עמיאלקטרוני
עלון שבועי מקוון לקהילת שליחי מכון 'עמיאל' - קרן 'נר לאלף'
[גליון מס' 36]
פרשת פנחס תשס"ד
שלום לכולם וברכה מציון!
פרשת השבוע: גליונות נחמה לייבוביץ' באנגלית
Pinchas / Rabbi Jonathan Sacks
הלכה: בעין השערה – על פאות משיער טבעי המיובא מהודו / הרב רונן נויבירט
חינוך: חופשה גדולה - האתגר!!! מאת: הרב יעקב ידיד
קישורים: המכינה הקדם-צבאית "בני דוד" בעלי
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
גליונות נחמה לייבוביץ' באנגלית
|
Coping with Zeal |
|
The beginning of our sidra concludes the story of Balaam’s malicious efforts to discredit Israel in the eyes of the Almighty, by seducing them to commit immorality. The background to this story is filled in by the following excerpt from the Talmud (Sanhedrin 106a) which discusses the subject:
Balaam said to them: Their God detests immorality . The Israelites hanker after linen garments. Let me give you some advice. Set up stalls and install in them harlots to sell them linen wares…When the Israelites were eating and drinking and rejoicing and strolling in the market place, she would say to him: Thou art like one of the family, sit down and choose for thyself! Gourds of Ammonite wine stood by her…Said she to him: Wouldst thou drink a cup of wine? As soon as he had drunk it, the evil inclination burned within him and he said to her: Yield to me! She then took her idol out of her bosom and said to him: Worship this! He said to her: Am I not a Jew? Said she to him: What carest thou…moreover I shall not yield top thee till thou has repudiated the Law of Moses thy Teacher, as iot is stated (Hosea 9, 10): “They went to Baal Peor, and separated themselvese onto that shame; and their abominations were according as they loved”.
At the end of the foregoing sidra, it is related how Pinhas stepped into the breach to turn away the wrath of God. In his zeal for his God, he slew a man on the spur of the moment, without trial, or offering previous warning, without legal testimony being heard, and in defiance of all the procedures of judicial examination prescribed by the Torah, which in practice render a conviction well nigh impossible. His deed of summary justice, taking the law into his hands, constituted a dangerous precedent, from the social, moral and educational angle. Yet what has the Torah to comment on his action?
And the Lord spake unto Moses saying:
Pinhas the son of Eleazar, the son of Aaron the priest, hath turned My wrath away from the children of Israel, while that I consumed not the children of Israel in My jealousy. (25, 10-11)
It sounds strange that such a reward is prescribed for such a deed.
The Sages in the Jerusalem Talmud state that Pinhas’ deed did not meet with approval of the religious leaders of his time, that is of Moses and the elders. One of them goes so far as to say that they wanted to excommunicate him, had not the Holy Spirit leapt forth and declared:
And he shall have it, and his seed after him, even the covenant Of an everlasting priesthood; &9;Because he was zealous for his God, and made an atonement For the children of Israel.
Rabbi Baruch Epstien, the author of the Pentateuch commentary Torah Temimah interprets the attitude of the Sages in the following manner:
Such a deed must be animated by a genuine, unadulterated spirit of zeal to advance the glory of God. In the case, who can tell whether the perpetrator is not really prompted by some selfish motive, maintaining that he is doing it for the sake of God, when he has actually committed murder? That was why the Sages wished to excommunicate Pinhas, had not the Holy Spirit testified that his zeal for God was genuine.
Rabbi Kook makes a similar point in his commentary to the Prayer Book on the Birkat haminim (Blessing against the Heretics) which occurs in the weekday amida. This prayer beginning “For the slanderers let there be no hope…” breathes vengeance on those traitorous to their people. Curiously enough, this unusually bitter prayer was formulated in its present form by the Talmudic sage known as Samuel Ha-katan distinguished for his love of his fello creatures and whose motto, according to Pirke
Avot, was enshrined in the verse (Proverbs 24,17): “Rejoice not when thine enemy falleth, and let not thine heart be glad when he stumbleth”.
Rabbi Kook explains:
Any sage distinguished for his piety and learning is capable of formulating prayers breathing sentiments of mercy and love. But such a prayer as this one , so full of hate and condemnation
Is bound to arouse the private feelings of animosity and spite, on the part of the author, against the enemies and persecutors of his people. Such a prayer must therefore originate with one noted for the holiness and purity of character and entire lack of the passion of hatred. Such a man was Samuel Ha-katan. One could be sure that he was dominated by completely unselfish considerations and inspired by the purest of motives, and had removed from his heart all private feelings of hatred for the persecutors of his people.
Now, perhaps, it is easier to understand the connecting link between Pinhas’ deed, terrible in itself, and the reward prescribed byGod:
Behold I give unto him my covenant of peace.(25,12)
We do not need to accept Abarvanel’s suggestion that it implied Divine protection against the next-of kin of the victim, Zimri, who was of a distinguished family, and who would, no doubt, wish to avenge his death. The covenant of peace need not be interpreted As a Divine guarantee of personal safety from molestation, but rather in the sense understood by rabbi Zvi Yehuda Berlin, the renowned principal of Volozhin Yeshiva in his commentary Ha’amek Davar: The Divine promise of a covenant of peace constitutes rather a guarantee of protection against the inner enemy, lurking inside the zealous perpetrator of thje sudden deed, against the inner demoralization that such an act as the killing of ahuman being, without due process of law is liavble to cause.
The Neziv (Naphtali Zvi Yehuda Berlin) expressed this idea in the following manner:
In reward for running away the wrath of the Holy One blessed be He, He blessed him with the attribute of peace, that he should not be quiock-tempered or angry. Since, it is only natural that such a deed as Pinhas’ should leave in his heart an intense emotional unrest afterwrd, the Divine blessing was designed to cope with this situation and promised peace and tranquility of soul.
|
Questions for Further Study: |
|
“And the name of the Israelite that was slain was Zimri, a prince of the chief house among the Simeonites” (Numbers 25,14)
To make known the praiseworthiness of Oinhas, that although a prince was involved, this did not prevent Pinhas from being zealous for the profanation of the name of God. That is why the verse reveals to these the name of the victim.(Rashi)
“And the name of the Midianitish woman that was slain was Cozbi the daughter of Zur: he was head over a people, and of a chief house in Midian”. (Numbers 25,15).
To let thee know the extent of the hatred of the Midianites who went so far as to prostitute a king’s daughter in order to bring Israel into sin.(Rashi)
The Maharal of Prague (18th Century), author of the work Gur Aryeh, asks why Rashi did not make the same comment on the second as on the first verse, to the effect that it was intended to reflect credit on Pinhas, who did not stop slaying a princess, in order to sustain the honour of God’s name? Find in Rashi’s own words an answer to this question.
On the same two verses, the author of the Pentateuch commentary, Or Ha-hayyim, asks if the Torah intended, in the last resort, to divulge the names of the victims and not leave them under a veil of anonymity as in the case of the man “who gathered sticks on the Sabbath day” (Numbers 15,32), then why did it not immediately insert their names in Chapter 35,6 at the beginning, instead of waiting trill now and having to repeat the phrases: “And the name of the man”, “and the name of the woman?”
Suggest why the names of the victims of Pinhas’ zealous deed wewre inserted in our sidra and not in the previous, at the beginning of the story.
_______________________________________________________________________________________________
פרשת
פנחס / הרב משה ברגמן
ממה התביישו הזקנים?
כל מנהיג יהודי, צריך ללמוד ממשה דרך ההנהגה. מחשבתו של משה היתה כיצד
להיטיב לעם, ולא איך להרבות רכוש וכבוד.
בפרשת מטות, הקב"ה הודיע לו שלא ימות, לפני שינקום את נקמת ישראל. "נקם
נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמיך" )במדבר
לא, ב(.
אדם אחר במקומו, היה מנסה לדחות את המלחמה. כך ירויח עוד תקופת חיים,
להשאר במעמדו ותפקידו. אולם משה רבינו יצא מיד בשמחה
למלחמה, ולא איחר מלהשיב כבוד ישראל.
ממשלה חפצה תמיד, להרויח כמה שיותר. מעולם בהיסטוריה לא נשמע, שמנהיג
יאמר לאזרחיו לא להביא כסף. חוץ, ממשה רבינו. יהודים
הביאו ברצון נדבתם למשכן, כשמשה עצר
בעדם. כשאמרו לו שיש כבר כסף מספיק, הודיע:
"ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה, אל יעשו עוד מלאכה לתרומת
הקדש! ויכלא העם מהביא". )שמות לו, ו(.
בפרשתנו, כשנודע לו שהוא עומד למות, דאגתו הראשונה היא על העם. הוא מבקש
מה', שלא ישאיר את אותם כצאן ללא רועה.
כבר בחיי משה, מתקיים טקס חילופי ההנהגה. כדי למנוע בעתיד טענות, על
זכותו של יהושוע לשלטון. כולם רואים שמשה מאציל את
הסמכות ליהושוע, ומוסר לו בעין יפה
את התפקיד. למשה לא מפריע איבוד הסמכות, העיקר הוא רק טובת
העם!
גם הסמכות התורנית העליונה נמסרת, ומשה מלמד את יהושוע תורה ועושהו ככלי
מלא וגדוש בחכמה. )רש"י במדבר כז, כג(.
בגמרא )בבא בתרא עה.( מסופר, על טקס העברת השלטון. כל העם צפה במשה
ויהושוע, וראה את פניהם. פני משה בוערות כפני החמה,
ופניו של יהושוע האירו אור נפלא
כלבנה. כשם שהשמש משפיעה את אורה על הלבנה, כך משה השפיע את אור
תורתו ליהושוע.
הגמרא מספרת, שזקני העדה הצטערו מאד. הם אמרו: "אוי לה לאותה בושה, אוי
לה לאותה כלימה".
דברי הגמרא, טעונים הסבר. ממה התביישו הזקנים? מדוע הבושה היתה דוקא
לזקנים, ולא לצעירים?
החיד"א )על מסכת אבות(, כותב רעיון מענין. כשאנשים צעירים רואים אדם
מבוגר שהגיע למעלה מיוחדת, הם מתפעלים מכך מאד. הם
בטוחים שבודאי גם בילדותו היה אדם
מיוחד, כשם שהוא עולה על כולם בזקנותו. קשה לצעירים לדמיין,
שאדם מיוחד זה היה בצעירותו משתובב בחצר. קשה להם לדמיין את עצמם,
באותו מצב שהוא היה בצעירותו. ממילא גם אין להם
שאיפות להיות בעתיד כמוהו, כיון
שנראה להם שתמיד היה שונה ומיוחד.
אך הזקנים שבדור, שהכירו אותו בילדותו, יודעים את האמת. הוא נולד כילד
בין כל הילדים, ועמל קשות להגיע למקום שהגיע. הוא לא
נולד אחרת מכולם, אלא רק התאמץ ועבד
קשה יותר מחביריו. הם יודעים גם, שאילו היו עמלים כמוהו,
היו גם הם יכולים להיות כמותו.
כך גם, קרה עם משה. כולם ראו את פני משה כחמה, ויהושוע כלבנה. הצעירים
סברו שכך היא דרך הטבע, משה נולד כאדם מיוחד מכולם,
ולכן יהושוע פחות ממנו. יהושוע נולד
כאדם מיוחד משאר הזקנים, ולכן שאר הזקנים פחותים אף ממנו.
אולם הזקנים ידעו את האמת, שמשה ויהושוע נולדו כתינוקות רגילים. כל מה
שהגיעו, היה בזכות עמל עצום ויגיעה בתורה ובתיקון
המידות. אילו היה יהושוע מתאמץ כמשה,
גם פניו היו כחמה. אילו הם היו עמלים כיהושוע, גם פניהם היו
כלבנה. אוי לאותה בושה, ולאותה כלימה.
בושה נוראה זו תהיה נחלת כל אחד מאיתנו, ביום שנגיע לעולם הבא. כשנראה את
חברינו מגיעים למדרגות גבוהות מאתנו, בגלל שהתאמצו
במקום שאנחנו התעצלנו. הבה וננסה לנצל את ימי חיינו, לעמול
בהם כראוי בעבודת בוראנו!
________________________________________________________________________________________________
Pinchas / Rabbi Jonathan Sacks
JUST BENEATH THE SURFACE of this week's parshah is an exceptionally poignant story. It occurs in the context of Moses' prayer that God appoint a successor as leader of the Jewish people.
One hint is given in the words of God to Moses: "After you have seen [the land of Israel from afar] you also will be gathered to your people, as your brother Aaron was." Rashi is intrigued by the apparently superfluous word "also", and makes the comment that "Moses desired to die as Aaron had died."
2
In what sense was Moses envious of his brother? Was it that he, like Aaron, wished to die painlessly? Surely not. Moses was not afraid of pain. Was it that he envied his brother's popularity? Of Aaron, it was said that when he died, he was mourned by "all the children of Israel", something the Torah does not say in the case of Moses. This too cannot be the answer. Moses knew that leadership does not mean popularity. He did not seek it. He could not have done what he had to do and achieve it.
The Ktav Sofer gives what is surely the correct interpretation: Aaron had the privilege of knowing that his children would follow in his footsteps. Elazar, his son, was appointed as high priest in his lifetime. Indeed to this day cohanim are direct descendents of Aaron. Accordingly to Ktav Sofer, Moses longed to see one of his sons, Gershom or Eliezer, take his place as leader of the people. It was not to be.
Rashi arrives at the same conclusion by noting a second clue. The passage in which Moses asks G-d to appoint a successor follows directly after the story of the daughters of Zelophehad, who asked that they be permitted to inherit the share in the land of Israel that would have gone to their father, had he not died. Rashi links the two episodes: "When Moses heard God tell him to give the inheritance of Zelophehad to his daughters, he said to himself, 'The time has come that I should make a request of my own -- that my sons should inherit my position.' G-d replied to him, 'This is not what I have decided. Joshua deserves to receive reward for serving you and never leaving your tent.' This is what Solomon meant when he said, 'He that keeps the vineyard shall eat its fruit and he that waits on his master shall be honoured.' Moses' prayer was not granted.
Thus, with their ears attuned to every nuance, the sages and Rashi reconstructed a narrative that lies just beneath the surface of the biblical text. What happened to Moses children? Was he, the great leader, inwardly disappointed that they did not inherit his role? What deeper message does the text communicate to us? Is there something of continuing relevance in Moses disappointment? Did G-d in any way provide him with consolation?
Moses and Aaron epitomize the two great roles in Jewish continuity - horim and morim -- parents and teachers. A parent hands on the Jewish heritage to his or her children; a teacher does likewise to his or her disciples. Aaron was the archetypal parent; Moses the great example of a teacher (to this day we call him Moshe Rabbenu, 'Moses our teacher'). Aaron was succeeded by his son; Moses by his disciple Joshua.
The sages at various points emphasised that Torah leadership does not pass automatically across the generations. The Talmud (Nedarim 81a) states:
Be careful not to neglect the children of the poor, for from them Torah goes forth, as it is written, "the water shall flow out of his buckets [midalyo]", meaning "from the poor [midallim] among them" goes forth Torah. And why is it not usual for scholars to give birth to children who are scholars? Rabbi Joseph said, that it might not be said that Torah is their legacy. Rabbi Shisha son of Rabbi Idi said, that they should not be arrogant towards the community. Mar Zutra said, because they act high-handedly towards the community.
Were Torah leadership to be dynastic, a matter of inheritance, Judaism would quickly become a society of privilege and hierarchy. To this, the sages were utterly opposed. Everyone has a share in Torah. It is the shared patrimony of every Jew. Nowhere is this more clearly stated than in the great words of Maimonides:
With three crowns was Israel crowned -- with the crown of Torah, the crown of priesthood, and the crown of sovereignty. The crown of priesthood was bestowed on Aaron . . . The crown of sovereignty was given to David . . . The crown of Torah, however, is for all Israel, as it is said, "Moses commanded us the Torah, as an inheritance of the congregation of Jacob." Whoever desires it can win it. Do not suppose that the other two crowns are greater than the crown of Torah, for it is said, "By me [the Torah] kings reign and princes decree justice. By me, princes rule." Hence we learn the crown of Torah is greater than the other two crowns.
This is one of the great egalitarian statements in Judaism. The crown of Torah is available to whoever seeks it. There have been societies which sought to create equality by evenly distributing power or wealth. None succeeded fully. The Jewish approach was different. A society of equal dignity is one in which knowledge -- the most important kind of knowledge, namely Torah, knowledge of how to live -- is available equally to all. From earliest times to today, the Jewish people has been a series of communities built around schools, sustained by communal funds so that none should be excluded.
The sages drew a strong connection between home and school, parent and teacher. Thus, for example, Maimonides rules:
A duty rests on every scholar in Israel to teach all disciples who seek instruction from him, even if they are not his children, as it is said, "And you shall teach them diligently to your children". According to traditional authority, the term "your children" includes disciples, for disciples are called children, as it is said, "And the sons of the prophets [meaning, the disciples of the prophets] came forth" (II Kings 2:3).
In the same vein he writes elsewhere:
Just as a person is commanded to honour and revere his father, so he is under an obligation to honour and revere his teacher, even to a greater extent than his father, for his father gave him life in this world, while his teacher who instructs him in wisdom secures for him life in the world to come.
The connection runs in the opposite direction also. Consistently throughout the Mosaic books, the role of a parent is defined in terms of teaching and instruction. "You shall teach these things diligently to your children." "It shall come to pass that when your child asks you . . . thus shall you say to him." Education is a conversation across the generations, between parent and child. In the one verse in which the Bible explains why Abraham was chosen as the father was of a new faith it says, "For I have chosen him, so that he will direct his children and his household after him to keep the way of the Lord by doing what is right and just". Abraham was chosen to be both a parent and an educator.
Moses was therefore denied the chance to see his children inherit his role, so that his personal disappointment would become a source of hope to future generations. Torah leadership is not the prerogative of an elite. It does not pass through dynastic succession. It is not confined to those descended from great scholars. It is open to each of us, if we will it and give it our best efforts of energy and time. But at the same time, Moses was given a great consolation. Just as, to this day, cohanim are the sons of Aaron, so are all who study Torah the disciples of Moses. To some are given the privilege of being a parent; to others, that of being a teacher. Both are ways in which something of us lives on into the future. Parent-as-teacher, teacher-as-parent: these are Judaism's greatest roles, one immortalised in Aaron, the other made eternal in Moses.
_______________________________________________________________________________________________
בעין השערה – על פאות משיער טבעי המיובא מהודו / הרב רונן נויבירט [עמיאל מחזור ו]
1. הקדמה
בשבועות האחרונים עלתה לכותרות פרשת הפיאות המיוצרות משערם של עובדי אלילים בהודו. חלק גדול מהשיער המיובא מהודו לשם ייצור פאות (המהווה אחוז ניכר מכלל השער הטבעי הנמכר בעולם) נגזז במהלך טקס פולחני עבור אחד האלילים מדת ההינדואיזם, הדת הדומיננטית בהודו. מרבית שיער זה נגזז במקדש "טירופאטי", אליו מגיעים עשרות אלפי מאמינים בכל יום, ונדחקים בתורים במשך שעות רבות, רק כדי להתייצב לשניות ספורות בתוככי המקדש, מול צלם האליל "וישנו", אשר ע"פ אמונתם ממלא כל בקשה הנישאת בפניו. יותר מטון שיער נאסף בכל יום ונמכר לשווקים בעולם.
למרגלות מקדש ע"ז זה, מצוי בית התגלחת, בו עובדים מאות ספרים (שאינם כמרים) המגלחים את שיער כל המאמינים לפני עלייתם לביקור האליל. במהלך טקס התגלחת נושאים המסתפרים תפילה, ומקריבים את שערם לאליל. הגילוח עצמו לא נעשה בפני האליל, אלא שלאחריו הולכים המאמינים מרחק רב עד שמגיעים אליו להתפלל. בתוך בית התגלחת עצמו אין אלילים למעט אליל המצוי בחדר פולחן קטן, ופסל גדול המצוי בצידו החיצון של הבית. מקצת מהמאמינים לוקחים מעט משערם ומניחים ישירות לפני האליל, אך מרבית השיער נאסף ישירות מבית התגלחת.
לאור העובדות הנ"ל, יש לעיין בדינן של הפיאות הנעשות משיער זה. "אמר רב גידל וכו': מנין לתקרובת עבודת כוכבים שאין לה בטילה עולמית? שנאמר: ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת אין לו בטילה לעולם, אף תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה לעולם" (ע"ז נ.). תקרובת ע"ז חמורה יותר מכל שאר סוגי ע"ז, וכ"פ השו"ע (יו"ד קל"ט, ב') :"אליל ...של עובד כוכבים ותשמישיה ונויה יש להם ביטול ותקרובתה אין לה ביטול". הטעם לחומרת תקרובת מופיע בט"ז (שם סק"ד) והוא כיוון שאליל ונויו, עבודתו תלויה בשלמותו, הרי כאשר נשבר או נפסל, בטלה ממנו מחשבת ע"ז. לעו"ז, תקרובת חשיבותה אפילו במשהו, כיוון שניתן להקריב לאליל דבר מועט ביותר ולפיכך גם אם נפסל – לא בטלה חשיבותו.
לפיכך, אם אכן יש לשיער דין זה של תקרובת, הרי שאין לו ביטול עולמית ואסור ליהנות מכל דבר המיוצר משיער זה. אלא שיש לעיין האם נכנס השיער המגולח לגדר דין תקרובת ע"ז.
על מנת שדבר מה יחשב כתקרובת ע"ז, עליו לעמוד באחד משני קריטריונים מרכזיים :
א. "כעין פנים "- דבר שכיוצא בו קרב ע"ז המזבח.
ב. "כעין זריקה המשתברת" - דבר שעבודתו דומה לעבודת המזבח.
2. כעין פנים
" מָצָא בְרֹאשׁוֹ מָעוֹת, כְּסוּת אוֹ כֵלִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. פָּרְכִּילֵי עֲנָבִים וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אָסוּר" (משנה ע"ז, ד',ב'). כל דבר שכמותו קרב על המזבח, נאסר מדין תקרובת אפילו ע"י הנחתו בלבד לפני האליל. כך פסק גם השו"ע (יו"ד, קל"ט ג') :" ותקרובת כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח כמו כל מימי מאכל כגון בשר שמנים וסלתות מים ומלח אם הניחו לפניה לשם תקרובת נאסר מיד אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר" . מאחר ואין כל קרבן של שערות שקרב ע"ג המזבח, לפיכך כל שיער, גם אם מוקרב לע"ז, אין בו גדר של תקרובת ואינו נאסר מצד זה.
אלא שמצינו ברמב"ם (הל' עכו"ם ז' ט"ז ע"פ הגמ' ע"ז נא:), שדבר שמונח ממש לפני הע"ז נאסר גם אם לא קרב כמותו ע"ג המזבח וז"ל :" במה דברים אמורים בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו אבל אם מצאו בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי כל הנמצא בפנים אסור אפילו מים ומלח". השו"ע אמנם לא פסק כרמב"ם שכתב (שם ס"ה): " כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים אם מוצא אותו בפני אלילים או שמוצא אותו לפנים מהמחיצה הפרוסה לפניה אסור שאנו תולים שהכניסה שם לשם תקרובת ואפילו מים ומלח שאינו דרך כבוד", כלומר : רק דבר שקרב ע"ג המזבח נאסר לפניה. אלא שבב"י הזכיר דעת הרמב"ם וכתבו הב"ח והש"ך (שם סק"ג) "... ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר". אכן, ע"פ האמור לעיל, אין כל אפשרות טכנית לשים את כל כמויות השיער לפני האליל, מאחר והוא נמצא בריחוק רב, וגם אם נרצה להחמיר משום מיעוט שיער שבכל זאת מכניסים לפני האליל, הרי הב"ח והש"ך כתבו שבעל נפש יחמיר לעצמו, אבל להחמיר לאחרים ובפרט במקום הפסד מרובה, אין מקום להחמיר בכך ובפרט שחכמים נזהרו תמיד בממונם של ישראל. גם החזו"א דחה את דברי הרמב"ם המופיעים בב"י וז"ל (הל' עכו"ם נ"ו):"מש"כ ב"י דלפנים מן הקלקלין (=מחיצה של ע"ז) אסור מעות כסות וכלים משום תקרובת, תמוה מאוד, דהא לכו"ע בדבר שאינו קרב ע"ג המזבח בעינן זריקה המשתברת וע"כ אין האיסור אלא משום נוי", היינו שהאיסור הוא מצד נוי ולא מצד תקרובת.
גם מהגמ' (ע"ז נ.) משמע שאבני מרקוליס (אבנים שזורקים על ע"ז זו והם תקרובתה) אשר חיפו בהן דרכים בטלות מן הטעם הנ"ל אע"פ שמוקרבות האבנים לפניה ממש. נראה שיש לדמות את הנד"ד למה שכתבו התוס' (שם ד"ה בעינן):"נרות של שעוה שמביאין דורון לעבודת כוכבים ומדליקין בפניהם ושמכיבן הכומר מכרם או נתנם לישראל מותר בהנאה ממה נפשך אי תקרובת עבודת כוכבים הוי אפי' ביטול לא צריך ומותר בלא ביטול דלא דמי לתקרובת מזבח ובתקרובת שאינו כעין פנים לא בעי ביטול... וחתיכות של שעוה שנותנין נמי לעבודת כוכבים מותרות דאפילו נוי ליכא ותקרובת כעין פנים ליכא ואין הקדש לעבודת כוכבים ולא צריכין ביטול" וכ"פ השו"ע (שם ט'-י'). היוצא מכך שגם אם נאמר שמובאות השערות בתור דורון לע"ז, אין להם לא דין תקרובת ולא דין נוי (ואף לו היה דין נוי, היה האיסור בטל מטעם שמכרום). עוד כתבו שם התוס' : "ככרות שמבאין דורון מותרין שהרי אין מביאין לעבודת כוכבים כי אם לשמשים ולכומרים ותקרובת עבודת כוכבים לא הוו שאין דרכן להאכיל לעבודת כוכבים כדורות ראשונים כך נראה לר"י". גם בנד"ד ע"פ עדויות רבות, אין השיער מובא לפני הע"ז אשר אינה חפצה בכך אלא מהווה תעשיה שלמה המממנת את כל הכמרים ומקדשי האליל.
יתרה מכך, כל תקרובת שנלקחה רגע לפני שהקריבוה, אין לה דין תקרובת כדכתב השו"ע (שם ו' ומקור הדין במשנה ע"ז ב' ג') :"מה שרואין שמכניסין אותו לאלילים של עובד כוכבים ועדיין לא נכנס מותר שעדיין לא נעשה תקרובת". ומאחר שכאמור מרבית השיער נלקח מבית התגלחת לפני שמוכנס לאליל אין לו כל דין של תקרובת.
3. כעין זריקה המשתברת
"אמר רב יהודה אמר רב : עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה - חייב , זרק מקל בפניה – פטור. אמר ליה אביי לרבא : מאי שנא שבר דהוה ליה כעין זביחה זרק נמי הוה ליה כעין זריקה אמר ליה בעינא זריקה משתברת" (גמ' ע"ז, נ:). כל דבר שאינו "כעין פנים" המוקרב לע"ז אשר (1) מוקרב בדרך שכמותה עובדים במזבח (2) והדבר המוקרב הינו דבר שדרכו לשמש לע"ז זו (גם אם עובדים לה בו בדרך אחרת), נאסר מדין תקרובת וכ"פ השו"ע (שם) :"אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אלא א"כ (1) עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת (2) והוא דרך לעובדה באותו דבר אע"פ שאין דרך לעובדה בזה הענין. כיצד ? אליל שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה נאסר מפני ששבירת המקל דומה לזביחה,
אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל ושיבר מקל לפניה אינו חייב ולא נאסר , ואם עבדה בקשקוש מקלו והוא דרך עבודתה חייב ולא נאסר".
ישנה עבודה במקדש הקשורה בגילוח שערות, אמנם עבודה זו אסורה בפירוש בפנים בגלל היותה בזויה, וכ"כ הרמב"ם (הלכות נזירות ח'): " והיכן מגלח שערו בעזרת הנשים בלשכת הנזירים שהיתה שם בקרן מזרחית דרומית ושם מבשלין את שלמיהן ומשליכין שערן לאש ... ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוח שנאמר פתח אהל מועד לא שיגלח כנגד הפתח שזה בזיון מקדש".
היוצא מכל הנ"ל שמעיקר הדין, אין לשיער זה גדר תקרובת מאחר שאינו "כעין פנים" ואין בו עבודה "כעין זריקה המשתברת". לפיכך, לאחר שנמכר השיער, פקע ממנו שם ע"ז. ברם, אף אם לא נסתפק בכך ונטען שיש בשיער זה חשש תקרובת ע"ז, עדיין יש לעיין בגדר איסור הנאה מתקרובת ע"ז.
שיטת בעלי התוספות (ב"ק ע"ב:) שאיסור הנאה מתקרובת ע"ז חומרתו מדרבנן בניגוד לאיסור אכילה שחומרתו דאורייתא וז"ל:"…ומיהו יש לדחות דתקרובת ע"ז אפי' לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן …ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא... וי"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה". ברם, שיטת הרמב"ם שכל הנאה מתקרובת איסורה מדאורייתא שכתב (הלכות עכו"ם פ"ז ה"ב):"עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה ...אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים ...". עכ"פ, לשיטת התוס' ודעימיה, יוצא שאיסור הנאה כמו בנד"ד הוא איסור מדרבנן, ומאחר שכן בכל ספק נקטינן לקולא ע"פ הכלל שספק דרבנן להקל וא"כ גם אם חלק מהשיער אכן הוקרב ממש לפני הע"ז וגם אם נחשוש לדברי הב"ח והש"ך לעיל, עדיין י"ל שהשיער הנמצא לפנינו הוא ספק תקרובת ולכן יהיה מותר. אכן במחלוקת הנ"ל כבר הכריע התבואות שור (ד' ס"ק י"ז) להקל כתוס' בכל מקום הפסד מרובה וז"ל : "...וכן נ"ל לדינא להקל בזה"ז בהנאה בהפסד מרובה, דהא מקלינן בכמה קולות לענין ע"ז ויין נסך כמבואר בהלכותיהן מטעם גוים בזה"ז לאו עע"ז הן...". א"כ, בנד"ד כאשר המדובר בפיאה שכבר נקנתה, יש כאן הפסד מרובה ויש להקל כשיטת התוס'.
כפי שהזכיר התבואות שור, בזמן הזה ישנן מספר קולות בדיני ע"ז, מאחר ועובדי ע"ז בזמן הזה אינם בקיאים בע"ז וז"ל הרמב"ם (פיה"מ חולין א' א') : "לפי שהעובדי עכו"ם נחלקים לב' חלקים האחד מהן היודעין לעשות אותה ר"ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם להוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא, וזאת עבודת כוכבים ממש, והחלק השני הן העובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד, וכן הם רוב עובדי כוכבים, והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים הענין בלשון הזה עובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי כוכבים הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם, ועל אלו אמר שחיטתן מטמא במשא בלבד ואינו אסור בהנאה". ע"פ שיטה זו פסק הרמ"א להקל בדין יין שנגע בו עכו"ם וז"ל (שו"ע יו"ד קכ"ג א') :"ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים י"א דמגע עובד כוכבים ביין שלנו אינו אסור בהנאה רק בשתייה". היינו שהרמ"א מיקל באיסור הנאה מע"ז בזמן הזה ע"פ שיטת הרמב"ם. עוד י"ל שהרמ"א מחלק בין איסור הנאה לאיסור אכילה, ע"פ מה שראינו לעיל בתוספות שאיסור הנאה מהתקרובת הוא איסור דרבנן, ולכן בזה"ז מקילין רק באיסור הנאה משום ספק דרבנן ולא באיסור אכילה. גם הש"ך פסק כרמ"א במספר מקומות והוסיף לומר שבכל מקום שהמחבר כתב שיש איסור הנאה מע"ז חולק עליו הרמ"א וסובר שבזמן הזה אין איסור אלא שסמך על כך שהגיה פעם אחת, וז"ל הש"ך (קכ"ט סק"י"ד) :"והרב לא הגיה כלום...אלא ודאי כיון שכתב הרב בעיקר דוכתא דדינא בזה"ז שרי א"כ ממילא משתמע דכל מ"ש המחבר אינו אלא לסברתו מצד הדין". היוצא מכל הנ"ל שלשיטת הרמ"א אין איסור הנאה בזמן הזה מתקרובת ע"ז ולכן, גם אם יש חשש תקרובת בפיאות, מותר ללבשן.
איסורי ע"ז בכלל ותקרובת ע"ז בפרט הינם איסורים חמורים ביותר, ופשוט שעל כל אדם להתרחק מהם. על כן, כל הקונה פיאה חדשה חייבת לברר מקורה ולהדר אחר פיאה ללא שמץ מהחששות הנ"ל. אמנם, בכל הנוגע לפיאות קיימות, מותר להמשיך לחבשן, שהרי מעיקר הדין אין בשערות חשש תקרובת ע"ז וגם אם נחשוש לחששות הנזכרים לעיל, עדיין איסור הנאה מתקרובת קל יותר ובפרט בזמן הזה שאין עובדי ע"ז בקיאין כדכתב הרמב"ם ובפרט שמדובר בהפסד מרובה. נמצאנו למדים, כי החובשת פאה שנקנתה משכבר אינה צריכה להסירה ולהחליפה בפאה חדשה, אלא תמשיך לכסות בה את ראשה, כמנהג בנות ישראל הכשרות.
_______________________________________________________________________________________________
|
||
|
כשאנו מאייתים את המילה ח. פ. ש. אנו מוצאים לה שתי משמעויות הנראות הפכיות: חופש, וחיפוש. החופש – נדמה לנו כסוג של מנוחה בלא מאמץ, הפסקת פעילות, ושקיעה בהנאה ובנוחות. החיפוש הוא המאמץ הבלתי מתפשר אחר הנאבד, והחריצות בחיפוש היא הערובה למציאתו אחר כך. אולם למרות משמעויותיהם ההפוכות, נראה שהצורך בחופשה בריאה ונכונה מפגיש אותנו עם שתי המילים הללו יחד (צריך לחפש הרבה כדי למצוא חופש אמיתי).
לכולנו, הצורך בחופשה ברור. אך כשננסה להגדיר מעט את הדברים נאמר כך: לחופשה כמה מטרות חשובות: 1. ריפוי המתח המצטבר מקצב הלימוד בשנה שעברה. 2. מקום וזמן ל"דברים שאני באמת רוצה". 3. הכשרת הקרקע לשנה הבאה. אולם כמידת הצורך הטבעי בחופשה כך גם מידת הסיכון שבה, ואני מתכוון לסיכון ערכי ורוחני, כי כלל חשוב בידינו, חופשה היא דבר בריא ונדרש, אולם היא תהיה טובה ומועילה במידה שהיא לא תהווה סתירה לסדר החיים שיבוא אחר כך. כלומר: אם אני מצליח לנוח בצורה שהמנוחה מתאימה לרוחי, גם לרוח שתבוא אחר כך בחודש אלול, אז המנוחה בריאה ומועילה, אבל אם אופי המנוחה סותר את הערכים שארצה לחיות בהם אחר כך, אז הופכת המנוחה להתפרקות, ואחרי חופשה שכזו אנו חוזרים עייפים מאד לשנה הבאה.
הסיכון הגדול, והאויב הגדול של החופש הוא – בזבוז הזמן, והשעמום. ההרגשה של: "אין מה לעשות", ושל:"משעמם לי", מביאה אותנו להחמצה הגדולה של החופש, וגורמת לנו לעשות בדיוק את ההפך מחופשה בריאה. כך הופך לו החופש להיות מקור בלתי נדלה למריבות בתוך הבית (אחים , הורים),לומר ולעשות דברים שאחר כך נצטער עליהם, וכו' , וכו'.
אז איך עושים זאת אחרת?
צריך להתייחס לחופשה ברצינות, החופש הוא חלק חשוב בחייו של כל תלמיד, ואם נדע ליהנות ממנו, נהפוך אותו לכלי מצוין להתפתחות ולהתקדמות. אז קודם כל: סדר יום – חופשה מוצלחת איננה זו שבה לא עושים כלום, להיפך חופשה בריאה היא זו שעושים בה הרבה, אבל את מה שאוהבים לעשות. אם אנו מתוכננים נכון, כלומר לא "זורמים", לא נותנים לזמן לעבור, אלא קובעים לעצמנו יעדים, החופשה תיראה אחרת. להיות עסוקים – אם בפעילות חברתית, ואם בטיול, ואם בקריאה, ואפילו בלימוד (אין בזה משום "בל תוסיף") אבל אנחנו קבענו סדר יום שמתחיל בזמן שקבענו, זהו מבוא לחופשה בריאה.
אנו חיים בתקופה סוערת, חברתית, רוחנית, ומדינית, אז ראוי שנשאל כל אחד את עצמו: כיצד אני תורם מעצמי לטובת עם ישראל וארצו. לכל אחד תחום שונה ומחשבות שונות, אבל אף אחד מאיתנו לא רשאי להישאר מחוץ להוויה הישראלית שלנו, יש בעיות כלכליות קשות בתוכנו, האם לא כדאי להפריש חלק מהזמן לטובת אירגוני חסד כה רבים הפועלים בכל מקום? תכנית ההתנתקות הקשה פועלת לרעת תושבי גוש קטיף ןצפון השומרון, מה אני יכול לעשות ולתרום בזמני הפנוי לטובת העשיה המבורכת של מתישבי חבל עזה?
לא נשכח: חלק מהחופשה הוא ימי בן המצרים, תשעת הימים, ותשעה באב, איך אנחנו עוברים את הימים הללו, ואולי עדיף לשאול, איך הימים הללו עוברים בתוכנו?
תשומת הלב שלך בשאלה על החופש, המחשבה, והרצינות בה את מתייחסת לחופש, הוא הדרך להגיע לחופש אמיתי, שאחריו לא תצטרכי לשאול :אז מה עשיתי החופש? אז את בדרך, עכשיו צריך להמשיך ולתכנן. |
||
_______________________________________________________________________________________________
להסברת תופעת המכינות הקדם צבאיות, ניתן להיעזר באתר המושקע של מכינת "בני דוד" בעלי. יש הסברים באנגלית ובעברית, וכן ארכיון שיעורים [בעברית בלבד].
****************************************************************************************************************************
פרשת לך-לך https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/Lech_lecha.htm
פרשת וירא https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/vayera.htm
פרשת חיי-שרה https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/chayei-sara.htm
פרשת תולדות https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/toldot.htm
פרשת ויצא https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/vayetze.htm
פרשת וישלח https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/vayishlach.htm
פרשת וישב https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/vayeshev.htm
פרשת מקץ https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/miketz.htm
פרשת ויגש https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/vayigash.htm
פרשת ויחי https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/vayechi.htm
פרשת שמות https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/shmot.htm
פרשת וארא https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/vaera.htm
פרשת בא https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/bo.htm
פרשת בשלח https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/beshalach.htm
פרשת יתרו https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/yitro.htm
פרשת משפטים https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/mishpatim.htm
פרשת תרומה https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/truma.htm
פרשת תצווה https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/tetzaveh.htm
פרשת כי-תשא https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/ki-tisa.htm
פרשת ויקהל-פקודי https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/vayakhel.htm
פרשת ויקרא https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/vayikra.htm
פרשת צו https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/tsav.htm
פרשת שמיני https://www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/shmini.htm
פרשת תזריע - מצורע www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/tazria.htm
פרשת אחרי-מות/קדושים www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/acharey-mot.htm
פרשת אמור www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/emor.htm
פרשת בהר-בחוקותי www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/behar.htm
פרשת במדבר www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/bamidbar.htm
פרשת נשא www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/naso.htm
פרשת בהעלותך www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/behalotcha.htm
פרשת שלח-לך www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/shlach.htm
פרשת קורח www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/korach.htm
פרשת חוקת www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/hukat.htm
פרשת בלק www.angelfire.com/va3/amielectroni_2003/balak.htm
______________________________________________________________________________________________
שאלות, הערות, הארות, תמונות, ביקורת (בונה), רעיונות, הומור, חוויות, סיפורים, סקופים, חידושים ועוד
ניתן לשלוח ישירות אל הלל ון-לואן:
