Site hosted by Angelfire.com: Build your free website today!

כותרת ראשית/כוון רוח/ דיווח מהחזית/ דב אלפון/14.10.1987

בפסטיבל עכו עם זונה ציונית, הפתעות נעימות וגם פטריוטים זועמים

 

יום לפני פתיחת הפסטיוול לתיאטרון אחר התקיים מופע רחוב ראשון, שבו צפו אלה שהקדימו ובאו לעכו כבר בסף השבוע שעבר. בסמטה העוקפת את גני-הפסטיבל, מאחורי אולמות האבירים, התקדמה קבוצה גדולה של רקדנים וזמרים בתלבושות ססגוניות, שרים בקולי-קולות ומעודדים את הצופים להצטרף. אך אלה רק הביטו במיצג וניסו לנחש מי חברי הקבוצה ומה המסר בפיהם. תחילה שיערו שזו קבוצת זיק המהפכנית אך התברר שחברי הקבוצה הם ערבים, מה שצימצם מאוד את האפשרויות" אולי תיאטרון אל-חכואתי, אולי מרכז התיאטרון בטייבה. הקבוצה עקפה את אולמות הקריפטה ונכנסה למסגד אל ג'אזר, ואז התברר שאלה פשוט תושבים מעכו העורכים חתונה משפחתית. אירוע אותנטי מחוץ לתחרות הרשמית.

אותנטיות, אוונגרד, קונספציה, פרינג' ומושגים רבים אחרים התעופפו מדי יום בחלל הקפיטריה של הפסטיוול, יחד עם כמה מונח ים מהז'ארגון הטכני. מי שרצה להיראות שייך ישב על בירה מהחבית ואמר משהו כמו "בראן השלישי הם סוף סוף סימו את הקיואים." תלמיד מתחיל בחוג לדראמה מקרית-גת ידע לומר איזה הצגה תקבל ביקורת גרועה באיזה עיתון, וגם להסביר את הקשר הסיבתי המורכב, משהו על לקטור שדחה מחזה של אחד המקורבים למבקר, או משהו. ואם כך דיברו התלמידים, קל לשער על מה דיברו המקצוענים מנכ"לי תיאטרון, מנהלים אומנותיים, בימאים, מורים, שחקנים ועוד ועוד אנשי מקצוע שהסתובבו באולמות הצלבניים, מחפשים השראה תיאטרלית, כישרון חדש או פיסת-רכילות עדכנית.

כמו בכל שנה היו המבקרים חלוקים בדיעותיהם, וכמו בכל שנה היתה זו בעיקר חגיגה של הקהל, קהל של רבבות שמילא את האולמות ואת מסעדות החומוס והדגים. החופים והגנים התמלאו בצעירים צמודים לשקי שינה, מראה רומנטי המעודד זכרונות והופ, אתה מרגיש פתאום זקן מאוד. ההגשה מחריפה בעת הצפייה בהצגות: בן עקיצת היתושים לכאבי-הגב מהישיבה הלא נוחה, עולים געגועים נוגים לאולם הגדול של הבימה. לא לזמן רב, שכן רק בעכו אפשר באמת לנשום תיאטרון משך ארבעה ימים רצופים וגדושים.

הפסטיבל ביקש השנה לומר משהו על דו-קיום ערבי-יהודי, ובתוכניה פרסמו שמות המופעים גם בערבית. הז'סטה הזו לא תתרום הרבה להבנה בין העמים: התרגום לערבית רצוף אי- דיוקים. למרבה הצער, הטעויות הללו נובעות בעיקר מניסיון לפשט את הטקסט העברי, כי הרי הם רק ערבים, מה הם מבינים בניואנסים שלנו. 'מי רצח את פינוקיו' הפך ל'הריגת פינוקיו' (הם הרי לא מבחנים ברמז האנגלוסקסי לז'אנר הבלשי), 'הפוינטר והילד' הוא רק 'הכלב והילד' (הם לא מבינים כמונו בכלבים) ו'תוספת לחזון השלום' תורגם, באופן מעניין, כ'תוספת לחלום השלום', למרות שהשפה הערבית כוללת את המילה חזון. 'יש לה יתושים בראש' יוצא בערבית 'שנה לגלריה בוגרשוב', אבל זה כבר טעות מסוג אחר.

יחסי יהודים ערבים אכן הועלו בפסטיוול, לפעמים באופן אינטלגנטי. מופעי רחוב רבים משכו ילדים משני עברי העיר, והועלו הצגות בשפה הערבית מחוץ לתחרות הרשמית. גם בתוך המסגרת התחרותית דנו הצגות רבות באפליה ובגזענות, נושא שהכעיס כמה חובבי-תיאטרון מושבעים, דוגמת סגן ראש העיר עכו, דוד בר לב (ליכוד). בר לב הגיע לפתיחת הפסטיוול בראש קבוצת פעילים, דחק הצידה את אנשי הביטחון ופרץ לאולם החאן-אל-עומדן, כמו צלאח-א-דין 800 שנה קודם לכן. בניגוד למצביא המוסלמי, הוצא בר-לב מן החומות והוא ריכז את אנשיו מול הרחבה. שוטרי משמר-הגבול עמדו בהיכון עם תותח-מים לפיזור הפגנות. נושא אפשרי לדיון בכנסת: לפיזור הפגנות חרדים בירושלים משתמשת המשטה במים בצבע ירוק, ואילו לפיזור סטודנטים ערבים בגדה היא מעדיפה מים כחולים באיזה צבע עליה להדוף ליכודניקים? כחול-לבן? תשובה עדיין אין, כיוון שהמגינים שמרו על סדר. פה ושם הונפו שלטי שקראו להוריד מהתוכנית את תיאטרון אל-חכוואתי ושלוש הצגות אחרות. ההצגה 'זונה ציונית' משכה את עיקר האש. "הציונות זונה?" זעקו המפגינים.

זונה-ציונית הוא עיבוד מיוחד למחזה של ז'אן פול סארטר, שתורגם בזמנו תחת השם 'הזונה המכובדת'. במחזה המקורי הזונה היא ליזי, שבאה מניו-יורק לדרום ארצות הברית. בהגיעה לעיירה דרומית היא עדה לרציחתו של כושי. הרוצח הוא בנו של אישיות מקומית, סנאטור מכובד. על ליזי מופעלים לחצים לשנות את גירסתה ולאפשר בכך את תלייתו של כושי אחר.היא מנסה להתחמק מהדילמה ומהבעיות אך הלחצים גוברים. הסנאטור בכבודו ובעצמו מגיע לשכנע אותה, וקונה אותה בנימוקים פטריוטים נשגבים. זהו אחד המחזות הפחות מוצלחים של סארטר, אך העיבוד של הבימאית הטריה חגית יערי עובד מצוין. יערי ויתר על כמה סצינות, הפכה את הכושים לערבים את ליזי ל'בת שבע כנפו', החדירה כמה סממנים אקטואליים (האיידס), ומיקמה את העלילה בחיפה. באופן מפתיע, הטקסט העברי אמין יותר מהמקור. זו אמנם מחמאה לעיבוד אם גם בעיה גדולה לכולנו: מדוע סיפור של גזענות עובד יותר טוב בעכו מאשר בפאריס.

התשובה היותר משמחת לשאלה המטרידה הזו היא ג'ולי גולדשטיין, השחקנית הצעירה המגלמת את הזונה הציונית. סארטר יצר דמות סטריאוטיפית, אמצעי להעביר דרכו את תפיסתו החברתית ואת המסר החינוכי של ההצגה. הוא יצר דמות שטחית עלה קרא ברומנים זולים, והיא אכן בלתי אמינה לחלוטין. גולדשטיין ויתרה על הדימוי המקובל של הזונה בתיאטרון ובחרה להציג פרחה בעלת לב של זהב ותמימות ראשונית,אהבת-חיים וחום אנושי. היא נמנעת מוולגריות מלאכותית ותורמת מימד נוסף להצגה כולה.

יותר רלוונטית מסארטר:

הזונה הציונית ג'ולי גולדשטיין והחשוד הערבי.