קוראים לי יניב. גדלתי בקיבוץ, אליו הגיעה המשפחה שלי כשהייתי בן ארבע שנים. מאז ועד היום אני גר בקיבוץ. עוד בצעירותי, כאשר הייתי בבית הספר התיכון, התחלתי להרגיש בודד, לא היו לי חברים, פרט, אולי, לחבר אחד. הרגשתי שאני שונה מכולם, שאינני עושה דברים כמו כולם, והתקשיתי למצוא אנשים שיהיו קרובים אלי. היה לי הרושם שאנשים תמיד עושים את אשר הם עושים מתוך אינטרס אישי כלשהו, והיה לי קשה לסמוך על אנשים.
לפני כשמונה שנים התחילו להגיע לקיבוץ קבוצות של מאמינים בפטיסטים מארה"ב. עבדתי ביחד אתם וגם נפגשנו אחרי העבודה, וכך נוצרה חברות. הקשר שלי אתם היה קשר טוב, נהניתי להיות אתם ולהכיר אותם. במהלך ההיכרות הם סיפרו לי על ישוע ועל הברית החדשה. לא הרגשתי שזה שייך לי. הרגשתי שזה שייך לנוצרים, לא ליהודים.
מאוחר יותר למדתי להיות מורה דרך, מדריך טיולים. במהלך הלמודים למדנו גם מהברית החדשה. היינו גם במקומות כמו טבחה וכפר נחום וקראנו מהברית החדשה. קראתי אותה גם בבית מכיוון שזה עניין אותי, ונהניתי לקרוא בה. שאלתי כמה אנשים אם ישנם יהודים המאמינים בברית החדשה ומקבלים את הכתוב בה. הייתה מורה אחת שלימדה אותנו "נצרות" - זה היה שם המקצוע, היא לא ממש ענתה לשאלתי אלא אמרה שזהו עניין אישי וכל אחד נוהג כראות עיניו. איש אחר טען שיהודים אינם מאמינים בברית החדשה כי זה שייך לנוצרים. לא קיבלתי תשובה מספקת לשאלתי - האם אפשר לקבל את הנאמר על ישוע. שאלתי גם לגבי הנסים, האם הם באמת התרחשו או שמא לא, אך גם לשאלה זו לא קיבלתי תשובה.
לפני כשלוש שנים עבדתי במטעי הבננות שבקיבוץ. באותה תקופה סבלתי מכאבי גב ומשרירים תפוסים. אני יודע ששורש הבעיה היה נעוץ בחוסר הביטחון שלי ובהרגשה השלילית הכללית שחשתי. לפעמים קרה שהפסקתי לנשום לכמה שניות בגלל מתח או לחץ, וכל שרירי הגוף שלי היו מתכווצים. אמו של ידידי, שהייתה מעסה מקצועית, טיפלה בי בעזרת עיסויים ושמנים שונים. ידידי ואני גדלנו יחד בקיבוץ. הוא צעיר ממני בשנה, ובילדותנו נהגנו לבלות הרבה ביחד. בתקופת התיכון והצבא דרכינו נפרדו. הטיפולים שקיבלתי מאמו היו בבית, אשר מחוצה לו היה אוהל בדואי. לאחר הטיפול הייתי ניגש לאוהל הבדואי, לשבת עם כוס מים ולשוחח עם האנשים האחרים שנהגו לשבת וליהנות מהחברה.
פעם אחת, בסופו של אחד הטיפולים, ניגשתי לאוהל הבדואי ופגשתי את ידידי, את אשתו וידיד שלו. ישבנו קצת ביחד ופטפטנו. אמנם לא דיברנו על שום דבר מיוחד, אך ההרגשה שהם העניקו לי, בעצם נוכחותם, הייתה מיוחדת במינה. הרגשתי חום ואהבה. רציתי לחוות את ההרגשה הנעימה הזו שוב, ושאלתי אותם אם אפשר לבוא אליהם לביקור. כמובן שהם הסכימו בשמחה.
ערב אחד הגעתי אליהם לביקור. כאשר נכנסתי אליהם הביתה, ראיתי אותם יושבים ליד השולחן, ומעיינים בתנ"ך ובברית החדשה. הסתכלתי והתעניינתי. שאלתי אותם אם הם קוראים בזה.
"כן, אנו קוראים בזה" ענו.
"זו הפעם הראשונה שאני רואה שישראלים קוראים בברית החדשה", אמרתי, "ככה סתם בבית, אפילו לא למטרת לימודים".
שוחחנו מעט. באותה תקופה לא שפכתי את לבי לפניהם, אך כמה זמן לאחר מכן הם באו לגור בקיבוץ ואנו נפגשנו שוב. רק אז סיפרתי להם את כל מה שעבר עלי. ספרתי להם על המתח שחשתי, על חוסר האמון כלפי אנשים ועל הבדידות שבאה כתוצאה. על כך שאינני מוצא את מה שאני מחפש. הם הקשיבו לי בשימת לב, ראיתי שהיה להם אכפת. הם עודדו אותי באהבה רבה. הייתי סקרן מאוד לגבי האהבה הלא-אנוכית הזו...
שוחחנו על התנ"ך, והם התחילו להראות לי כל מיני נבואות מהתנ"ך, נבואות לגבי עם ישראל. עיינתי בהן, והן נגעו מיד ללבי. קיבלתי את אמיתותן כמובן מאליו ובטבעיות רבה. כך גם הגענו לברית החדשה ולישוע, ולכך שהנביאים בעצם ניבאו שתהיה ברית חדשה. הרגשתי מאוד טוב עם כל המידע זה, עם כל מה שקראתי, עם כל השיחות - היה בי רעב לעוד.
הם הזמינו אותי פעם לבוא לקהילה. באותה תקופה עבדתי כפקיד קבלה. ישנתי עד מאוחר ולא הצלחתי להגיע. פעם אחרת לא הסתדר לי וגם לא בשבת השלישית. אז הם הודיעו לי שעליהם לעזוב את הארץ. הם עזבו בטרם הזדמן לי להיפרד מהם. את הידיד שלהם לא ידעתי איפה למצוא. רציתי להגיע לקהילה והוא היה היחיד שיכול היה לקחת אותי, אך לא ידעתי איפה הוא. חיכיתי שמשהו יקרה. עבר כחודש, ויצאתי לערוך קניות בסופרמרקט. היה יום חמישי בערב והייתי לבד, השלמתי את כל הקניות ואז נזכרתי בעוד פריט ששכחתי. ניגשתי לשם ובדיוק אז נכנסו הידיד ואחיו.
"שלום, מה נשמע, לאן נעלמת, איפה אתה...?" , שמחתי לראותו.
כך הגעתי לקהילה, לאמונה ולישוע, שהוא המשיח, המושיע שלי, על פי התוכנית של אלוהים. היה לי רעב לדעת על אלוהים, ללכת כל שבת לקהילה, לפגוש מאמינים. בפעם הראשונה בחיי ידעתי שמצאתי משהו אמיתי. אהבה אמיתית נטולת אינטרס. ראיתי במאמינים אהבה ואמת. ידעתי שהגעתי למקום הנכון ושזה מה שחיפשתי. זה התאים לי מהרגע הראשון, כמו כפפה ליד. הייתה בי שמחה רבה והרגשתי מצוין. מעניין גם לציין, שמאוחר יותר, כאשר שוחחתי עם חבריי הבפטיסטים, הם אמרו: "אתה יודע, יניב, התפללנו בשבילך הרבה". ראש הקבוצה של הבפטיסטים אמר: "יניב, אתה תמיד היית הראשון שהתפללו עבורו". הודיתי להם ושמחתי. ואכן, אני מודה להם כל כך ומעריך את תפילותיהם, ומבין כמה חשוב שהם הגיעו לקיבוץ. הפרי שהם הניבו בפעלם הוא שהייתי מוכן לקבל את ישוע, דרך התפילות שלהם. ועכשיו יש לי אהבה. עכשיו אני כבר לא בודד!
