יחידה 2 - מושגי יסוד בחקירה המדעית ב'
בעיית המחקר:
קרלינגר מציג שלושה קריטריונים שבהם צריכה בעיה לעמוד כדי שניתן יהיה לחקור אותה בשיטה המדעית:
1. הבעיה חייבת לבטא יחס בין משתנים.
2. הבעיה חייבת להיות מנוסחת בבהירות (דרך טוב להשיג בהירות היא לנסח את הבעיה כשאלה).
3. הבעיה חייבת להיות אפשרית לבחינה אמפירית.
הספר:
Kerlinger, Fred. Foundations of Behavioral Research, 2nd Edition (New York: Holt, Rinehart and Winston, 1973).
השערת המחקר:
על מנת שנתונים אמפיריים (תצפיות) יקדמו את המדע, הם חייבים לחזק או להחליש השערות או עמדות כלשהן. חוקר שאינו מציג השערה אפשרית בתור תשובה אפשרית לשאלה ששאל, אינו מאפשר לנתונים להוכיח או להפריך דבר.
השערת המחקר מנוסחת בצורת קביעה.
אם בעיית המחקר מתמקדת ביחס שבין שני משתנים או יותר, אזי השערת המחקר היא קביעה משוערת על איכות היחס הזה, קיומו או אי-קיומו, כיוונו ועוצמתו.
כדי שאפשר יהיה לחקור השערות בצורה מדעית, צריכה להיות אפשרות לבחון אותן בחינה אמפירית. אמנם קורה שהשערות המחקר כוללות מונחים תיאורטיים שאי אפשר לבוחנם בדרך זו, אולם אם אפשר לעבור מן המשתנים התיאורטיים למשתנים תצפיתיים באמצעות הגדרה אופרציונלית, אזי אפשר לומר שאף השערות כאלו עומדות בקריטריון הבחינות האמפירית.
השערות יכולות להיגזר מתאוריה קיימת, מהשערות אחרות או מחוקיות מסויימת. השערות המחקר חשובות מפני שאפשר לבחון את מידת סבירותן.
סיווג מחקרים לפי השערותיהם:
א. מחקר גישוש: מחקר שמטרתו להכיר תופעה באופן כללי כדי לנסח בעיות או השערות למחקרים נוספים.
ב. מחקר תיאורי: מחקר שמטרתו לתאר בדייקנות תכונות של יחיד, מצב או קבוצה,
להגדיר את שכיחותה של תופעה כלשהיא, או לקבוע את עוצמתו של קשר בין משתנים. הדגש
במחקרים תיאוריים הוא על תיאור מהימן של התופעות.
סוג זה כולל סקרים ומחקרים המנסים לגלות קשר בין תופעות.
בכל השאלות שנשאלות על הקשר שבין שתי תופעות, לא נאמר דבר על היחס הסיבתי שבין שני
המשתנים הנידונים.
ג. מחקר הבוחן השערות על סיבתיות: מחקרים המנסים לבחון השערות על קשרים
סיבתיים בין משתנים. (האם תסכול גורם לתוקפנות ?).
במחקרים מסוג זה ההחלטות על מערך המחקר מסובכות יותר, מכיוון שהשערה על סיבתיות
איננה השערה על פרמטרים מסויימים באוכלוסיה שנדבקת בעזרת סטטיסטים מסויימים במדגם.
יש להבטיח שמשתנה A קדם ל-B, ויש
להפריך הסברים חלופיים.
Selltiz, Claire, Lawrence S. Wrightsman, and Stuart W. Cook, 1976. Research Methods In Social Relations, New York: Holt, Rinehart and Winston
קשר סיבתי ישיר בין A ו-B יכול להיות אחד משניים:
1. A גורם ל-B (מסומן כ: BßA).
2. B גורם ל-A (מסומן כ: AßB).
ההבדל הוא בסדר התרחשותם של האירועים. כדי לתמוך בהסבר סיבתי מסויים, חייבים לקבוע באופן אמפירי איזה משני המשתנים קדם ברצף הזמנים.
הקשר בין A ו-B יכול להיגרם כתוצאה מגורם שלישי, C, שעשוי לפעול בדרכים שונות. דרך אחת שבה הגורם השלישי יכול להשפיע היא ליצור קשר עקיף בין A ו-B. במקרה זה אין קשר ישיר בין A ו-B, והמתאם ביניהם נובע מהקשר הסיבתי של כל אחד מהם ל-C. מתאם שכזה קרוי מתאם מזוייף.
דרך שניה שבה גורם שלישי יכול להשפיע, היא שקיים קשר סיבתי ישיר בין A ו-B, אך הוא מותנה בקיומו של C.
זהו משתנה המתרחש בין שני המשתנים שנמצא ביניהם מתאם, מבחינת סדר הזמנים. ניתן להציג זאת כך: BßCßA.
"מערך מחקר כולל בתוכו את התנאים לאיסוף הנתונים ולניתוחם, במטרה לקבל מידע רלוונטי להשערה בדרך החסכונית ביותר" (סלטיץ).
"המבנה, התכנון והאסטרטגיה שעליהם בנויה מערכת ההשערות" (נחמיאס ונחמיאס).
משתנה בלתי תלוי העובר מניפולציה ע"י החוקר נקרא משתנה מופעל.
משתנה בלתי תלוי שהחוקר מקבלו כנתון ואינו מנסה לשנותו נקרא משתנה ייחוס.
אם שישנם משתנים שהם מטבעם משתני ייחוס ואי אפשר להפעילם (כמו מין או אינטליגנציה), ישנם לעומתם משתנים אחרים שהחוקר רשאי להחליט אם להתייחס אליהם כאל משתני ייחוס או משתנים מופעלים (כמו חרדה).
מערך מחקר ניסויי ומתאמי
ניסויי - כאשר החוקר מפעיל משתנה בלתי תלוי ובכך הוא משנה את תנאי הניסוי וצופה בתוצאות השינוי. החוקר יוצר הבדלים בין הנבדקים בערכי המשתנה הבלתי תלוי, ומתבונן בהבדלים שנוצרו ביניהם בערכי המשתנה התלוי. מזוהה לעתים קרובות עם ניסויי מעבדה.
מתאמי - כאשר החוקר מתבונן במתאמים (קשרים) כפי שהם קיימים במציאות. החוקר מתבונן בהבדלים בין הנבדקים, כאשר הבדלים אלו נתונים. נועד למקרים בהם אי אפשר לפקח על ערכי המשתנה הבלתי תלוי. במקרה זה, המשתנה הבלתי תלוי הוא משתנה ייחוס.
Lee J. Cronbach (1957). The two disciplines of scientific psychology. American Psychologist, 12, 671-684
סיבות לשימוש במערך מחקר מתאמי:
א. כאשר אי אפשר לעשות מניפולציה במשתנים (למשל: להכתיב אינטליגנציה של נבדק).
ב. כאשר ניתן לעשות מניפולציה אך הדבר אינו מוסרי או חוקי (מתן חיזוק שלילי לילד).
ג. פחות מלאכותי ויותר קרוב למציאות מן המערך הניסויי.
השערות המחקר נוגעות לאוכלוסיה מסויימת המורכבת מפרטים רבים. בדרך כלל יקשה לאסוף מידע על האוכלוסיה כולה ויש אילוץ להסתפק בבדיקת חלק קטן ממנה. חלק זה נקרא מדגם.
קיים קושי להקיש מתוצאות המדגם למצב האוכלוסיה כולה.
מצב שבו המדגם אינו משקף את האוכלוסיה לגבי משתנים מסויימים נקרא מדגם לא מייצג.
מכיוון שכל מדגם הוא תמיד רק חלק מהאוכלוסיה, קיים תמיד סיכוי שהתוצאות שיתקבלו בו לא ישקפו את התופעה באוכלוסיה כולה. אנו צריכים למצוא דרכים להגדיל את הסיכוי שהמדגם שנדגום ישקף את המצב באוכלוסיה.
דגימה הסתברותית
מתקיימים בה שלושה תנאים: (1) לכל הפריטים באוכלוסיה יש הסתברות ידועה להיבחר למדגם; (2) לשום פריט אין סיכוי ודאי להיבחר; (3) שום פריט אינו יוצא מכלל האפשרות להיבחר.
דגימה לא-הסתברותית: לפחות אחד משלושת התנאים אינו מתקיים.
את סיכויי הטעות אפשר לחשב רק במדגמים שנדגמו בעזרת שיטת הדגימה ההסתברותית.
כאשר האוכלוסיה הומוגנית בתכונה הנחקרת, אין חשיבות לגודל המדגם או לשיטת הדגימה. גם המדגם המזערי ביותר שיידגם סדרך כלשהי יספיק כדי להסיק מסקנות על האוכלוסיה כולה.
מידת ההטרוגניות (שונות) של האוכלוסיה קובעת באיזו מידה ניתן להסיק מן התוצאה במדגם על המצב באוכלוסיה.
מרבית התופעות הנחקרות במסגרת מדעי החברה עוסקות באוכלוסיות הטרוגניות.
דגימה לא הסתברותית
רוב החוקרים מעדיפים את שיטת הדגימה ההסתברותית. ישנם מקרים בהם דגימה כזו אינה אפשרית, או שהשיטה אינה הולמת את מטרות המחקר. ההחלטה על שיטת הדגימה מושפעת מבעיות העלולות לצוץ בשלב איתור הנתונים: בחירת הנבדקים, איתורם, ההתקשרות עמם, ראיונות, בחינתם או הצפיה בהם (דוגמאות: אוכלוסיה העוסקת בפעילות לא חוקית, אוכלוסיה המושפעת מלחץ חברתי וכו').
אחת הדרכים להתגבר על בעיה של איתור והתקשרות נקראת מדגם כדור-השלג. בשיטה זו נבחר המדגם בעזרת קבוצה קטנה של "מודיעים", שמהם מקבלים שמות וכתובות של אנשים נוספים השייכים לקבוצה הנחקרת (שיטה מ קובלת במחקרים על קבוצות מיעוט).
כאשר קיימת בעיה של שיתוף פעולה, נהוג להשתמש במתנדבים.
השיטה המקובלת ביותר לדגימה לא הסתברותית נקראת שיטת המכסה. בשיטה זו משתמשים בעיקר כאשר אין רישום מרכזי של האוכלוסיה כולה, אולם גם כאשר יש רישום משתמשים בשיטה זו מטעמי חסכון במשאבים. בשיטה זו קובעים אחוז מסויים מתוך האוכלוסיה שיהווה מדגם. הבעיה היא מידת היציגות של המדגם.
כוללת את כל הפריטים שמתוכם נלקח המדגם הלכה למעשה. בדרך כלל מסגרת הדגימה קטנה מן האוכלוסיה הנחקרת, וההיסק הסטטיסטי נערך רק לגביה.
הלכה למעשה מדובר בשני היסקים: היסק סטטיסטי, מהמדגם למסגרת הדגימה, והיסק אינטואיטיבי – ממסגרת הדגימה לאוכלוסיה הנחקרת.
שיטות הדגימה ההסתברותית מנסות להבטיח שהמדגם ייצג את מסגרת הדגימה, וההיסק מאחד לשניה יעשה בעזרת שיטות ההסקה הסטטיסטית.
רענון סטטיסטיקה
מתוך אוכלוסיה שבה נמדד משתנה X אפשר לדגום מדגם מקרי בגודל n. במדגם זה אפשר לדגום את X ולחשב לגבוי מדד מסויים (למשל: ממוצע). מדד המחושב במדגם קרוי סטטיסטי, ומדד המחושב באוכלוסיה קרוי פרמטר. אם ניקח אינסוף מדגמים מקריים בגודל n=20 מתוך האוכלוסיה הנתונה, ובכל אחד מהם נחשב את הסטטיסטי המסויים נקבל התפלגות של ממוצעים. התפלגות זו נקראת התפלגות הדגימה של הממוצע למדגמים בגודל 20. באופן כללי, התפלגות הדגימה היא התפלגות של סטטיסטי מסויים עבור מדגמים בגודל מסויים שנלקחו מאוכלוסיה עם תכונות מסויימות.
את סטית התקן של התפלגות הדגימה מכנים טעות הדגימה. סטיית התקן מרמזת על גודל הטעות שאנו עלולים לטעות כאשר אנו דוגמים מדגם אחד בלבד, מחשבים עליו את הסטטיסטי הרלוונטי ומקישים ממנו על הפרמטר באוכלוסיה.
שיטות דגימה הסתברותית:
דגימה מקרית פשוטה:
לכל הפריטים באוכלוסיה יש הסתברות זהה להיכלל במדגם. בדגימה עם החזרה, פריט שנבחר למדגם מוחזר לאוכלוסיה ויכול להיבחר שנית.
השיטה הנפוצה ביותר היא דגימה עפ"י לוח מספרים מקריים.
דגימה שיטתית:
משמשת בעיקר כאשר מסגרת הדגימה או המדגם עצמו גדולים מאד. משתמשים בטבלת המספרים המקריים לבחירת הפריט הראשון, ואחר כך לוקחים כל פריט k ברשימה. אם למשל רוצים לבחור 90 איש מתוך אוכלוסיה של 1800, יש לבחור אחד מכל קבוצה של 20 (1800/90). הביטוי 1/20 נקרא יחס הדגימה. נהוג להיעזר בשיטה זו בספר הטלפונים.
דגימת שכבות:
בשיטה זו יש לקבוע שכבות באוכלוסיה עפ"י המשתנים הזמינים והרלוונטיים לבעיה (למשל: גיל, מין וכו'), ואז לבצע דגימה מקרית פשוטה מכל שכבה בנפרד. יתרונה של השיטה, שהיא מבטיחה ייצוג נאות של אותם משתנים שאחראים לשכבות.
חסרונה של השיטה הוא שאי אפשר להשתמש בה לניתוחים סטטיסטיים מורכבים.
דגימת אשכולות:
בשיטה זו מחלקים את כל האוכלוסיה לאשכולות (קבוצות), דוגמים חלק מהאשכולות, וכוללים במדגם את כל הפריטים באשכולות שנדגמו.בדגימת אשכולות רב-שלבית, הבחירה המקרית של אשכולות מתרחשת כמה פעמים בתהליך הדגימה.
סגנון מחקר הוא הגישה הכללית המכוונת את כל שלבי המחקר והמשפיעה על סוג ההשערות ודרך ניסוחן, על דרך איסוף הנתונים, ניתוחם ועיבודם ועל המסקנות המתקבלות מהם.
מחקר אתנוגרפי:
אתנוגרפיה פירושה תיאור מסורות ומנהגים של אנשים. הסגנון התפתח משיטות שאמצו אנתרופולוגים. השיטה העיקרית לאיסוף הנתונים היא תצפית בסביבה הטבעית. יתרונה של השיטה הוא שהאוכלוסיה נחקרת בסביבתה הטבעית ולא במעבדה.
בדיקת האובייקטיביות של מחקר כזה נמדדת, אם ניתן היה לחזור על אותו מחקר באותה צורה בדיוק ע"י חוקר אחר ולקבל אותן תוצאות.
סקר:
סקר הוא סגנון מחקר בו שואל המראיין אדם שאלות מתוך שאלון נתון. מחקרים נוספים בסגנון הסקר הם מחקרי עמדות ומחקרים על הרגלי צריכה או העדפות. במקרים כאלו מסתפקים במדגם בלבד. בחלק מהמקרים, הנבדק ממלא את השאלון בעצמו.
חסרונו של הסקר הוא בהיותו מבוסס על דיווחים מילוליים של הנבדקים, ולכן קשה לחקור בעזרתו תופעות התנהגותיות המחייבות צפיה.
ניסוי:
מחקר ניסויי מאפשר להסיק מסקנות סיבתיות שקשה להסיק ממחקר אתנוגרפי או מסקר (שהם מחקרים מתאמיים). החסרון של הניסוי הוא שההיסק ממנו אל המציאות אינו מיידי ופשוט. כמו כן, במחקר ניסויי קיימות מגבלות מעשיות ומוסריות.
סיכום היחידה:
פעילות המחקר כוללת בדרך כלל שבעה שלבים מרכזיים: