Site hosted by Angelfire.com: Build your free website today!

חלק ראשון

Matoy מאת

הוא התלבט אם לענות כשראה שהשיחה ממספר חסוי. לא שהוא פחד לענות, הוא לא פחד מהרבה דברים, אלא רצה להמנע מהטירחה בלדבר עם מישהו שאין לו כוח או רצון לדבר. לבסוף ענה, והתחרט מיד.
זאת הייתה ענבל, מדריכת הכושר שלו. היה לו אותה בזיכרון של הפלאפון, והסיבה שהיא התקשרה ממספר חסוי הייתה, ככל הנראה, כדי שלא יסנן אותה כשיראה את שמה על הצג.
ענבל הייתה מסוג מדריכות הכושר שתגרור את לקוחותיה באוזניים לחדר כושר אם יתעצלו לבוא בעצמם. אהרון התלהב מאוד מכך בהתחלה, בשל העובדה שכוח רצון, משמעת עצמית, והתמדה היו ממנו והלאה, אבל עתה, כשישב מול הטלויזיה בטי שירט, בוקסר ונעלי בית, הוא תהה האם היתרון הזה הפך לחסרון.

"מה שלומך, מר כהן?" אמרה ובלי לחכות לתשובה המשיכה, "לא ראיתי אותך היום בחדר כושר".
"כן, הייתי מאוד עסוק בעינייני עבודה, את מבינה...",
"אני מבינה שאתה בן אדם עסוק, אבל חשוב לי שתבוא לפחות שלוש פעמים לאימון. התוכנית שלך עובדת על בסיס שבועי, וכדי להעלות את הרף צריך להרגיל את השרירים למאמץ קבוע.
לכן שלוש פעמים בשבוע הם המינימום הנדרש על מנת שנגיע ליעדים שהצבנו".
היעדים היו הורדת 10 קילו מיותרים, שיפור הסיבולת כך שלא יתנשף כל פעם שהוא נאלץ לעבור להליכה מהירה, מה שלמען האמת לא קרה הרבה, ובאופן כללי חיטוב הגוף.
"אוקיי, את צודקת במאה אחוז. אני אעבוד יותר חזק באימון הבא שלנו".
"כן, פשוט האימון הבא הוא רק ביום שני. אין אפשרות שנקבע למחר במקום? פשוט בשלב הזה זה הכרחי שנעמוד בשלוש פעמים בשבוע".
היא ללא ספק אשת מכירות מבוזבזת, חשב אהרון.
"יש לי ברירה?" הוא מילמל.
"אחלה. אני עובדת מחר במשמרות. נוח לך בבוקר, בצהריים או בערב?".

כשסיים את השיחה, והזכיר לעצמו שזאת הפעם האחרונה שיענה למספר לא מזוהה, נזכר שקבע לאכול ארוחת ערב עם דוד באותה השעה שקבע את האימון. הוא החל להרגיש תחושה של דכדוך. לא בגלל שהוא יצטרך לקבוע מועד אחר עם דוד (הוא הרי לא יעז לבטל עוד פעם לענבל). היה זה בגלל שכשחשב על דוד הוא חשב גם על סמדר, החברה של דוד, וכשחשב על סמדר נזכר משום מה באפרת. מצחיק איך המוח עובד. הרי לא היה בין סמדר לאפרת שום קשר בולט. הן לא הכירו אחת את השניה, היו שונות במראה ובאופי, והיו קשורות למעגלים שונים לגמרי בחייו. הוא לא חשב על אפרת כבר זמן רב, אולם כנראה היה בכל זאת קשר אסוציאטיבי כלשהו שגרם לו לקשר בינהן, ועכשיו הרגיש מדוכדך.
אפרת הייתה חברתו לשעבר ולקח להם 4 שנים, מתוכן שנה אחת של מגורים משותפים, לגלות שהם לא מתאימים זה לזה. הם נפרדו לפני חצי שנה, ברוח טובה, אם אפשר לקרוא לזה כך, כי חוץ מפעם אחת שפגש אותה במקרה בבית מרקחת, הם לא דיברו אחד עם השני מאז.
עכשיו כשישב בחדר שלו, שהיה פעם גם שלה, תהה אם לא כדאי שיעשה מאמצים נוספים למציאת בת זוג. נראה היה כאילו המציאות אותתה לו לפעול כך. כבר חלק מהחברים שלו היו נשואים ותיקים, ומה שיותר חמור, רבים התחילו להתחתן כעת. ההזמנה הזוגית שקיבל בדואר רק הדגישה את מעמדו כרווק. מה גם שכשקבע להיפגש עם דוד לארוחת ערב, הוא לא יכל שלא לשאול את עצמו האם הערב רווקים הזה היה נראה אחרת (פגישת זוגות אולי) אם הייתה לו מישהי.

הוא הדליק את הטלויזיה בנסיון להסיח את דעתו. פעמים רבות כשהיה מדליק את הטלויזיה הוא היה רואה את מה שהיה משודר באותו ערוץ שעלה כשהדליק את הטלויזה, ללא נסיון להעביר או לחפש משהו טוב יותר. עכשיו הוא זיפזפ ללא הפסקה ועבר על כל הערוצים בנסיון למצוא משהו סביר לצפיה. בסוף סגר את הטלויזה.
הוא שם לב שהיה בו משהו חסר סבלנות הערב. כאילו הוא מחכה למשהו שלא מגיע. היה תסכול ללא ספק, אבל אולי גם... תשוקה כלשהי?