מה ארצה להיות רוח רפאים, תהיתי לעצמי בעודי עושה את דרכי לעבר תחנת הרכבת בה המתינה בשבילי סהרה, חברתי משכבר הימים. שנייה לפני שג'יפ ענק מוחץ אותי למוות ומגשים את חלומי -מצלצל הפלאפון, מפכח אותי מאשלייתי ומונע ממני לחוות מגע ג'יפ מתפרץ לתוכי.

סהרה: "איפה אתה? אני כבר בתחנה".
אני: "עוד שתי שניות אני נכנס. ביי".

כעוס ומתוסכל על שבמחי צלצול פלאפון אחד הצליחה סהרה למנוע את הפיכתי לרוח רפאים אני נכנס לתחנת הרכבת בסערה. סהרה, ישובה על ספסל בנוחות (רגל על רגל), מקבלת את פניי בחיוך ענק המשכיח ממני ברגע את תשוקתי העזה להפיל אותה בטעות, באמת שבטעות, לפסי הרכבת בדיוק בשנייה שזו תגיעה. חוץ מזה, גם ככה יש לי עסק עם רוצחת. נו, היא תפצה אותי על מה שעשתה לי בכוס התה הבא שתמזוג לי עם מנה כפולה של רעל, אני מנסה להתנחם.

ובעוד סהרה מחמיאה לי על כמה שמתאימים לי מדי חיל-האויר, ואני עסוק בלתהות מדוע ולמה יש בתחנה כל כך הרבה אנשים עם מדי ב' (ובאפי היתה עונה לי על כך: "די, זה לא בסדר לצחוק עלינו. נו אז מה אם בחיל האויר מדי א' ירוקים נחשבים ב'!"), מגיעה הודעה מבאפי. היא תאחר. כמה צפוי. לא היתה צריכה בכלל לשלוח הודעה. ניחא. בסוף לא איחרה, אבל עלינו על רכבת מוקדמת. איחרה בעצם. :)

סהרה ואני נכנסים לסניף ה"טאוור רקורדס", מעבירים את הזמן עד שיואילו בטובם שאר חברי הפורום להגיע בוויכוח קולני שכותרתו היא "מי יותר חתיך בתמונה שבעטיפת הדיסק של המורדים, בנחמין או פליפה?". טיעוניי המאיימים שלבנחמין מבט של חיה נטושה, חיית טרף אכזרית ומכוערת לפרקים, וכל תשוקה מינית המופנית לעברו היא בגדר סטייה רצינית וצער בעלי חיים משכנעים את סהרה. סהרה טוענת, ואני מצטט מהמקור, ש"פליפה נראה כמו מישהו שיש לו מחלת דאון". שו? גם את שכנעת אותי, דארלינג. בסוף הסכמנו ששניהם מכוערים.

ביציאה מהסניף מקבלת את פנינו רוית במכנסיים צבאיים מ-ש-ג-עים. מיד אני מוריד מעליה את הגיטרה ומניח אותה על גבי להשלמת הפוזה הסמי-מיואשת-סמי-מגניבה שאימצתי לעצמי. אנחנו מתיישבים על הרצפה (הייאוש!) וממתינים בדיוק חמש דקות עד שמגיעות להן מאיה, רעות, וכמובן באפי. אמיל שולח הודעה, טוען שקם מאוחר ויגיע באיחור. עדי(באבא) שולחת הודעה גם היא ואומרת שתבוא בעוד כשעה. אנחנו מחליטים לעלות למעלה, למרפסת, אך הרוח הנושבת שם מעיפה אותנו בסערה חזרה לקומה השנייה, רעבים מתמיד.

רעות רעבה והיא רוצה חמץ. תנו לה חמץ, לא משנה מה, וזה יהיה לה טעים. מאיה וסהרה, לעומתה, מסרבות בתוקף לחשוב על זה אפילו. לרוית, לבאפי ולי זה לא הכי משנה. לאחר מאמצים נואשים להשיג פיצה אנחנו מחליטים ללכת על פוטאטו צ'יפס במקדונלדס. ראשונות מזמינות באפי, סהרה ומאיה והולכות להתיישב. רוית, רעות ואני מזמינים גם כן לאחר שהקודמות התיישבו, והפעם מחליטה העובדת במשמרת לא להחסיר מאיתנו פרט חשוב אותו החסירה מהן, פרט אשר עשוי לשדרג לנו את טעמו של הצ'יפס לכדי מזון אלים, ומאידך עלול לגרום למאיה ולסהרה נקיפות מצפון עזות וזריקת האוכל לפח (אסור לזרוק אוכל!).

וכך סחה לנו העובדת: "זה חמץ, זה בסדר?".
אני (בנימה של אכזבה): "הא...זה חמץ?"
העובדת: "כן..."
אני: "טוב. אז אחלה".

רוית ורעות תוקעות בי כל אחת פרצוף מבוייש עם חיוך ממזרי. האם שמעו נכון? האם זה חמץ? האם אנחנו הולכים להרוס למאיה ולסהרה את הארוחה? לא נראה לנו. שכחו מזה. בתיאבון, יקירותיי. מקווים שנהנתן.

לאחר שסיימנו לנסות להשביע את רעבוננו, מגיעים אמיל, עדי (הבחורה פשוט מתוקה בטירוף!) ואביעד (הבחור בלי השם) ואנחנו מחליטים לחזור לתופת אשר נמצאת במרפסת הקניון. עדי הביאה עימה אלבום אשר כולו תמונות מקוריות של אלאניס משתי ההופעות שלה בארץ וממסיבת העיתונאים, ובעוד כולנו מביטים בתמונות ועושים מבטים של ספק עומדים לגמור ספק רוצים למות (מקנאה, כמובן), רוח פרצים עזה מוטחת לנו בפרצוף ומזכירה לנו להיכנס שוב לקניון.

ושוב אנחנו מתיישבים על הרצפה מול הטאוור רקורדס, והפעם אנחנו מבחינים שלידינו נמצאת חנות "קסטרו-מן", בה מדי חמש שניות נראים אנשים יפים מאוד ללא חולצה נכנסים לתא ההלבשה, דבר המזכיר לי שלו הייתי הופך לרוח רפאים היום בבוקר יכולתי לעשות עם זה המון. כמובן שהייתי לוקח איתי את באפי, ושנינו יחדיו היינו חודרים לתאי ההלבשה, לתאי ווידוי בכנסיות (באפי היתה קוראת שם מחזות של שייקספיר ואני הייתי סתם מצוטט לאנשים נואשים). בלילות היינו רוקדים עירומים בגשם, מתענגים על התחושה המסממת הזו שאף טיפה לא יכולה להרטיב אותנו, צורחים בטירוף ומעירים רחובות שלמים, מקפיצים חתולים מפחי זבל וגורמים לכלבים לנבוח שעות. אבל איזה? באפי מעירה אותי בכאפה מהחלום. הגיע הזמן לזוז....

בדרך חזרה ברכבת עובר הכרטיסן ובודק שלכולם יש כרטיסים. משום מה הוא מדלג עלינו. מגניב, אנחנו חושבים לעצמנו. :)

בסך הכל היה אחלה מפגש! באמת!