירה יותר תופעות) היא 'אמיתית' יותר. הרב קלנר טוען בספרו שהיהדות היא תפיסת העולם הכוללת ביותר, ומשום כך אובייקטיבית ניתן להוכיח שהיא האמיתית[6].

לעומת הרב קלנר, הרב אברהם תופס את הפוסטמודרניזם כגישה פילוסופית עקיבה ואמיצה[7]. לפי דעתו כבר בתוך הנחות היסוד המודרניות היה קיים הפוסטמודרניזם, ורק היה דרוש לעולם זמן ואומץ לגלות אותה.

הוא מסביר באריכות שתפיסת עולם הטוענת שרק הוכחות 'אנליטיות' קבילות, היא תפיסת עולם שבאופן וודאי תוביל בסופו של דבר לפוסטמודרניזם[8].

משום שהרב אברהם אינו תופס את הפוסטמודרניות כמשגה פילוסופי (בשונה מהרב קלנר) אין הוא מנסה להביא הוכחה פילוסופית רציונאלית (אנליטית) לאמת המוחלטת, אלא טוען שיש להשתמש בכלים שמחוץ לפילוסופיה המערבית כדי להגיע לאמת המוחלטת. 

המכנה המשותף לשני הספרים הוא ששניהם תופסים את הפוסטמודרניזם כתפיסת עולם שאין בה שום אמירה על דרך החיוב, אלא רק ספקנות ושלילה. שניהם תופסים את הפוסטמודרניות כתפיסה הטוענת שאין לשכל מעצם הגדרתו יכולת להגיע לאמת מוחלטת[9], אך לא כתפיסה הגורסת שיש גורם 'על דרך החיוב' המגביל את השכל. מסיבה זו שניהם מציינים שיש בתפיסת העולם עצמה אבסורד (משום שאם אין אמת מוחלטת איך אפשר לטעון על דרך החיוב בצורה מוחלטת שאין אמת מוחלטת[10]). כמו כן שניהם מציינים שהקנאות של בעלי התפיסה הפוסטמודרנית לערכים כגון 'שוויון' ו'זכויות האדם', סותרת את תפיסת עולמם[11]. זאת משום שלדעתם אין שום אמת מוחלטת, ומשום כך אין להיות קנאי לשום גישה.

במאמר זה ננסה להסביר מדוע לדעתנו הסברי שני הספרים לגבי הגדרת התופעה אינו מספיק, ומהו לדעתי הגורם המרכזי לתופעה. לבסוף נדון בשאלה כיצד, כאנשים דתיים, אנו צריכים להתמודד עם התופעה.

סקירה של הפילוסופיה המודרנית

רציונאליזם ואמפריציזם

פוסטמודרניזם, כשמו – 'אחרי המודרני', היא תפיסת עולם הטוענת שהנחות היסוד המודרניות אינן נכונות. כדי להסביר את שורשי התפיסה הפוסטמודרנית נסקור בקצרה את תפיסות העולם של הפילוסופיה המודרנית, ונראה במה שונה תפיסת העולם הפוסטמודרנית מהמודרנית[12]. על ידי השוואה זו ננסה להסביר מדוע לדעתי ההסברים לתופעת הפוסטמודרניזם המופיעים בספרים של הרב קלנר ושל הרב אברהם אינם מספקים, וננסה להסיק מהי הסיבה המרכזית לדעתנו למעבר בין מודרניזם ופוסטמודרניזם.

דקארט, הנחשב ל'אבי הפילוסופיה המודרנית' (ואחד מהפילוסופים הרציונאליסטים המרכזיים[13]), קבע את ה'נקודה הארכימדאית' שלו לאמת במשפט "אני חושב משמע אני קיים"[14]. בשביל דקארט המחשבה היא הכלי המרכזי דרכו האנושות תוכל להכיר את העולם ולהתקדם מדעית ומוסרית. מעבר לזה, על פי דקארט, המחשבה היא הדבר הברור ביותר שיש לאדם, והיא למעשה הדבר היחיד שאין הוא יכול להטיל בו שום ספק[15]. 

במאה ה-18 למניינם האדם היה 'שיכור' מההצלחות שלו בתחום המדעי, והיה בטוח שיצליח להשתמש בשכלו כדי לפתור את כל תעלומות העולם, ולהגיע לאמיתויות מוחלטות.

המתנגדת הגדולה לתפיסה הרציונאליסטית שהצגנו לעיל היא התפיסה האמפריציסטית[16], שרוב 'חסידיה' היו באנגליה. על פי בעלי התפיסה זו ניתן להטיל ספק רב בממצאי השכל ככלי להשגת האמת על העולם, והכלי המרכזי שצריך להשתמש בו לחקור את העולם הם החושים. מטרת הפילוסופיה על פי הגישה הזו היא 'לנקות' את התחושה מכל תוספת של ההכרה השכלית, שכן רק החושים 'מצלמים' את העולם כפי שהוא, לעומת השכל שהוא תוספת של האדם.

הרציונאליסטים והאמפריציסטים התווכחו למעשה על הכלי המרכזי שדרכו אנו יכולים להגיע לאמת על העולם. על פי הרציונאליסטים זהו השכל, לעומת זאת על פי האמפריציסטים אלו הם החושים.

'נקודת המחלוקת' בין שתי הגישות הייתה אודות הלגיטימיות של השימוש בשכל ככלי להבנת העולם. לכאורה השכל קיים בתוך האדם והוא מנותק מהעולם החיצוני לאדם, אם כן כיצד ניתן לדעת שהנחות השכל אכן יתאמו את העולם שמחוץ לאדם?

דקארט הרציונאליסט עשה את הקישור בין האדם לעולם על ידי ה'אל'[17]. כתוצאה מכך שהוא מוכיח שהאל  חייב להיות 'שלם', ו'אל' שהוא 'שלם' אינו שקרן, מסיק דקארט שחובה לומר שגם המחשבות שאותם הוא שם בנו בצורה 'מובחנת' אינם שקר, אלא יכולים להיות כלי אמיתי להבנת העולם שמחוץ לאדם.

אם כן על פי דקארט השכל מולד באדם על יד ה'אל', ומשום כך יכול להוות הכלי המרכזי להכרת העולם[18].

לעומת דקארט, האמפריציסטים לא קיבלו את ההנחה שהאדם נולד עם השכל, אלא סברו שכל החשיבה האנושית נובעת מלמידה על ידי החושים. משום כך לדעתם אין לסמוך על השכל שהוא רק 'כלי שני' מהאמת שמחוץ לאדם, אלא רק על החושים שהם הכלי הראשון מכל מה שמחוץ לאדם.

אחד מחשובי הפילוסופים האמפריציסטים היה דוויד יוּם. החידוש המרכזי של יום היה שהוא הטיל ספק במושג המרכזי שעליו נשען כל המדע המודרני וזה המושג של 'סיבה והתוצאה'. כלל זה קובע כאכסיומה שאחרי אותה סיבה תופיע תמיד אותה תוצאה, ומעבר לזה כל העולם פועל על פי שרשרות של סיבה ותוצאה. רק על פי הכלל הזה ניתן לשאוף להכיר את העולם מבחינה רציונאלית, משום שהכרה רציונאלית למעשה משמעה הבנת הסיבות שיובילו בהכרח לתוצאות מסויימות.

על פי יום אין לקבל את האמיתות בדבר מושג הסיבה והתוצאה משום שכאמור, על פי הפילוסופיה האמפריציסטית כל האמת נובעת רק מהחושים, ומשום כך אין להאמין בדבר שאין לו ביסוס בחושים. הגורם של סיבה ותוצאה אינו קיים בחושים משום שגם אם אנו חשים תופעה אחר תופעה, אין לנו שום תחושה של תופעה בגלל תופעה.

טענה לכאורה צדדית שטען יום בעניין זה היא שהאמונה האנושית במושג הסיבה והתוצאה נובעת מסיבות פסיכולוגיות הדוחפות להאמין בתופעה זו. על פי יום, אף על פי שהאדם אינו מודע לסיבות פסיכולוגיות אלו, על כל פנים הן הסיבות האמיתיות לאמונה זו, ומשום כך אמונה זו אינה יכולה להוות מדד לעולם שמחוץ לפסיכולוגיה הפנימית של האדם.

קאנט

כדי לגשר בין האמת הפנימית של האדם ובין האמת של העולם שמחוץ לאדם טען קאנט שיש צורך להפוך את כל הנחת היסוד שלנו לגבי ההכרה האנושית. למהפכה זו קרא קאנט 'המהפכה הקופרניקאית'[19].

עד לקאנט הנחת היסוד הייתה שההכרה האנושית 'מצלמת' את מה שקיים באופן אובייקטיבי מחוץ לאדם, ומטרת המדע והפילוסופיה לחקור צילום זה של העולם[20]. על פי קאנט, העולם האובייקטיבי ('העולם כשהוא לעצמו') אינו ידוע לנו בשום צורה. מה שאנו מכירים מהעולם הוא רק מה שההכרה שלנו 'סידרה' מהעולם כשהוא לעצמו בצורה של הכרה אנושית. על פי שיטתו, מושגי ה'זמן' וה'חלל' – וממילא הסיבה והתוצאה[21] – אינם קיימים ב'עולם כשהוא לעצמו' אלא רק בעולם ההכרה האנושית, ולמעשה הם דרך אנושית לסידור ה'עולם כשהוא לעצמו'. על פי תפיסתו, מטרת המדע אינה לחקור את ה'עולם האובייקטיבי' (דבר שאכן אין לשכל שום מגע עימו כשיטת הספקנות של יום), אלא לחקור את התופעות הלא מודעות של ההכרה האנושית. על פי זה הסיק שניתן לסמוך על העיקרון של 'סיבה ותוצאה' לגבי כל מה שבהכרה שלנו, משום שעצם העובדה שיש לנו 'הכרה' מראה שקיימים עקרונות הסיבה והתוצאה, שהם צורת הסידור של ההכרה[22].

תפיסת העולם החדשה של קאנט הגבילה את יכולת ההשגה הרציונאלית האנושית, שכן היא טענה שניתן לדון רציונאלית רק על מה שהיה אי פעם בהכרה האנושית, משום שחוקי הרציונאל קיימים רק בהכרה האנושית. ניתן לומר שכדי 'להציל' את הפילוסופיה מהספקנות האמפריציסטית, עשה קאנט "נסיגה למען שיפור עמדות" והגביל את ההשגה האנושית[23].

ספקנות לבדה אינה מובילה לפוסטמודרניות

גם על פי תפיסת העולם של קאנט, ישנה יכולת אנושית להבין את העולם והמוסר על פי עקרונות רציונאליסטים. קאנט עדיין אמר את המשפט שהפך לאחד מהמשפטים המאפיינים את 'תקופת ההשכלה', "העז לחשוב".

חשוב להדגיש שלקאנט לא היו הוכחות לוגיות שהתפיסה שלו בעניין ה'מהפכה הקופרניקאית' היא נכונה יותר מאשר תפיסות ההכרה שהיו מקובלות לפני כן. הדבר שהניא את קאנט לקבל את תפיסת העולם הזו יותר מאשר התפיסות שהיו עד אליו, הוא שלתפיסת העולם שלו ישנם 'תוצאות טובות' יותר משתי סיבות.

סיבה ראשונה היא שתפיסת העולם שלו מאפשרת הסבר פילוסופי המצדיק את השימוש במושגי הסיבה והתוצאה במדע.

הסיבה השניה היא שתפיסת העולם שלו מאפשרת תפיסת עולם רציונאליסטי שאינו דטרמניסטי[24] ובעצם מאפשר תפיסת עולם מוסרית יחד עם רציונאליסטיות. נרחיב בקצרה בנקודה זו.

אם אנו מקבלים את הנחת העולם הרציונאליסטי שכל דבר בעולם פועל על פי סיבה ותוצאה, אין שום סיבה לראות את האדם כחורג מכלל זה. אם אכן מה שמפעיל את פעולת האדם הן סיבות קודמות, אז למעשה האדם אינו בעל בחירה חופשית. עד לקאנט תפיסת העולם הרציונאליסטית הובילה כמעט בהכרח לתפיסת עולם דטרמניסטית, וזוהי אכן תפיסת העולם אליה הגיעו הפילוסופים הרציונאליסטים לפני קאנט. על פי קאנט אין מקום בכלל להשוות את העולם שבהכרה שלנו, שם שולט עיקרון הסיבה והתוצאה, לעולם הבחירה שלנו שכלל אינו חלק מההכרה שלנו, משום שכל מושג ה'סיבה והתוצאה' הוא רק חלק מההכרה שלנו[25]. על ידי זה יכל קאנט להסביר כיצד על פי האכסיומות הפילוסופיות הרווחות בתקופתו ניתן להצדיק את הבחירה החופשית והמוסר.

על פי ניתוח של שמואל הוגו ברגמן (בעקבות פיכטה)[26], המטרה המרכזית בפיתוח המהפכה הקופרניקאית על ידי קאנט היא  שתפיסת עולם זו מובילה לתוצאה מוסרית יותר[27]. כך גם בספרו של קאנט 'ביקורת התבונה המעשית' רואים שאף על פי שהמוסר אינו מוכח מהרציונאל הפשוט (משום שעל פי קאנט הרציונאל חל רק על מה שעומד ביסוד ההכרה), בכל זאת ניתן לבחור עקרונות מוסריים מפני שהמוסר מחייב להאמין בהם[28].

חזרה לספרים של הרב קלנר והרב אברהם

הרב קלנר והרב אברהם בספריהם רואים את הפוסטמודרניות כשלילה וספקנות בלבד. על פי הרב קלנר, השלילה נובעת מחוסר שימוש נכון בשכל, ועל פי הרב אברהם השלילה נובעת מכך ששימוש באנליזה השכלית בלבד, יכולה להוביל רק לאמת יחסית לאכסיומות שהונחו. לאחר שהם ניתחו כך את התופעה הם הקשו עליה מכך שיש בה סתירה פנימית במישור הפילוסופי, וגם מכך שבאופן מעשי גם בעלי התפיסה הפוסטמודרנית מאמינים בערכים מוחלטים, ולמעשה כל חשיבה אנושית מצריכה קבלת אכסיומות שאינם מוכחות רציונאלית.

לענ"ד אי אפשר לנתח את תופעת הפוסטמודרניות רק כתפיסת עולם שוללת, אלא יש צורך לנתח אותה כתפיסת עולם שיש בבסיסה אמירה חיובית.

ניתן להוכיח שהתפיסה הפוסטמודרנית אינה רק תפיסה שוללת בשתי הוכחות:

1. הוכחה היסטורית

מהסקירה ההיסטורית של הפילוסופיה המודרנית אנו רואים ש'ספקנות שוללת' הייתה קיימת הרבה לפני דקארט (ולמעשה הייתה קיימת כבר אצל פילוסופים מסוימים ביוון העתיקה), וכן לפני קאנט (לדוגמא האמפריציסטים). למרות כל זה אנו רואים היסטורית שספקנות כשלעצמה לא הייתה מסוגלת להוביל לתפיסה שאי אפשר בכלל להגיע לאמת, כפי שהראינו באריכות במהפכה הקופרניקאית ובתורת המוסר של קאנט (בדומה לכלל 'אין ספק מוציא מידי ודאי')[29].

מעבר לכך, אם הפוסטמודרניזם כבר היה נטוע בהנחות המודרניות (או בפילוסופיה היוונית) כפי שטוען הרב אברהם[30], לא מובן מדוע לקח מאות (או אלפי) שנים לכך שהתפיסה הפוסטמודרנית הופיעה[31]. 

2. הוכחה ממהות הפוסטמודרניזם

ניתן להוכיח טענה זו גם מהבנת מהות הפוסטמודרניזם כתפיסת עולם[32]. הפוסטמודרניזם אינו רק פילוסופיה, אלא הוא בראש ובראשונה 'צורת חיים'. רק בשלב השני באו הוגי דעות והצביעו על העובדה שיש מאחורי תפיסת העולם הנוהגת למעשה, גם פילוסופיה מסוימת. משום כך ההסבר לתופעה הפוסטמודרנית אינו יכול להיות רק ספקנות פילוסופית, אלא חייב להיות גם הסבר 'קיומי'. במילים אחרות ההסבר צריך להיות מדוע אנשים חושבים שזה נכון באופן מעשי לקבל את הנחות היסוד הפוסטמודרניות, ולא רק להראות שניתן להטיל ספק בשיטות אחרות באופן פילוסופי.

הרב קלנר והרב אברהם הראו באריכות שתפיסת עולם הבנויה רק על הטלת ספק אינה ישימה בפועל. נדמה לי שעצם זה שהפוסטמודרניזם אינו ישים על פי ההסבר שלהם מראה שההסבר שלהם לפוסטמודרניזם אינו שלם. אם היה מדובר בבחינת גישה פילוסופית מנותקת מהחיים ניתן היה לבקר אותה בכך שהיא לא ישימה; אך משום שמדובר בתפיסת עולם שכבר קיימת בעולם – אם ההגדרה שלנו מראה שגישה זו אינה ישימה אין זה מראה שיש בה בעיה (בגישה זו), אלא שהבעיה היא בהגדרה שלנו.

לסיכום עד כאן נראה לנו שהגורם המרכזי שהוביל לחוסר אמון בתפיסת העולם המודרנית אינו רק יסוד שולל אלא יש בו אמירה חיובית. כמו כן יסוד זה אין מקורו ברדידות (כגישת הרב קלנר) או בפילוסופיה בת מאות ואלפי שנים (כגישת הרב אברהם), אלא זהו יסוד שונה לחלוטין מאשר יסודות הפילוסופיה המודרנית וניתן להראות בצורה ברורה כיצד יסוד זה פותח לאחר התפיסות המודרניות והוביל לתפיסת העולם הפוסטמודרנית.

היסוד שלדעתנו השפיע השפעה מכרעת על גיבוש תפיסת העולם הפוסטמודרנית הופיע בפילוסופיה רק לאחר קאנט, והתפתח בצורה ברורה מאז גם בעולם הכללי וגם בעולם היהודי. יסוד זה הוא חשיפת העולם לרבדים קיומיים העמוקים יותר מהשכל.

לאחר הבנת יסוד זה, נוכל לדעת בצורה שלימה יותר, כיצד להתייחס כאנשים דתיים לתופעת הפוסטמודרניזם.

עמדתנו לגבי תופעת הפסטמודרניזם

חשיפת האדם לרבדים הקיומיים שבו

כפי שכבר ראינו, בתחילת העידן המודרני 'גילה' האדם מחדש את שִׂכלו. לאחר מאות שנים של תרדמה בעידוד הכנסיה גילה האדם שיש בו כוח מדהים המסוגל לגלות רבות על העולם, ולקדם את המדע והמוסר רבות. 'שיכורים' מההצלחות המדעיות הרבות, קיבלו אנשי התקופה כאכסיומה שהרציונאל השכלי יכול להסביר כל דבר. כדי להסביר כיצד השכל (שבתוך האדם) יכול להסביר את העולם (שמחוץ לאדם) 'הקטינה' הפילוסופיה הרציונאליסטית כל גורם בעולם לממדים של השכל של האדם (גם אלוהים נהיה רק שווה לשכל).

על כל פנים, לאחר גילוי ופיתוח של השכל נתברר לאדם שישנם כוחות משמעותיים הרבה יותר בתוכו. דבר זה גרם לפיתוח הפילוסופיה הקיומית.

מקובל לראות בסרן קירקגור[33] כפילוסוף הקיומי הראשון. קירקגור כתב שהוא רוצה תפיסת עולם שלא רק תיתן לו אמת שכלית, אלא תיתן לו אמת שבגללה יחיה ולמענה ירצה אפילו למות[34].

קירקגור מערער בדברים אלו את האכסיומה המרכזית שהייתה עד עכשיו בפילוסופיה הרציונאליסטית. על פי קירקגור, ישנה אמת שהיא מעל האמת השכלית ושהאדם יכול לתפוס אמת זו בכלי 'גבוה' יותר מאשר השכל. בדברים אלו מערער קירקגור את התפיסה של 'עליונות השכל', מה שהייתה האכסיומה הראשונית של הפילוסופיה הרציונאליסטית.

נקודה נוספת, על פי קירקגור, היא שיש צורך לחפש את האמת הפנימית של האדם, כלומר האדם עצמו אינו מודע לאמת הפנימית שלו[35].

בחינת שני החידושים האלו בדברי קירקגור מראה שתפיסת העולם של קירקגור הפוכה ממה שראינו אצל דקארט ('אבי הפילוסופיה המודרנית').

דקארט קבע "אני חושב משמע אני קיים". על פי דקארט, המהות הגבוהה ביותר של האדם היא החשיבה הרציונאלית. מעבר לכך, הדבר היחיד שברור לאדם הוא המחשבות שלו (לעומת קיום כל העולם החיצוני, שבו הטיל דקארט את הספק הראשוני שלו). לעומת זאת אצל קירקגור החשיבה השכלית אינה המהות העליונה המגדירה את האדם. מעבר לכך, על פי קירקגור, גם אם אני מכיר את העולם החיצוני (דבר שאכן המדע המודרני עזר לעשות) התעלומה הגדולה ביותר היא מהם שורשי המחשבות שלי.

קודם ובסמוך לקירקגור מבחינה היסטורית, ורחוק מאוד מבחינת תרבותית, התפתחה גם ביהדות החסידות, שהדגישה את היכולת והצורך לחוות את עבודת ה' באופן קיומי. האמִתויות שעליהם מבוססת החסידות מקורם בקבלה מדור לדור, שהייתה קיימת ככללים עוד לפני התפשטות החסידות. החידוש הגדול היה שהאמת אינה רק שכלית, אלא נתבע מכל אחד לחוות את קירבת ה' ואת הדבקות בו, גם ברבדים שמעל השכל[36].

למעשה, רואים פה תופעה, שהאנושות כבר אינה מסתפקת בכלי השכלי, אלא מודעת לכך שישנם רבדים עמוקים יותר באדם, ודורשת שגם הם יהיו חלק מהפילוסופיה, ולהבדיל – חלק מעבודת ה'.

עצם העובדה שמהפך זהה חל גם אצל קירקגור וגם בעולם היהודי בו זמנית (למרות שלא היה שום קשר ביניהם) יכול להוביל לתפיסה שהקב"ה החליט להצעיד את העולם בתקופה זו שלב אחד קדימה; בעוד  שהתקדמות זו באה לידי ביטוי בתוך בית המדרש באופן מסוים, ומחוצה לו – באופן אחר.

ניתן לראות בקפיצת המדרגה הזו של העולם חלק מהתחלת תקופת הגאולה, משום שהשכל והניתוח הרציונאלי הפרטני אפיינו את ירידת העולם מ'נבואה' ל'חכמה', וחשיפת העולם מחדש לרבדים עמוקים יותר יכול להיתפס כשלב ראשוני בתהליך החזרה מחכמה לנבואה[37].

הפילוסופיה הקיומית כגורמת לבדידות

מעבר לכך שהתפיסה הקיומית הדגישה חלק עמוק יותר בנפש האדם, היא גם גרמה לאדם להיות 'בודד' הרבה יותר (או כלשונו של הרב סולוביצי'ק – האדם המאמין הפך ל'איש אמונה בודד'). הסיבה היא שהשכל הוא כללי, מכיון שהוא אמור להיות שווה ואובייקטיבי בכל אדם. על דרך משל, שני אנשים מבינים נוסחה מתמטית בדיוק באותו אופן. לעומת זאת, 'חוויה' היא משהו פנימי שאין לאדם את הכלים להעביר אותה לשני במלואה.

פרויד

נדמה ש'קפיצה גדולה' בחשיפת האדם לרבדים עמוקים שבנפשו חל לפני כמאה שנה על ידי מי שנחשב 'אבי הפסיכולוגיה המודרנית', היהודי זיגמונד פרויד.

אחד המושגים המרכזיים אותו פיתח פרויד בתפיסה הפסיכואנליטית שלו הוא מושג ה'תת מודע'. על פי פרויד לא רק שיש באדם חלק בלתי מודע, אלא שהוא העיקרי בנפשו, ולמעשה החלק המודע הוא רק 'קצה הקרחון' לחלק שאינו מודע[38]. על פי התפיסה של פרויד, האדם עצמו אינו מודע לסיבות שהוא חושב או עושה בגללן דברים. מובן שעל פי פרויד האדם בדרך כלל אינו יצור רציונאלי, שכן רק 'קצה הקרחון' משיקוליו מודעים לו[39].

על כל פנים, גם פרויד עדיין האמין ביכולת האנושית להבין את המכָניות שיש בתורת הנפש, ואף על פי שהאדם עצמו אינו יכול להבין את מסתרי נפשו (משום שפועלים על ההבנה והניתוח שלו 'מנגנוני הגנה', המונעים את חשיפת התת מודע), על כל פנים ניתן לפתח יכולת שאדם אחר יוכל להבין את עומק נפשו של האדם[40].

הפסיכולוגיה התחילה כענף בפילוסופיה וברפואה, אך מהר מאוד הפכה לתחום העומד בפני עצמו. כיום פסיכולוגיה היא אחד המקצועות המבוקשים ביותר בישראל, לעומת פילוסופיה שפעם הייתה נחשבת כאחד המקצועות היוקרתיים ביותר, וכיום כמעט אף אחד אינו מתעניין בה.

גם תהליך זה מראה את המעבר של העולם מדגש על השכל אל דגש על כוחות הנפש העמוקים מהשכל[41].

פרויד אמנם חשף בפני העולם את העובדה שישנם כוחות בלתי מודעים המשפיעים על האדם אפילו יותר משכלו המודע אך נדמה שכמו מחדשים רבים הוא לא היה מודע לכל ההשלכות של הגילוי שלו עצמו. פרויד הגביל את כל עומק הגילוי שלו רק לכוחות המין והתוקפנות אך עדיין לא היה מוכן לעשות את הצעד הנוסף, המתחייב, ולומר שיש לכל אדם כוחות רוחניים המשפיעים על כל נקודת המבט שלו.

הפסיכולוגיה המודרנית כגורמת לבדידות

אחת מטענותיה של הפסיכולוגיה המודרנית היא שהאופן שבו אדם רואה את העולם קשור לעולמו הפנימי[42]. אחת מהדוגמאות הבולטות לתפיסה זו הם 'מבחני ההשלכה' למיניהם.

אחד ממבחני ההשלכה הקלאסיים הוא 'מבחן הרורשאך'[43]. שיוצרו היה הרמן רורשאך. הוא לקח עשרה דפי נייר, שם בכל אחד כתם דיו, קיפל את הניירות ופתח אותם. בצורה זו נוצר על כל דף נייר כתם דיו מקרי בצורה שונה. כתמים מקריים אלו הפכו בסיס ל'מבחן השלכה' בו נדרש הנבחן לומר מה הוא רואה בתוך הציור (אף שכאמור, אין שם שום תמונה מוגדרת, אלא רק כתם דיו מקרי). התיאוריה טוענת שמה שהאדם רואה בכתם הוא בעצם מה שנמצא באופן תת מודע בעולמו הפנימי, משום שהאדם רואה את העולם כמו עולמו הפנימי.

מעבר לכך, על פי הפסיכולוגיה המודרנית, האדם לא רק רואה את העולם על פי עולמו הפנימי אלא גם יוצר בעולם על פי עולמו הפנימי. על פי הנחה זו ניתן ללמוד ממעשיו של האדם על אישיותו. עיקרון זה הוא היסוד לגרפולוגיה, למשל, הלומדת מכתב ידו של אדם על אישיותו, וכן על מבחני אישיות המנתחים ציורים של אנשים, על סמך התיאוריה שכשאדם מצייר ציור של אדם הוא בעצם מצייר את עצמו על פי האופן שהוא תופס את עצמו בתת מודע[44].

אם כן, על פי הפסיכולוגיה המודרנית, לא רק שהאדם אינו רק 'עצם חושב' המודע למחשבותיו, אלא יש בו גם צדדים עמוקים יותר ובלתי מודעים. מעבר לכך שצדדים אלו קיימים בו, צדדים אלו משפיעים באופן מכריע על כל תפיסת העולם של האדם. כמו כן ראינו שה'תת מודע' אינו יכול להיות מושא לניתוח של האדם עצמו, ורק אדם אחר יכול להיחשף למעט מהתת מודע של האדם. על פי זה, האדם יכול להיות מודע רק לחלק קטן מאוד מתהליך יצירת תפיסותיו ודעותיו.

פוסטמודרניזם

אם נחבר את עיקרון ה'תת מודע' עם עיקרון ה'בדידות' שיש על פי התפיסה הקיומית יצא שהגורם לדעותיו של אדם אינו מודע לו ושונה אצל כל אדם, ובעצם תצא לנו התפיסה הפוסטמודרנית. על פי זה לא שייך לדבר על 'אמת' או 'שקר', משום שאין שום מדד אחיד על פיו ניתן לקבוע את האמת או השקר. על פי תפיסה זו אי אפשר להתייחס לערכים ברצינות, משום שתמיד ינתחו מעשים ערכיים כתוצאה מרצון לא מודע כזה או אחר. גם אם יבוא האדם ויכחיש שמניעיו הם כתוצאה מהניתוח הזה, יאמרו לו שעצם ההכחשה שלו מראה שהוא מנסה באופן בלתי מודע להדחיק את העובדה שאלו מניעיו האמִתיים. 

לסיכום, טענתנו היא שהתפיסה הפוסטמודרנית איננה אותה ספקנות שהייתה קיימת עוד לפני הפילוסופיה המודרנית ושהייתה קיימת כתוצאה מהאמפריציזם, אלא מקורה בחשיפה הדרגתית של האנושות לרבדים עמוקים יותר מהשכל וחוסר יכולת אמיתית להתייחס לרבדים אלו ולמצוא בהם עוגן אובייקטיבי למוסר[45].

על פי זה, הקושיות המרכזיות שהקשו הרב קלנר והרב אברהם על תפיסת העולם הפוסטמודרנית (שנבעו מכך שהם ראו בה תפיסה המראה רק שהשכל מוגבל) אינם נכונות. על פי תפיסתנו, ישנה אמירה על דרך החיוב בתפיסה הפוסטמודרנית, והיא שלכל אדם ישנו מקור בלתי מודע השונה משל האחר, ומשום כך גם תפיסות העולם של כל אחד שונות (או אמיתיות באותה מידה). על פי תפיסת עולמם על צד החיוב צריך לאפשר לאדם לפתח את העומק שבו. על פי זה ישנם ערכים על דרך החיוב גם בתפיסה הפוסטמודרנית ואין זה סותר את מהות שיטתם[46].

 

יחסה של היהדות לתפיסה הפוסטמודרנית

על פי תפיסתנו, אין זה מספיק להציע כלי רציונאלי כדי להתמודד עם התפיסה הפוסטמודרנית (כפי שהציע הרב קלנר). הסיבה היא שאין הפוסטמודרניות נובעת רק מטעות בצורת השימוש בשכל.

כמו כן, אין זה מספיק לקרוא לאדם לפעול על פי ה'שכל הישר' (כמו שמציע הרב אברהם), מפני שעל פי הפוסטמודרניזם לכל אחד יש 'תת מודע' אחר, וממילא – 'שכל ישר' אחר.

אם אנו תופסים את התפיסה הפוסטמודרנית כנובעת מתוספת עומק בהבנת מהות האדם (שהוא דבר חיובי במהותו, ואולי אפילו חלק מתהליך הגאולה) יחסנו צריך להתחלק לשניים. מצד אחד, תגובתנו אינה צריכה להיות שלילה גמורה אלא תגובה בסגנון "תוכו אכל, קליפתו זרק". מצד שני, אנו צריכים לחדד את הנקודות שבהן אנו חלוקים על בעלי התפיסה הפוסטמודרנית.

קבלת הגרעין

1. הכרה בכך שישנם רבדים עמוקים יותר מהשכל באדם:

ראשית, היהדות מכירה בכך שיש צדדים עמוקים יותר באישיות של האדם מעבר לשכלו. לדוגמא, על פי היהדות, ה'רצון' של האדם מקורו ממקום גבוה יותר מאשר מקור שכלו. אין ספק שהיהדות רואה בהתקדמות זו בהכרה של האנושות התקדמות חיובית[47].

2. האמונה כחוויה קיומית:

גם הדרישה של הפילוסופיה הקיומית לשתף רבדים עמוקים יותר מהשכל בעבודת ה' היא דבר המתאים לרוח היהדות[48]. תפיסת עולם כזאת היא בעצם עבודת ה' מתוך 'אהבה' ולא מתוך 'יראה'[49].

3 . אמונה כחוויה של בדידות:

תפיסת האמונה כדבר קיומי הופכת אצל קירקגור לאמונה בודדת מאוד, משום שהיא קשורה בחוויות פנימיות שבאדם. עיון בדעת היהדות לגבי נקודה זו דורשת דיון רחב, ואנו לא נעסוק בו במאמר זה. 

4. תפיסה שלכל אחד נקודת מבט שונה על העולם:

כמו כן, התפיסה שלכל אחד יש נקודת מבט אחרת על העולם – גם היא נקודה הקיימת ומודגשת ביהדות[50].

על כל פנים, התוצאה של התפיסה הזו שונה לחלוטין בין הפוסטמודרניזם ליהדות. על פי הפוסטמודרניזם, תפיסה זו מנערת את האדם מכל חובה מוסרית. לעומת זאת, ביהדות – תפיסה זו רק מחדדת את החובה המוסרית, משום שהיא טוענת שדווקא בשל היות כל אחד שונה – יש לו אחריות שרק הוא יכול לבצע[51]. 

זריקת הקליפה

נדמה שהיהדות חולקת על התפיסה הפוסטמודרנית בשלוש נקודות מרכזיות:

1. על פי היהדות, יש באדם אמת מוטבעת בו[52]. האמת המוטבעת בו היא בעצם הנשמה שבתוכו[53].

2. על פי היהדות, אדם יכול להיות מודע לכך שיש בו אמת פנימית ויכול להיחשף לחלק מהאמת הפנימית שבו[54].

אני מרגיש שחלק מהבגרות המוסרית של אדם היא היכולת להיחשף לרבדים הפנימיים שבאישיות שלו. אם יבוא אדם ויטען "מנין לך שאמת פנימית זו אין מקורה מחינוך כזה או אחר?" – אני אינני יכול להוכיח לו זאת, אך אני בטוח בזאת בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה'. אני חש בצורה הקיומית ביותר שישנם רמות שונות של תחושה באדם. יש חיצוניות ביותר, הנובעות ממגע אם עצם שמחוץ לאדם. יש פנימיות יותר, הנובעות מרצונות שמקורם ביצרים או חינוך. יש פנימיות הרבה יותר, שנובעות מעצם זה שאני אדם. במשך הזמן, ועם מודעות מספיקה, יכול האדם להבחין בצורה חלקית באמיתויות הפנימיות ביותר שבו. אבחנה חלקית זו מספיקה בתור התחלה לבניית עולמו המוסרי של האדם[55].

אחת הדוגמאות הבולטות לאמונה קיומית באדם היא האמונה ב'בחירה חופשית'. גם פילוסוף שטוען על פי חקירה שכלית כזו או אחרת, שאין בחירה חופשית – מודע באופן הקיומי ביותר שיש לו בחירה חופשית[56].

3. על פי היהדות, יש מסורת מוצקה מספיק כדי להשתמש בה בעקבות המוסר הפנימי[57].

מסקנות מעשיות

לענ"ד לתפיסה אותה ניסינו להציג במאמר זה יכולות להיות השלכות מעשיות רבות.

ניתן להסיק מתפיסה זו את היכולת להשתמש בעקרונות פוסטמודרניים מסוימים בצורה חיובית. תפיסה זו יכולה להשליך על סוגיות כגון יחסנו לריבוי דעות ביהדות (ומהו ה'פנים השבעים ואחת' שאינו כלל חלק מהתורה), וכגון שאלת היחס שלנו לאלו שאינם שומרי מצוות[58]. כמו כן, לדעתי, לדיון זה גם השלכות לגבי הצדדים שאותם אנו צריכים לחזק בתוך מערכת החינוך שלנו כדי להתמודד עם תופעת הפוסטמודרניזם. 

על כל פנים במאמר זה לא נוכל להתייחס לנקודות אלו, הדורשות דיון מיוחד, והן מובאות רק כ'נקודות למחשבה'.

סיכום

במאמר זה טענו שתופעת הפוסטמודרניזם (הטוען שאי אפשר להגיע לאמת מוחלטת וכל אמת מוסרית היא יחסית) אינה נובעת רק מהצבעה על נקודות תורפה בניתוח השכלי. לדעתנו, ההכרה על דרך החיוב בכך שישנם יסודות עמוקים יותר מהשכל וחוסר יכולת (לכאורה) להתמודד עם עומקים אלו – הם הגורמים המרכזיים לתפיסה הפוסטמודרנית.

מכיון שאנו רואים באופן כללי בהכרה זו התקדמות מבורכת (ואפילו חלק מתהליך הגאולה), אנו טוענים שיש לשים דגש על יסודות חיוביים הקיימים בבסיס התפיסה הפוסטמודרנית.

מצד שני, על ידי הגדרה מדויקת יותר של שורש התופעה הפוסטמודרנית אנו יכולים לחדד בצורה ברורה יותר באלו נקודות אנו חלוקים על תפיסה זו, וכיצד יש להתמודד עימה.