כמטחווי קשת ירה המטר, וכלום תחת כנפיו לא נשאר, בזיו חמה המפציעה מעבר לגלבוע נתן תן בודד ליללה אחרונה לגווע.
עת ענן קל העיב מעל שמי זהב ארגמניים, ציפור בודדה השחירה על רקע הכתם הזוהר שבאופק. ומנגד, מעל המעטה השקוף, המתעוות תמידית, של מים מתרוננים בשלווה,
החליפה הצינה מחלצותיה אל פני יום חדש ומבטיח.
טיפות טל אחרונות בירכו לשלום עלעליהן כשהאוויר המתאבך נשאן אל על, מותיר אותם בודדים כנגד הנוגה המחריף מעליהם.
גם בינות לעלים המשתרשים בעלווה, מותירים שובל זהוב של ניחוח שלכת בצניחתם החרישית על קרקע צמאה, מאדימה בגון חום מתחנן, פוערת פיה בחריציה העבים ושואפת לתוכה מיני מכל וכל, מגרגרת אבק עייף ברוח המתאבקת. האופק זורם ומשתפך על פני התכסית, שולחת אותנו לתור מוטורס ולהגלות פסיעותינו לאורך השביל המתפתל של החיות. אין מי שלא חווה זאת ואמר, דייני. זיקת הזמן מנשבת על ראשנו, ומי שלא ישכיל לחוות זאת מבעוד מועד, סופו שייבול ויחריש בדממה.
