|
אור |
1 |
|
בנייה
חופשית * תרבות * וחברה |
30/01/03 |
|
האם ניתן
לממש את ערכי הבנייה החופשית גם מחוץ ללשכה? בסיפור המובא לפניכם מנסה רוב מוריס להראות כיצד בונים חופשים "אמיתיים"
ממשים את עקרונות הבנייה החופשית אותם למדו גם בחיי המעשה. נכון, הסיפור גדול מן
החיים והוא אינו מתרחש בימנו. אך אנו שקורות חיינו אינם כל כך קשים כמו בסיפור האם
לא ייקל עלינו לתרגם את שלמדנו בלשכה לשפת המעשה. בברכת אחים נאמנה, משה שנון מוות בסיירה נוואדה
/ רוב מוריס שיירת הקרונות מאינדיאנה הזדחלה במעלה אחד המדרונות
הארוכים של ערוצי רכס הנוואדה, חזיתה מצביעה בכיוון מערב. בזמן שחלוציה משכו מעלה
את הפרדות התשושות בפסגה, קרניה המפולסות של השמש הזכירו להם שהם מאחרים להקים את
המחנה, כי עד שיבטיחו את שלושת הצרכים הגדולים של מסע קרונות (עץ, מים, עשב) וארוחתם
שלהם תוכן, יהיה הירח המלא ברום השמיים. כל היום הם נסעו ללא שהות, מנסים לא להביט
בסחיפי השאריות האנושיות, הקרונות השבורים, השלדים המצחינים, הארגזים השדודים, או
קברי האנוש שנפתחו ע"י הזאבים. חפצים כאלו היו מוכרים מידי בכדי לעורר את סקרנותם
של אנשים שכבר עברו שניים-עשר מאות של קילומטרים ב-"דרך קליפורניה". גם
לו הייתה מתעוררת סקרנותם, הצורך להגיע למחנה עד לשקיעה היה ידוע לכל בכדי להצדיק
ולו גם השתהות קצרצרה. לכן, כאשר בהמה מתנודנדת נפלה מרוב תשישות, הפשיטו
אותה בזריזות מאוכפה או מהרתמות והשאירו אותה לזאבים. כאשר גלגל נואש, תכולתו של
הקרון התקוע הועברה לאחר, והרכב, שהעץ והמתכת שבו עוצבו בסדנאות הטובות ביותר של
אינדיאנה, ננטש לקומאנטשים (שבט אינדיאנים). הרבה סבל נחווה מאז הבוקר. עיניים שנצרבו
בחום ונתעוורו באבק הביטו כל היום בתקווה אל פסגות הנוואדה, שנדמו כלחש מרושע המתרחק
ככל שהקרון מתקרב. לשונות שהתנפחו בצמא ודיבור ברור לשעבר, מלמלו באופן לא ברור על
המים השוצפים אשר את לחלוחיתם וקרירותם הם כל כך חמדו. המוות היה מאחור, החיים והתקווה
מלפנים. כל עצביהם התאמצו להגשים את מטרת מאמציהם. השמש נטתה מטה כאשר קרון אחרי קרון השתלב במקום שהוקצה
לו בחנייה. החיות, עייפות מידי כדי לספק כל תשוקה טבעית אחרת למעט הרצון לנוח, נפלו
ברתמותיהם, ברגע שעוקץ שוט הקרון הארוך הפסיק לעודד אותם קדימה. לא מעטות מהן נפלו
על מנת לא לקום יותר. אולם, מים ואוכל היו מזומנים לכל כעת. שפתיים נפוחות ואיברים
תשושים נשכחו במהרה, התלוצצויות וצחוקים החלו לצלצל בעליזות מבעד להדי הגבעות. בעזרת
היכולת להסתגל למצבי מצוקה, השיירה מאינדיאנה אשר התגברה על כל התלאות והסכנות של
הערבה, שמרה על רוחה וקשרי הארגון שלה בזמן שחבורות אחרות התפרדו, התיישבה ליד עמוד
הטוטם ובשמחת ארוחת הערב גירשה את כל זיכרונות היום. עברה שעה וניתן היה לראות את
כל השיירה, מפוזרת בקבוצות, שעונים על מחצלות העשב לעת ארוחת הערב. מפקד השיירה,
שקבוצת הסועדים עמו חבקה שישה חברים תומכים נלהבים, נקרא בקול לבוא ולהצטרף אליהם.
הקריאה עברה מקבוצה לקבוצה אך שום תשובה לא נשמעה. "סרן גלאס! סרן גלאס!"
הם צעקו, עד אשר רעיו, רעבים מכדי להמשיך בטקס, מילאו את ספלי הפח שלהם בקפה והתיישבו
ברעבתנות לעבודה. קלארקה הזקן, שראשו האפור התחמק מכדורים בקרב התבוסה של פאקנמאן
עשרים וחמש שנה קודם לכן, הניד אותו ברוב חוכמה בעוד הוא מושיט ידו עבור קותל חזיר
שמן והשמיע הערה: "מניח שהוא בקרון עם טוליבר, הוא היה אתו כמעט כל היום".
"כן" ענה טילי היקס, נהג הפרידה "הוא נמצא עם הברנש הזה יותר מאשר
היה איתי כשהפרד הארור בעט בי" בהתכוונו לתקרית שהתרחשה חודש קודם לכן, כשהבהמה
האמורה לעיל ריסקה שלוש מצלעותיו של היקס ושינתה את הופעתו החיננית באופן כזה שגם
אמו בקושי תכיר אותו אם יישאר בחיים ואי פעם יחזור אליה. "אומרים שהם שניהם
בונים חופשים" שיער קוני וואקס הנער ההולנדי. "הו לעזאזל הבנייה החופשית
בערבה שלך, המשיך קלארקה הזקן כשהוא מוזג לעצמו ספר קפה שני כל כך חזק, שקליע היה
צף בו על פני השטח "הדבר הזה שנקרא בנייה חופשית אולי מתאים במושבות והיה להם
הרבה ממנה בצבאו של ג'קסון בשקי הכותנה, אבל בקרון היא קופאת, היא לא יכולה לפרוח
כאן. אני ידעתי על מקרה של קצין בריטי שלקחו כאסיר והביאו לניו-אורלינס כשכל רגליו
ירויות והבונים החופשים יצאו מגדרם כדי..." – "אני יודע את אחד מהאותות
של הבונים החופשים" הפריע קוני ההולנדי "קיבלתי אותו ממשיט סירות בקהיר
בעבור עשרים סנט. "זה הולך ככה" – והברנש הקטן והגוץ נכנס לעווית פנטומימאי
כל כך נורא שכל הסועדים פרצו בשאגה מהרעיון שנתן את כספו עבור דבר שכל צפרדע יכול
לעשות. באמצע עליזותם נשמע קולו של מפקדם, סרן גלאס, בוקע מקרון במרחק מה "וואקס,
קוני וואקס, ספל מים לכאן, מהר! תזיז את עצמך, כלב עצל. לא, לא את זה, תביא מהמעיין."
ובעוד הנער הטיפש נע לאיטו בשעת משבר זו, קפץ הסרן מהקרון ורץ לערוץ הנחל בעצמו.
החלק הקדמי של הרכב היה פתוח כלפי המערב כך שהבריזה הקרירה מגזרה זו תוכל לקרר את
מצחו של האיש החולה. מבעד לחלל הריק נפרס מראה הצבעים הנפלא אשר האדימו את השמיים
זמן רב אחרי שנעלמה השמש. האיש האומלל שהוזכר מקודם כטוליבר שכב שם במאמצי חייו האחרונים.
איש מסכן, הוא נשא בעול כגבר את קשיי המשא, אך הבשר, לא הנפש, נכנע לבסוף. העייפות הנוראה של צעדת היום הארוך התישה את כוחותיו
האחרונים. הוא הרגיש שחניה זו תהיה האחרונה שלו. עינו הרפה בהתה בקביעות במערב המאדים
והפסגות המושלגות, אך מחשבותיו נסעו רחוק לעבר המזרח, הארץ בה האישה והעוללים סבלו
את היעדרותו בסבלנות, מתפללים לשובו בשלום. הו, המחשבות הבלתי כתובות של האנושות
בשעה שכזו! כאביי הזכרון החדים, הזעקות המייאשות, התפילות המיוסרות. מי ידעם? מי
ירהיב עוז לתארם? העין הרואה הכל, המחפשת בלבו של האדם, רק היא לבדה קוראת אותם,
וביום שבו כל הסודות ייוודעו גם אנו נבין אותם. המשקה הצונן שהביא הסרן ישר מהמעיין
החייה את האיש הגוסס לשעה. הוא הביע את רצונו להיות מוצא מהקרון ולשכב בחיקה של אמא
אדמה שלו עוד פעם אחת. הדבר הותר לו. תריסר אנשים חזקים שילבו ידיהם ליצור מיטה חיה
והוא הונח בעדינות כילד חולה על חזה של אמו, על ערמת שמיכות מתחת לעץ קוצני לא הרחק. השמועה התפשטה במחנה שטוליבר
גוסס, ומיד כל אח באחוות הבונים החופשים, הגיע להעניק לו חובת חסד מיטיב אחרון. חובות
רחמים אלו של הבנייה החופשית ניתנו לו בחופשיות מאז חלה, זה יותר משבוע. נאד המים
לא רוקן על ידי איש מהם, כי טוליבר המסכן חייב לשתות, למרות שאחרים נשארו צמאים.
יש לקשור את הפרידות החזקות ביותר לקרון שלו (זה שעל הבד המכסה אותו מצויירים המחוגה
והמזווית) גם אם קרונות אחרים יצאו מן השורה ונזנחו. הדאגה לפלוגה הושארה בעיקר בידיו
של הסגן, כדי שסרן גלאס יישאר לצדו ויתמוך בשלדו הרפה וימנע ממנו לפצוע עצמו תחת
השפעת ההזיות והייתה סיבה טובה לכל זה: כי לאבאן טוליבר היה אחד שבימי שגשוגו הדגים
באור ברור את עבודת ולקח הבנייה החופשית במעשיו הטובים. רבות מהלשכות השונות ממחוזו
חוו את קיומם ואת זוהרם להקרבתו העצמית. ברישומי הלשכה הגדולה נרשם שמו בכבוד רב.
בזיכרונם של האלמנות וחסרי האב, האחים בצרה ובמצוקה והיתומים המוזנחים הוא נחקק באופן
בל-ימחה. אולם, המזל הרע הגיע בסוף. היום המרושע הגיע, לרצפת הפסיפס היו גם את אבניה
הקודרות. חברים כוזבים, אשר בענייניהם השקיע עצמו והיה ערב לייציבותם הכספית, כשלו
מאוד בעסקיהם. בעוד שרכושם שלהם מובטח באנוכיות שבועתו של התומך בהם הוקרבה. טורנדו
השמיד טחנה אשר הוא השקיע בה עשרות אלפים. מטען אוניה שלמה שהוא שלח לניו-אורלינס
אבד בעודה מתחמקת מהשברים בנהר. לארבעת השליחים אשר ביום אחד הביאו לאיוב את בשורת
השטן על אובדן הבקר הכבשים ,גמליו וילדיו הייתה מקבילה בניסיונו של לאבאן טוליבר.
ובעודו יושב בקרב בני משפחתו האהובה, הגיע מכתב לידיו שהבנק שהיה מבין מנהליו פשט
את הרגל וסיבך אותו באלפים מעבר ליכולת הכספית שנשארה לו. יאמר לדמותו כבונה חופשי
שהוא יכל לומר עם הפטריארך "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך." הכל נעלם
בבת אחת, בית, אדמות, רהיטים, אפילו מלתחת בני ביתו נמסרה לנושיו שלא ידעו שובע.
כל שניתן היה לעשות במסגרת הזמן הכשרון והניסיון לגייס את הכסף כדי לאזן את החוב
נעשה, כי לאבאן טוליבר חש שעצלות בזמן שכזה תהיה לעוון בעיני האל. אולם, בחלוף שלוש שנים כשהתברר לו כי עבודה קשה וחרדה
מפלחת בקושי מספיקים על מנת לשלם את הריבית על החוב בעוד משפחתו מוזנחת וילדיו גדלים
ללא חינוך, הרגשת מחויבות דחקה בו לעסוק במשהו מבטיח יותר. למרות הסיכון הניכר שנכרך
בכך. היה זה הזמן שבו חלומות זהובים נקשרו בקליפורניה, אחת מתוך אותן מגפות פרועות
שבקביעות פשטו בארצנו, קדחה בכל מוח, וחבורה מבין שכניו התארגנה ללקט באסיף המוזהב.
מר טוליבר הציע עצמו כמתנדב וההצעה נתקבלה בשקיקה. אשתו, פתרה עצמה בסובלנות נשית
לצו השעה הקשה והתקינה עצמה להכין בעבורו את החליפה הנוחה ביותר שביכולתה. חבריו
התייצבו באצילות והציעו את המימון הנדרש, לא כדרך הלוואה אלה במתנה ובאופן כה מוצנע,
שהוא לא יכל לדעת את שם התורמים. אך הם ידועים בשמים, ושפע ריבית דריבית תשולם להם
שם. המילה האחרונה, החיבוק האחרון, המבט האחרון הו! שיהיו אלה האחרונים! כאן, בסיירה נוואדה שכב לאבאן טוליבר, הנקודה בתוך
העיגול, הנקודה- בונה חופשי גוסס, המעגל- חבורה צרובת שמש שידיהם לחצו את ידיו לא
לעיטים רחוקות בלשכות אינדיאנה הרחוקות בלחיצה אחוותית. כשהמוות התקרב נפשו הוארה. דיבורו, שהיה די בלתי ברור
זה ימים אחדים. חזר לפתע לעצמו. מילות תודה רבות הוא אמר לאלה שלהם נעשה חייב בשבוע
מחלתו החולף. משאלות רבות הובעו לשגשוג מסעם, להגשמת כל תקוותיהם, לחזרתם הבטוחה
לחבריהם. אותות רבים וקטנים של זיכרון נתפזרו בינם. אז הגיעה הפרדה. היא הייתה שקטה,
היא לא התבטאה במילה אלה בסמל נוצרי של תקווה בתחיית הגוף ואלמותיות הנשמה. בלחיצה
החזקה הידועה והמוערכת על ידי בונים חופשים מוארים - אמר האיש הגוסס יותר מאשר תוכל
כל שפה לאמור על הנחמה שמילאה את ליבו באותה שעה. ועכשיו מילה לאח גלאס, הסבלני,
הבלתי נלאה, האח בונה-חופשי אמיתי, שיום ולילה שמר עליו כאחות רחמנייה המשגיחה על
פקדונה חסר הישע. הייתה זו מילה קצרה אך די והותר כי האיש החזק, לפתע כופף עצמו,
אנחה גדולה הרעידה את גופו, מטר של דמעות נשיות שטף את לחייו, והוא יכל רק להפציר
"לא עוד, האח טוליבר, אף לא מילה אחת יותר קיבלתי יותר מן המגיע והמקובל". העולם התרחק, הולך ונעלם, השמים נפתחים לעיניו, אוזניו
מצלצלות בשירת השרפים. הוא גמר עם הזמן, הוא מנער את זיכרון האדמה אפילו בזמן שהוא
נוטש את הלבוש שהיטיב ללבוש, את גופו. אוצרו היה נתון בכלי ארצי, אשר עומד להישבר.
ואז הוא יהי חופשי להשתמש בו. מחשבות על בני משפחתו הנעדרת, לא תשמע עוד את צעדי
חזרתו. אבוי! שום דבר אחר לא יוכל לעוות את פניו בהבעה כזו של צער. זה נגמר עכשיו.
ללא פקפוק הוא הפקיד את האלמנה וחסר האב לאלוהים. ייתכן כי להתחייבות הדורת הקודש
שניתנה לו ע"י כל חבר במעגל: "לשמור על כבוד קרוביו והנפשות היקרות לו
ביותר" הייתה השפעה מרגיעה. כי כעת, הכל שוב שקט והחומר לא יתעוות שוב. עיניו
סבבו פנימה. משפטים בודדים, בלתי ברורים אך מבטאים תקווה נשמעים מהסובבים "אשרי
יושבי ביתך", "כיסית כל-חטאתם", סמל ההשגחה קבוע במרכז, סמל האלוהות
במזרח, "המשיח לימד את תורת תחיית המתים", "קום וקרא אל אלוהיך",
"להישאר ניצבים בכלות הכל", "לכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה
עוד חרפה", "גם כי-אלך בגיא צלמוות", אולם הבנייה החופשית מאירה,
יד אל גב, אבי בידך אפקיד נפשי, גוף זה ... שוב... משבט יהודה". שעת חצות הגיעה, הכל במחנה היו קבורים בשינת מעמקים,
למרות יללות הזאבים, שהתאספו בלילה זה בלהקות ענק, כאילו השד שאותו הם משרתים הודיע
להם על הגופה במחנה. הכל היו ישנים חוץ מהאחווה אשר הייתה עסוקה בשעה חמורת-סבר זו
בקבורת המת שלה. אחד בהגינותו תפר תכריכים, לבושו הטוב ביותר שימש כחומר גלם ועטף
פנימה את הגוף. אחד הכין מצבה, שער קרונו שימש לו עץ איכותי ולאור נרו האחרון בדייקנות
חרט את השם, הגיל ואופיו המסוני של המנוח ולא הניח ידו עד שהוציא תחתיה תבליט נאה
של סמל הבנייה אשר צריך לסמן את מקום מנוחתו של כל בונה חופשי. קבר נחפר ממזרח למערב
עומקו, מספיק לקבור את השרידים הרחק מעין כל בן תמותה. נוצרה תהלוכה שניים שניים
שילבו האחים העייפים את זרועותיהם, והלכו באיטיות אל הקבר. אור הירח הבהיר נצנץ מחזם
וגילה את עדיי משרתם והרגליות שנלבשו לכבוד לאבאן טוליבר, כמו שלבשו אותם פעמים הרבה
בתהלוכות לוויה בבית. הגופה הורדה בהדרת כבוד מתאימה. מגילה המכילה את שם הנפתר הושלכה
עליה ואז הסינר אשר לבש אותו פעמים הרבה. לאחר מכן, ירוק-עד צעיר שנקטף מחלקות השיחים
אשר מקשטות בשפע את שטחי הסיירה נוואדה. מיד לאחר מכן הונחו אבנים כבדות ושטוחות
על הגופה כדי שהזאבים המשתוללים בטירוף יכזבו מסעודת המוות שלהם. וכעת, המילים הקדושות
של תפילת הבונה החופשי שברו את דממת הלילה. לעולם לא ישכח איש מקבוצת לוויה זו את
המשפטים המרטיטים שהוקראו באותה שעה מעל שרידיו של אחיהם. כי באותו הרגע חבורת אינדיאנים
אשר זינבה בהם כל היום פרצה בצרחה שהקפיאה את דמו של כל שומעה. מטר זדוני של חצים
ניתח עליהם מהגבעה הסמוכה. אז הזאבים, בעיניהם הזוהרות המקובעות בירח הצלול, יללו
חזק יותר מקודם, בעוד הרחק מעליהם במערב ניתן היה לראות את הפסגות המושלגות של הסירה
נוואדה בעודה מביטה בריטואל לא רגיל זה. "אל הקבר אנו מותרים על גופת חברנו
המת, שם יישאר עד תחיית המתים, בצפייה אוהדת שנשמת האלמוות שלו תשתתף אז באושר, אשר
מזומן לצדיקים מימי תחילת העולם והקדוש ברוך הוא בטובו האין סופי בבית דין צדק ללא
משוא פנים יפרוש עליו ועלינו את חסדיו. ויכתיר את תקוותנו באושר אין סופי בממלכה
המתרחבת של אין סוף ללא גבולות. זאת אנו מבקשים לכבוד שמו אשר תהילתו לעולם ועד אמן!"
ומכל לב מלא עלתה תגובה חמורת סבר "כן יהי רצון !". מתוך: האורות והצללים של הבנייה החופשית / רוב מוריס 1852 |
בחן את עצמך: מהי המדינה שבה היחס
הגדול ביותר בין בונים חופשים לשאר האולוסיה? על פי האינציקלופדיה
בריטניקה בשנת 1982 בסקוטלד היה היחס 1 ל-18. באנגליה רק 1 ל-79. ובישראל 1 ל-1196
תושבים. פרסום
זה אינו פרסום רשמי והוא אינו מיצג בהכרח את דעותיה של לשכה כל שהיא לרבות הלשכה
הגדולה. כמו כן הוא אינו מייצג בהיכרך את דעות הכותבים. |
|
נשמח אם תפיץ את "האור הגנוז" בכל דרך גם לאלו שאין להם דואר אלקטרוני.
בצילום או פקס. אור גנוז טלפון: פקס: דואר אלקטרוני: אתר וארכיון: |
|
