Site hosted by Angelfire.com: Build your free website today!

רוצים לעזור לאתר? רוצים אתר מהיר יותר, עם סיכומים חדשים ובלי פרסומות קופצות בכל דף? רק לחצו על הפרסומת ותעזרו למימון האתר!

 

סיכום למבחן מגן ובגרות בהיסטוריה, תשס"א 2001

 

תקופה I - בית שני:

587 לפנה"ס- כיבוש בבל וגרוש לבבל, מעלים את בית המקדש באש והורסים את ירושלים.

539 לפנה"ס- פרס כובשת את בבל, פירסום הצהרת כורש שנותן ליהודים אישור לחזור ליהודה ולבנות את בית המקדש.

 

סיבות להצהרת כורש:

-         כורש פוליטאיסט מאמין באלוהי ישראל ובכל אלוהי האימפריה

-         נאמנות של העמים לאימפריה, גם באיזורי ספר כמו יהודה

-         שיקום האימפריה

 

הוכחות להצהרת כורש:

-         הגליל של כורש

-         נתן רשות לכל העמים, כולל הבבלים, לבנות את מקדשיהם

 

מנהיגי שבי ציון:

שבי ציון היו כ- 50 אלף יהודים.

-         תיבת טקסט: שושלת בבל
תפקיד מדיני
 

ששבצר- בנו של מלך יהודה האחרון. הפחה של יהודה מטעם מלך פרס.

-         תיבת טקסט: תפקיד דתי
 

זרובבל- קרוב משפחה של ששבצר.

-         יהושוע בן יהוצדק- בנו של הכהן הגדול במקדש.

 

מטרות שבי ציון:

-         גלויה- לשקם את המקדש בירושלים בתור אוטונומיה דתית באימפריה הפרסית.

-         סמויה- לקבל עצמאות מדינית (מטרה משיחית)- הם לא יכולים להשיג מטרה זו.

 

קשיי שבי ציון:

-         שומרונים- טענו שהם צאצאים של ישראל, יהודים, אך האמינו באלים נוספים והיסטוריונים אומרים שהם הובאו לארץ ע"י ממלכת אשור בזמן חורבן ישראל. הם ביקשו להשתתף בבנית המקדש ונענו בסירוב כי שבי ציון ראו אותם כגוים. הם חשבו שישראל יתחזקו על חשבונם ואיבוד השפעתם הפוליטית וקרקעותיהם ביהודה ולכן עשו להם בעיות פיזיות (פגעו בציוד הבניה) ומנהליות (פנו לפחה עבר-הירדן, תתניא, ודרשו לבדוק האם יש להם אישור בניה), מה שעיכב את הבניה בהרבה זמן.

-         בצורת ומצב כלכלי קשה.

-         ההתלהבות והמוטיבציה דאכה, בגלל בעיות היום-יום של התושבים.

 

בניית המקדש:

חגי וזכריה תקפו את האדישות בעם ואת המנהיגים (זרובבל והכהן) והחדירו לעם התלהבות.

* 538 לפנה"ס- תחילת בנית בית המקדש שני. 516 לפנה"ס- סיום הבניה.

כשנגמרה הבניה, הפך המקדש למרכז פוליטי, כלכלי, דתי וחברתי, והכהן הגדול הפך לאדם החשוב בירושלים.

 

מעמד בית המקדש:

-         פוליטי- הכהן הגדול, הכנסת הגדולה ומועצת הזקנים.

-         דתי- עבודת ה' ושכינתו שם.

-         כלכלי- אוצרות, מיסים, קורבנות ומסחר.

-         חברתי- מקום מפגש.

 

עזרא:

457 לפנה"ס- עלית עזרא.

עזרא הוא אישיות חשובה בקרב גולי בבל. הוא עמד בראש משלחת ליהודה, במספר מטרות / פעולות:

-         להפסיק את נישואי התערובת, ולגרש נשים נוכריות.

הגישה הבדלנית- עזרא טען שנישואי התערובת הן מסוכנות לעם מכיוון שהם גורמים להתבוללות, ובנוסף לכך הם אסורים לפי התורה (שאוסרת על התבוללות עם עמי כנען). עם ישראל הוא זרע הקודש, ויש לשמור על טוהרו (לכן אסור לעם "להתערבב" עם עמים אחרים).

הגישה האוניברסאלית- הגברים שהיו נשואים לנוכריות טענו שיש להפיץ את הדת היהודית בכל העולם ולהפוך אותה לדת אוניברסאלית.

הוא הקים ועדה שבודקת כל מקרה לגופו.

-         להפיץ את תורת ה' ולהפוך אותה לחוקה ביהודה (נשנתון- אישור העליה).

בנוסף, הוא מפרש את התורה- "דמוקרטיזציה" של התורה.

 

נחמיה:

445 לפנה"ס- נחמיה עולה ליהודה בתפקיד פחה.

נחמיה היה שר המשקים של מלך פרס, ולכן הוא מודע למצב ביהודה.

פעולות:

-         חיזוק מעמד ירושלים- בנית חומה תוך 52 יום, ועריכת הגרלה כך שכל בן-אדם עשירי (כל 1 מתוך 10) חייב לעבור לירושלים- כך הפכה העיר לגדולה ומרכזית.

-         רפורמות סוציאליות- ביטול מעמד העבדים וביטול החובות. הוא נתן דוגמא אישית וביטל את חובות האיכרים אליו, ולקח את אדמות העשירים וחילק לעניים (שהיו הבעלים הקודמים של האדמות).

-         אמנה בין עם ישראל לתורת ישראל, עליה חתומים עזרא, נחמיה, כהנים, לווים (משבט לוי), ו- 84 נציגי העם. גורם למהפך רוחני וחיזוק האמונה בתורה. בנוסף- פירוש התורה.

-         פעולות נוספות:

§         אירגון העבודה בבית המקדש, לקיחת אחריות המקדש מאליישיב המושחט.

§         סגירת העיר בשבת- אין סחר, ושערי העיר סגורים.

§         נלחם בנישואיי התערובת.

 

* עזרא מתעסק בעיקר בעניין דתי, ונחמיה מתעסק בעניינים כלכליים, חברתיים ודתיים.

 

 

מתנגדי נחמיה:

-         משפחת אליישיב הכהן- שסילק אותם מפיקוח על אוצר בית המקדש.

-         האצולה היהודית- בגלל איסור מסחר בשבת, איסור נשים נוכריות והרפורמות הסוציאליות.

-         כהנים ולויים וכל משפחה עשירית- בגלל שחויבו לעזור לירושלים.

-         מנהיג השומרונים- סנבלט- פחד מהתחזקות ירושלים, פגיעה במעמד השומרונים וכו'.

-         טוביה העמוני- פגעו בקשריו הכלכליים עם סוחרים יהודים בירושלים.

 

ההנהגה ביהודה:

-         כהן גדול- עמד בראש המקדש, שושלת (תפקיד שעובר בירושה), אחראי על עבודת הפולחן, היחיד שמותר לו להיכנס לקודש הקודשים (ביום כיפור). נחשב גם לבעל תפקיד פוליטי כי הוא זה שייצג את העם לפני השלטון הזר.

-         מועצת הזקנים- גירוסיה- ההנהגה הראשית. ישבו בה נציגי הכהנים ונציגי המשפחות. בראשה עמד הכהן הגדול. מתעסקת בעניינים דתיים בלבד, שופטת לפי התורה וקובעת לפיה חוקים.

-         הכנסת הגדולה- התכנסה לצורך הכרעות גורליות- כמו חתימת האמנה בתקופת נחמיה.

 

אלכסנדר מוקדון ("הגדול"):

356 לפנה"ס- נולד אלכסנדר מוקדון.

שאיפות: הקמת ממלכה אוניברסאלית-הלנית (יוונית), הקמת ויצירת עם ותרבות אנושית אחת- הלנית, ושליטה שלו כמלך על כולם.

הוא מציג את עצמו לא ככובש אלא כ- "יורש האימפריה הפרסית", וכיבושיו מגיעים עד הודו, שם הוא נעצר.

 

מבנה האימפריה של אלכסנדר מוקדון:

-         שלטון: אלכסנדר מוקדון מרשה לכל עם לשמור על זהותו ועל מנהיגיו, אך הוא פועל למיזוג כל העמים עם התרבות היוונית. הוא מאמץ מנהגים מהמזרח ש- "מתאימים" לו (כגון: המלך הוא כמו אל, חובת ציות למלך, כריעת ברך לפני המלך וכו').

-         מוסדות שלטון: משאיר את מוסדות השלטון, הפקידים והתפקידים כפי שהיו לפני כיבושיו, אך משבץ יוונים לתפקידים שונים כדי ליצור מיזוג.

-         כלכלה: מטבע אחיד לכל האימפריה כדי להקל על המסחר, קשרי מסחר בינ"ל ופיתוח שיטות חדשות של חקלאות.

-         בניה והקמת ערים: ביקש מיוונים רבים להגר לאימפריה שלו, והקים ערים הלניסטיות- "פוליס", שהפכו למרכז כלכלי ועזרו בהפצת התרבות היוונית.

-         תרבות: נשא לאישה את ביתו של מלך פרס, ואילץ את חייליו לאמץ את תרבות המזרח ולשאת נשים נוכריות, ומגייס פרסים לצבאו.

-         דת: אלכסנדר היה סובלני כלפי דתות אחרות ונתן כבוד לכל האלים של העמים האחרים ושיקם את מקדשיהם.

-         שפה: הפך את היוונית לשפה השולטת באימפריה, כדי לגבש תרבות אחת.

 

אלכסנדר מוקדון נפטר בגיל צעיר (בגיל 33), ובמשך 20 שנה נאבקים שרי-צבאו, ה- "דיאדוכים" על ירושת האימפריה שלו.

 

ארץ ישראל (=א"י) בין תלמי לסלווקוס:

2-333 לפנה"ס- כיבוש א"י ע"י אלכסנדר מוקדון.

200-301 לפנה"ס- ממלכת תלמי שולטת בא"י.

שלטון תלמי נוח ליהודים, כיוון שהתלמאים אינם מתערבים בענייני הדת היהודית. הם הכירו בכהן הגדול ובמועצת הזקנים, ונתנו להם לנהל את ענייני הדת ביהודה ואת המקדש בירושלים.

בזמן שלטון תלמי לא קמו ערים יווניות ביהודה, אלא רק לאורך החוף.

"המלחמת הסוריות"- נסיונות כיבוש ממלכת תלמי ע"י סלווקוס (סלווקוס תקפה את תלמי). נסיונות הכיבוש האלו לא הצליחו, ונמשכו בזמן שלטון ממלכת תלמי בא"י. שם זה ניתן להם מכיוון שממלכת סלווקוס שלטה בשטח סוריה (של היום), ולכן תקפה משם את תלמי.

200 לפנה"ס- ממלכת סלווקוס כובשת את א"י. בתמורה לעזרת היהודים בכיבוש הארץ, מפרסם מלך סלווקוס, אנטיוכוס השלישי, כתב זכויות ליהודים, בו הוא מבטיח לשקם את ירושלים ואת המקדש מנזקי המלחמה ומבטיח חופש דת ליהודים. הוא משחרר את היהודים ממיסים למשך 3 שנים, עוזר לכהנים וללויים באחזקת המקדש, נותן לכהנים פטור קבוע ממיסים ומכיר בכהן הגדול כמנהיג היהודים.

 

מאפייני התרבות ההלניסטית (הלניזם) בניגוד ליהדות:

הדת ההלניסטית היא דת פוליתאיסטית, כלומר מיזוג של הדת היוונית עם הדת המקומית במזרח, כאשר האלים היוונים הם הדומיננטים.

 

השוואה בין הלניזם ליהדות:

 

יהדות

הלניזם

מאפיין

דת מונוטאיסטית, שמאמינה רק באל אחד ויחיד היושב בשמיים, נמצא בכל מקום ועומד במרכז העולם. דמות האל היא מופשטת ולא ניתן לראות או לגעת בו.

הקרבת קורבנות למספר רב של אלים. האלים הם בדמות אדם ומתנהגים כבני-אדם (נישאים, יולדים ילדים וכו').

אלים ופולחן דתי

ירושלים היא העיר המרכזית. היא המרכז הדתי הקדוש היחיד לעם היהודי, בה שוכן בית המקדש ופועלים בה הכהן הגדול, הכהנים והלויים ומוסדות ההנהגה השונים. בשלושת הרגלים, העם עולה למקדש. ירושלים מהווה מרכז כלכלי-דתי-פוליטי.

הפוליס ההלינסטית במזרח התיכון היא עיר גדולה בעלת אוכלוסיה רבה, ודרכה מועברת התרבות ההלניסטית. הכלכלה בפוליס צמחה במהירות, והמסחר התנהל באופן קבוע בין כל הערים ההלניסטיות. הפוליס היא לא עצמאית כמו ביוון, אלא מהווה חלק מהממלכה ההלניסטית, ולכן היא אינה דמוקרטית. מתגוררים בה עשירים מקומיים ומתיישבים יוונים.

ערים מרכזיות

היהדות בזה ליופי החיצוני ולמראה, היא דוגלת בחינוך לעבודת ה', רוחניות, פנימיות וקיום מצוות התורה, בהתבסס על עשרת הדיברות וחוקי התורה. ביהדות, האדם הוא מישני לאל, שעומד במרכז העולם, והיהדות טוענת שהיא צריכה להיבדל משום שהיא עם סגולה, ולא להתאחד עם עמים אחרים.

בתרבות ההלניסטית שולטת תרבות הגוף והיופי. בכל פוליס היה גימנסיון מרכזי בו למדנו הבנים על יופי, טיפוח הגוף, אומנות, אסטתיקה, ספורט, קרוא וכתוב, מוזיקה, פילוסופיה ועבודת האלים. המסר העליון הוא שהאדם הוא מעל לכל, ובמרכז.

המראה החיצוני של הפוליס בכל המזה"ת היה דומה מבחינת בניה: מקדשים ובתים נבנו בסיגנון יווני, התושבים אימצו לבוש ושמות יוונים ובחוצות העיר הוצבו פסלים יוונים.

חינוך ותרבות

 

 

 

 

 

 

 

(המשך- חינוך ותרבות)

הכהן הגדול (מופיע במושגים של ההנגה ביהודה) ומועצת הזקנים.

הכהן הגדול הוא נציג האל בלבד, והוא אינו אל. הוא קודם כל מייצג את האל, ורק אח"כ מייצג את העם בפני השלטונות (תפקיד שני).

המלך נחשב לאל בתפיסה ההלניסטית, ולכן הוא זוכה לפולחן דתי. ערים הלניסטיות רבות נקראות על שם המלך. שלטונו של המלך הוא אבסולוטי ולכן חובה לקבל את פקודותיו.

הנהגה ושלטון

ביהדות, השפה היא עברית.

השפה ההלניסטית היא מיזוג של היוונית עם השפה המקומית, כאשר היוונית היא הדומיננטית ( השפה נקראת "קוינה"- Koyne ). השפה הופצה ע"י מהגרים יוונים, והתלווה לכך אימוץ שמות יוונים.

שפה

 

ההלניזציה ביהודה בתקופת תלמי:

ממלכת תלמי הקימה בארץ 30 ערים יווניות (פוליס), בהן התיישבו מהגרים יוונים.

התושבים הלא-יהודים בא"י התמזגו עם המהגרים היוונים בערים ההלניסטיות, וכתוצאה מכך האלים היוונים הפכו להיות הדומיננטים בא"י.

תושבי יהודה העשירים והאצולה הכהנית החלו להתיוון כתוצאה מקשרים כלכליים עם הערים היווניות. אפילו הכהן הגדול בעצמו החל להתיוון.

המשפחה המפורסמת, משפחת טוביה מעבר-הירדן, יצרה קשרים עם מלכי תלמי, והיו בעלי תפקיד גובי המיסים ועשו זאת באכזריות (מכרו לעבדות יהודים בעלי חובות). טוביה נשא לאישה את אחות הכהן הגדול, ובכך הפכו לחלק מרכזי מהאצולה בירושלים. הם הובילו את ההתיוונות ביהודה.

תושבי יהודה החלו לחקות את האצולה, והשלטון קידם מקצועית וכלכלית יהודים שהתיוונו, ולכן ההתיוונות ביהודה גברה.

 

ההלניזציה ביהודה בתקופת סלווקוס:

הכהן הגדול, יאסון, מחליט להפוך את ירושלים לפוליס ומשנה את שמה ל- "אנטיוכיה ירושלים", על שם המלך.

-         האצולה (כהנים ולא-כהנים), שהם היהודים המתיוונים, באנטיוכיה ירושלים השתתפו בחיי העיר, במוסדותיה ובפעילויות הפוליס, וזנחו את פעילויות המקדש בשביל להשתתף בפעילויות בפוליס ובחייה ומוסדותיה.

-         השכבה הנמוכה, של החסידים, לא השתתפה בחיי הפוליס ונשארה נאמנה ליהדות, למרות שחיו בירושלים.

-         אנטיוכוס אפיפאנס ה- 4 ביטל את כתב הזכויות שנתן אביו, אנטיוכוס ה- 3, והחליט שירושלים תהיה עיר יוונית. הוא הקים גימנסיון ליד בית המקדש, שגרם לכהנים להזניח את עבודת המקדש. הקים בעיר תיאטרון יווני וערך חגיגות לאלים, וירושלים הפכה להיות חלק ממערך של פוליס הלניסטיות בממלכת סלווקוס.

-         בן סירא- חסיד יהודי שחי בירושלים, ונלחם בהתפשטות התרבות ההלניסטית ביהודה. הוא תקף את העשירים שהתיוונו וטען שבנוסף לחטא של עזיבת היהדות, הם גם מנצלים את היהודים הנאמנים והעניים. הוא היה הראשון שראה את הסכנות הגדולות שצפויות ליהדות מההתיוונות ביהודה.

 

 

 

הסיבות למרד החשמונאים ולגזירות אנטיוכוס:

-         שינויים במבנה הכהונה: יאסון היה מתיוון רציני יותר מחוניו. הוא פנה לאנטיוכוס שיסכים למנותו לכהן גדול בתמורה למיסים גדולים יותר ולהפיכת ירושלים לפוליס. כתוצאה מכך תפקיד הכהן הגדול הופך מתפקיד דתי של מנהיג יהודה, בעל מוניטין, יוקרה, סמכות וכו' גבוהים, לתפקיד מרוקן מתוכן. הוא הופך את ירושלים לפוליס, ומשנה את שמה ל- "אנטיוכיה ירושלים". החסידים תומכים ביאסון כי הוא מכבד את רצונם לשמור על יהדותם אך המתיוונים הקיצוניים לא מרוצים ממנו ומעלים במקומו את מנלאוס, תמורת מיסים גבוהים עוד יותר לאנטיוכוס, וציפיה גדולה יותר להתיוונות בירושלים. מנלאוס, ואחיו, ליסימכוס, בוזזים את כלי המקדש, ולאחר מכן נהרג ליסימכוס (אחיו של מנלאוס) במהומות עם צדיקים.

-         מסעותיו של אנטיוכוס ה- 4 לירושלים- מסע ראשון בשנת 169 לפנה"ס, כעונש לחסידים שלא התיוונו ועשו מהומות. מסע שני בשנת 168 לפנה"ס, בעקבות השתלטות יאסון על תפקיד הכהן הגדול ולקיחתו ממנלאוס (בעקבות שמועות על מות אנטיוכוס בקרב נגד רומא במצרים) והפיכת ירושלים לעיר דתית (לא פוליס).

לאחר מהומות נוספות, שולח אנטיוכוס לירושלים את שר צבאו, אפולוניוס, שמקים בה את מבצר החקרא, בו היו חיילים סלווקים, מתיוונים קיצוניים ונוכרים, ששלטו מהמבצר על כל ירושלים וגירשו מהעיר חסידים. בנוסף, הם הפכו את בית המקדש למקדש לאל היווני זאוס.

-         גזירות אנטיוכוס- פורסמו בשנת 167 לפנה"ס ע"י המלך אנטיוכוס אפיפאנס ה- 4. הגזירות הן נגד היהדות וקובעות שעל כל היהודים להתיוון, ומי שלא קיבל אותן נידון לעונש מוות.

·       הסיבות לגזירות אנטיוכוס- סיבה מדינית: חיזוק שלטונו של אנטיוכוס ע"י איחוד כל העמים בממלכתו (סלווקוס), ובשביל זה יש להפוך גם את יהודה להלניסטית.

·       יישום הגזירות: הגזירות היו בתוקף מ- 167 לפנה"ס עד 164 לפנה"ס. כדי ליישם את הגזירות, נשלחו לירושלים וליהודה חיילים ופקידים סלווקים. בית המקדש הפך למקדש יווני ובכל ישוב ביהודה הוקמו מקדשים לאלים יוונים. התושבים הוכרחו לעבוד את האלים האלו, ותגובת היהודים לגזירות היתה להתיוון או לברוח, ולהסתתר במערות ברחבי יהודה.

בתקופה זו נולד המושג "קידוש השם"- מוות למען קיום הדת היהודית ומצוות התורה. היהודים ראו במוות על קידוש השם הקרבה אישית למען החרבת סלווקוס.

* 164 לפנה"ס- ביטול הגזירות.

 

 

 

תקופה II - 1920-1905:

איחוד גרמניה והקמת הרייך השני:

1871- גרמניה קמה, לאחר שהיתה מורכבת מנסיכויות. פרוסיה היתה הנסיכות הגרמנית הגדולה ביותר, ובראשה עמד המלך וילהלם הראשון, שמינה את ביסמרק לראש הממשלה.

במשך השנים 1871-1862 פרוסיה כובשת "בדם וברזל" את הנסיכויות שלא רוצות להתאחד. המתנגדים לדרכו של ביסמרק היו הבורגנים, שרצו לאחד את גרמניה בתהליך ארוך ודמוקרטי.

ההרכזה של ביסמרק על הקמת גרמניה- בארמון ורסאי, שבפריז, צרפת. בירת גרמניה- ברלין.

וילהלם ה- 1, מלך פרוסיה, הופך לקייזר של גרמניה וביסמרק לקנצלר הגרמני. כל הגרמנים בכל המעמדים מריעים לשלטון, שאיחד חזרה את כל גרמניה למדינה אחת והגשים את חלומם.

 

מבנה הרייך השני (השלטון בגרמניה):

הקנצל, הקייזר והפרלמנט הגרמני נמצאים בברלין, עיר הבירה של גרמניה.

הפרלמנט מורכב משני בתים:

-         בית עליון (בונדסראט)- בו נמצאים נציגים של כל הנסיכויות הגרמניות. היו סה"כ 25 נסיכויות גרמניות, אך הנסיכות השולטת היתה פרוסיה. למרות שהיא רק נסיכות אחת מכל ה- 25, שיטחה ואוכלוסיתה מהווים שני שליש (75%, 2/3) מכלל גרמניה. מספר הנציגים של כל נסיכות בבונדסראט נקבע לפי גודל אוכלוסיתה. זו הסיבה שלפרוסיה יש תמיד רוב של שני שליש (לפחות) בבונדסראט.

-         בית תחתון (רייכסטאג)- בו נמצאים הנציגים של המפלגות, שמייצגות את העם, הנבחרות בצורה דמוקרטית ע"י העם הגרמני.

רוב סמכויות השלטון בגרמניה נמצאות בידי הקייזר, מכיוון שהוא זה שקובע את נציגיה של פרוסיה לבונדסראט (ולכן יש לו שם תמיד רוב), וגם כי תפקידו הוא תפקיד לכל החיים והוא זה שממנה את הקנצלר.

הדבר היחיד שמעניק לגרמניה ציוויון דמוקרטי הוא הרייכסטאג, אליו נבחרות המפלגות בצורה דמוקרטית ע"י העם. למרות זאת, הסמכויות של המפלגות ברייכסטאג הן מאוד מוגבלות, כגון חקיקה, אישורי תקציב והכרזות מלחמה.

 

המפלגות ברייכסטאג:

-         מפלגת השמרנים- מפלגת ימין, שמייצגת את האריסטוקרטים (עשירים, אצולה, בעלי אחוזות וכו'), שרובם היו מפרויסה.

-         המפלגה הקתולית- מפלגת מרכז-דתית, שייצגה את הנוצרים הקתולים ברייך, שהיו מיעוט בגרמניה (הם היוו כשליש מהאוכלוסיה).

-         המפלגה הליברלית- מפלגת מרכז נוספת, שמייצגת את המעמד הבינוני-בורגני. המפלגה תמכה בדמוקרטיה, כלכלה חופשית ואי-התערבות ממשלתית בכלכלה.

-         המפלגה הסוציאליסטית- מפלגת שמאל, שייצגה את מעמד הפועלים- המעמד הנמוך ביותר בגרמניה, ששאפה לשפר את תנאי עבודתם ושכרם של הפועלים ולקיים שיויון חברתי בגרמניה.

 

מלחמת התרבות של הקנצלר ביסמרק בקתולים- "קולטור קאמפף":

הגרמנים הקתולים מהווים מיעוט (שליש) בגרמניה, ורוב האוכלוסיה (שני שליש) היא פרוטסטנטית.

המפלגה הקתולית, שמייצגת את הקתולים, מתנגדת לקנצלר ביסמרק ולמדיניות שלו.

הסיבות למלחמת התרבות של בימרק נגד הקתולים:

-         רוצה להחליש את כוחה של המפלגה הקתולית, כיוון שהקתולים נאמנים קודם כל לאפיפיור שברומא והקייזר הגרמני נמצא אצלהם רק בעדיפות שנייה.

-         הידוק קשרי גרמניה עם רוסיה, שהיתה אנטי-קתולית, והחלשת צרפת, שתמכה בקתולים.

-         תמיכת המפלגה הליברלית, שהיא אנטי-קתולית, כיוון שהיא המפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג.

-         הסיבה הישירה ביותר למלחמת התרבות: הכרזת ה- "אל טעות" של האפיפיור, פיוס ה- 9, לפיה כל החלטה של האפיפיור היא נכונה, ולכן פירוש הדבר הוא ששלטון גרמניה לא יכול לסתור את דברי האפיפיור.

1873- פורסמו "חוקי מאי" (על שם החודש בו פורסמו), שהיו נגד הקתולים. לקראת סוף שנות ה- 70' של המאה ה- 19 ביסמרק ראה שהמהפכה שלו נכשלה, כי הקתולים לא נשברו עקב "חוקי מאי", אלא להפך- המפלגה הקתולית הפכה לגדולה ביותר ברייכסטאג.

ביסמרק ניצל את ההזדמנות, וכאשר מת האפיפיור ועלה אפיפיור חדש, שני הצדדים פתרו את הסכסוך, וביסמרק ביטל את רוב חוקי מאי והפך את המפלגה הקתולית לבת-בריתו ברייסטאג.

 

המאבק של הקנצלר ביסמרק במפלגה הסוציאליסטית (שנות ה- 80' של המאה ה- 19):

המפלגה הסוציאליסטית שואפת לבטל את הבעלות הפרטית על הרכוש, ולבטל את שלטון הקייזר.

-         ביסמרק מאשים את הסוציאליסטים בנסיון התנקשות בקייזר ומפרסם חוקים נגד מפלגתם.

-         ביסמרק מפרסם חוקים סוציאלים (לא סוציאליסטים) למען הפועלים, וכך נפגעת ויורדת חשיבותה של המפלגה הסוציאליסטית.

במאבק זה ביסמרק לא מצליח לדכא את המפלגה הסוציאליסטית, והיא מגבירה את כוחה ברייכסטאג.

 

המאבק של ביסמרק נגד המפלגה הליברלית:

במהלך מלחמת התרבות של ביסמרק נגד הקתולים, הוא נהנה מתמיכת הליברלים, ומנהל מדיניות של מסחר וכלכלה חופשית, כדרישת הליברלים, ומוריד את המכס על הייבוא.

בשנת 1878 ביסמרק נוטש את בריתו עם הליברלים וכורת ברית עם הקתולים. הוא מפסיק את מדיניות המסחר והכלכלה החופשית ומעלה את המכס על ייבוא תבואה, כדי לחזק את הקתולים. סיבה נוספת: הליברלים מתנגדים לחוקים הסוציאלים שביסמרק מחוקק למען הפועלים (במאבק נגד המפלגה הסוציאליסטית).

 

מדיניות החוץ של ביסמרק:

-         ביסמרק כורת את "ברית שלושת הקיסרים", בין הקייזר הגרמני, הצאר הרוסי והקייזר האוסטרי (אוסטרו-הונגריה). לפי הברית, המדינות האלו יגישו עזרה הדדית וצבאית במקרה שאחת מהן תהיה במלחמה.

-         מאוחר יותר עוזבת רוסיה את הברית, ובמקומה מצטרפת לברית איטליה.

-         ביסמרק מעודד את בריטניה וצרפת לכבוש שטחים, כדי שישקיעו את כוחם ב- "מירוץ האימפריאלי".

 

שינויים כלכליים ברייך השני:

-         חופש יוזמה בתעשייה.

-         העלאת המכס על ייבוא תבואה, כדי לעודד צריכה של תבואה גרמנית ולהציל את האיכרים הגרמניים ממשבר כלכלי.

-         התפתחות מואצת של בנקים ותחבורה מודרנית (רכבות ומסילות-ברזל).

 

שינויים חברתיים ברייך השני:

-         "גרמניזציה".

-         שיפור מעמד הפועלים ע"י חיקוק חוקים סוציאלים.

-         חינוך-חינם ממלכתי (שממומן ע"י המדינה) אחיד לכולם.

 

וילהלם ה- II (גרמניה):

בשנת 1888 מוכתר בגרמניה קייזר חדש- וילהלם השני. שנתיים לאחר מכן, ב- 1890, הקייזר מפטר את הקנצלר, ביסמרק, מהסיבות הבאות:

-         התנגדות הקייזר ליחסי ידידות עם רוסיה, וראייתה כאויבת הרייך.

-         התנגדות הקייזר לדיכוי המפלגה הסוציאליסטית.

-         תמיכת הקייזר בהתפשטות אימפריאליסטית-גרמנית (כמו צרפת ובריטניה).

-         רצון הקייזר לשלוט לבד, ללא קנצלר חזק ו-ותיק כמו ביסמרק, כדי שהשלטון האמיתי יהיה בידיו של הקייזר.

 

האנטישמיות המודרנית באירופה:

גורמים:

-         אמניסיפציה

-         לאומיות

-         סוציאליזם וקפיטליזם

 

מאפיינים:

-         תורת הגזע / אנטישמיות גזענית

-         מפלגות, אירגונים ועיתונים אנטשימיים.

-         אנטיעשמויות על בסיס סטריאוטיפ ודימוי.

-         אנטישמיות "לא רשמית"

 

שילוב יהודי גרמניה:

-         פוליטית

-         חברתית-תרבותית-כלכלית

-         פטריוטיות יהודית-גרמנית

* קמו זרמים חדשים ביהדות גרמניה, שחיפשו דרכים להשתלב בחברה הגרמנית ע"י שינוי היהדות (רפורמי, קונסרבטיבי, ניאו-אורתודוכסי).

 

ביטויי האנטישמיות בגרמניה:

-         אינטלקטואלים גרמנים אנטישמיים

-         מפלגות אנטישמיות

-         אנטישמיות ממשלתית מכוונת לא-רשמית.

 

תגובת היהודים לאנטישמיות:

האנטישמיות לא מערערת את ביטחונם של היהודים. מרכז הפעילות האנטישמית מתרחשת בפריפריה ולא בערים הגדולות, והיהודים רואים באנטישמים קבוצה קטנה ולא חשובה, שיש לה מחלוקת עימה, כמו המחלוקות שכבר היו ברייך השני.

 

חיבת ציון:

גורמים:

-         פרעות "סופות בנגב"

-         עוני רב

-         זיקה לא"י

 

אידאולוגיה:

-         הספר "אוטואמניסיפציה" של פינסקר.

-         עם ישראל חייב טריטוריה משלו

-         צריך להקים קונגרס לאומי של העם היהודי.

 

פעולות עיקריות:

-         ועידת קטוביץ':

סיבות:

§         ליכוד כל אגודות חובבי ציון לתנועה אחת והקמת הנהגה לתנועה

§         פירסום האידאולוגיה של חיבת ציון

החלטות:

§         שליחת משלחת לסולטן התורכי כדי לקבל רשיון לעליה חופשית לא"י

§         הקמת ועד בברלין, בירת גרמניה, כדי לערב בפעילות התנועה גם את יהודי מערב אירופה.

תרומה:

§        נחשבה להישג, כי הצליחה לכנס נציגים מקהילות שונות באירופה.

כשלונה:

§        ההחלטות לא הושמו.

-         ועדי פעולה

-         הנהגה

 

 

עלייה I :

גורמים:

-         אנטישמיות ממשלתית ועממית

-         תנועת "חיבת ציון", שעודדה לעלות לא"י

-         מהפכות לאומיות באירופה במאה ה- 19.

 

מאפיינים:

-         עלו 60 אלף, שמחציתם עזבו את הארץ מאוחר יותר

-         חסרי ידע בסיסי בחקלאות

 

"שיטת התמיכה" של רוטשילד- יתרונות וחסרונות:

בשנת 1882 עברו המושבות להיות תחת חסותו של רוטשילד, מכיוון שלא היה להם מספיק כסף כדי להמשיך ולקיים את המושבות. רוטשילד קנה את המושבות ותמך בהן לא מכיוון שהיה ציוני, אלא מכיוון שהיה פילנטרופ, שרצה לשבור את המיתוס ששרר באירופה, לפיו יהודים לא מסוגלים להיות עובדי אדמה.

רוטשילד לקח תחת חסותו את כל המושבות, מלבד גדרה, המושבה של ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה), מכיוון שאנשיה פחדו שעזרתו תשחית את הרעיון והאידאולוגיה הציונית.

במסגרת "משטר החסות" של רוטשילד (החל מ- 1882), הוא שלח לארץ פקידים צרפתים שניהלו את המושבות.

יתרונות "שיטת התמיכה" היו בכך שבלעדיה העליה הציונית הייתה מגיעה לקיצה. בנוסף לכך, רוטשילד קנה אדמות נוספות בא"י והקים ישובים חדשים. הוא הקים שירותים קהילתיים, דתיים, מערכת חינוך, בריאות וכו'. הוא הבטיח רמת חיים טובה לבני המושבות, וסיפק להם הגנה משפטית מפני השלטונות התורכים. הוא הקים שני יקבים גדולים וגיוון את שיטות הגידולים במושבות. הפקידים הדריכו את האיכרים בתחומים שונים בענפי החקלאות.

חסרונות "שיטת התמיכה" היו בכך שנוצר פער גדול בין הפקידים לאיכרים, שגם גרם למתח בין שני הצדדים. מכיוון שהשכר שקיבלה כל משפחה היה לפי גודלה ולא לפי תפוקתה, האיכרים החלו להעסיק ערבים בעבודות אדמה, שמירה וכו'. ההתלהבות הציונית לעבוד את אדמת א"י נעלמה, האיכרים הפכו לעצלנים, והתרבות הצרפתית התפשטה במושבות.

 

המעבר לניהול יק"א:

בשנת 1900 העביר הברון רוטשילד את הסמכויות על המושבות לחברת יק"א- חברה להתיישבות יהודית, עקב הפסדיו הכספיים מהמושבות ובאירופה.

חברת יק"א ביטלה את שיטת ניהול הפקידים, הכשירה ועודדה את בני המושבות לנהל את המושבות בעצמם והפסיקה לשלם להם לפי שכר קבוע. היא החזירה את גידולי הפלחה, והקימה מושבות חדשות. עודדה את ענף הפרדסנות (פרי-הדר), והפכה אותו לענף הייצוא הריווחי ביותר במושבות.

 

תרומות:

-         27 מושבות, 30 אלף יהודים.

-         ייצוג בפני השלטונות התורכיים- תחילת התפתחות השלטון האוטונומי של הישוב היהודי בארץ.

-         נוסד חינוך ציוני לאומי, ולא דתי.

-         אליעזר בן-יהודה, "מחייה השפה העברית".

 

כשלונות:

-         לא עבדו את הארץ כפי שרצו באידאולוגיה שלהם, בגלל "שיטת התמיכה" של הרצל.

-         לא שמרו על המושבות שלהם בעצמם (שכרו ערבים).

-         לא הקימו אירגון ארצי שינהיג וייצג אותם בפני השלטונות התורכיים.

 

עליית יהודי תימן- "אעלה בתמר":

סיבות:

-         גזירות קשות ליהודים בתימן

-         תקווה משיחית דתית

-         פתיחת תעלת סואץ קיצרה את הדרך לא"י

 

סיבלם של יהודי תימן בא"י (קשיים):

-         נאלצו לעבוד בנוסף ללימודי התורה

-         העדה הספרדית לא קיבלה אותם מנהגיהם ונוסח התפילה השונים שלהם.

 

התארגנו בצורה הבאה:

-         הפכו לפועלים

-         הקימו בתים בשכונות מחוץ לחומות ירושלים

-         הקימו לעצמם מערכת חינוך דתית ונפרדת, בה לימדו לפי המנהגים וההלכות של יהודי תימן.

 

הרצל- "מדינת היהודים - פיתרון לשאלת היהודים", 1896:

תיאודור הרצל העריץ את האמניסיפציה וראה בה את הפיתרון לחיי היהודים באירופה. לאחר שקרא ספרים של אנטישמיים ונכח במשפט דרייפוס (במסגרת עבודתו כעיתונאי), הוא מזדעזע ומפרסם את סיפרו, "מדינת היהודים - פיתרון לשאלת היהודים".

שתי הבעיות המרכזיות של העם היהודי שמוצגות בספר הן:

-         האנטישמיות היא בעלת שורשים עמוקים באירופה, והיא רק מתחזקת. לכן, יש לעזוב את אירופה ותופעת האנטישמיות תיעלם.

-         האמניסיפציה של יהודי אירופה נכשלה.

הפיתרון:

-         הקמת שתי חברות, "החברה היהודית" ו- "אגודת היהודים", שידאגו לארגן את כל היהודים בגולה ולנהל משא-ומתן עם המעצמות לקבלת צ'רטר לטריטוריה, בה העם היהודי יהיה עצמאי או אוטונומי תחת חסותה של מעצמה גדולה.

-         לאחר קבלת הצ'רטר, ההגירה תתבצע בצורה גלויה ומהירה. היהודים יעלו לפי המעמד שלהם, מהנמוך לגבוה.

-         מדינת היהודים תהיה מפותחת וכל המעמדות ישולבו בה באופן שווה.

חשיבות ומשמעות הספר:

-         הספר גרם לסערת רגשות והתלהבות בקרב יהודים רבים באירופה, שהשתכנעו ממנו שהרעיון הציוני יכול להתגשם.

-         לאחר פרסום הספר הרצל התחיל בפעילותו כדי להגשים את הרעיון הציוני ע"י השגת צ'רטר מהמעצמות, למען הקמת מדינה יהודית בא"י.

 

הקונגרס הציוני הראשון ("קונגרס באזל")- 29 באוגוסט 1897:

מניעים לכינוס:

-         הקמת התנועה הציונית והקמת הנהגה לתנועה

-         הצגת ראווה ויחסי-ציבור לפני העולם כולו, דבר שיכול לעזור להשגת הצ'רטר

-         פירסום הרעיון הציוני בעם היהודי

-         הרצל הבין שצריך לשתף את העם כולו ברעיון הציוני, לאחר שלא זכה בתמיכתם של רוטשליד או הברון הירש.

 

החלטות הקונגרס:

-         "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת מובטח ע"י המשפט הציבורי".

 

להגשמת "תוכנית באזל" צריך:

-         ליישב את א"י ע"י עובדי אדמה, בעלי מלאכה וסוחרים.

-         ללכד את כל הקהילות היהודיות בעולם סביב הרעיון הציוני.

-         לחזק את הרגש הלאומי-יהודי וההכרה הלאומית.

-         פעילות בקרב הממשלות השונות למען השגת צ'רטר.

 

חשיבות / משמעות קונגרס באזל 1897:

-         צעד מדיני ראשון לקראת הגשמת הציונות, בסיס להקמת המדינה היהודית בעתיד.

-         גרם להפצת הרעיון הציוני בקרב העם היהודי והמעצמות

-         הקונגרס מהווה סוג של פרלמנט של העם היהודי, והקונגרס בוחר את מנהיגי העם היהודי.

-         הקמת ההסתדרות הציונית, שהיא המוסד / אירגון של התנועה הציונית.

 

פעילותו הדיפלומטית של הרצל (1903-1896):

הרצל וגרמניה:

-         הרצל מעוניין לפגוש את הקייזר הגרמני כדי לשכנעו ברעיון הציוני ושהקייזר ישפיע על הסולטן לקבל את הרעיון.

-         הרצל מסביר לקייזר שיהודי גרמניה יעזבו את גרמניה וכך תתחסל האנטישמיות בגרמניה, והתרבות הגרמנית תופץ בא"י.

-         שתי הפגישות מסתיימות ללא תוצאות, מכיוון שהקייזר פוחד שמסירת א"י ליהודים תעורר בעיה פנימית ותסיסה לאומית-ערבית באימפריה העות'מאנית, שהיא בת-בריתה.

 

הרצל והאימפריה העות'מאנית:

-         הרצל נפגש עם הסולטן, עבד אל-חמיד, רק פעם אחת.

-         הוא מבטיח לו שאם הוא ייתן צ'רטר, היהדות העשירה תשלם לאימפריה סכום עתק, הארץ תתפתח ולא תהיה פרמיטיבת ושוממה אלא מודנית ומתקדמת שתפתח את הכלכלה של האימפריה.

-         השלטון דוחה את הצעותיו של הרצל, מפחד להגירה המונית של יהודים לא"י, ותסיסה לאומית-ערבית באימפריה.

 

הרצל ובריטניה ("בריטניה הגדולה" / האימפריה הבריטית):

-         הרצל נפגש עם שר המושבות הבריטי, צ'מברלין, ומנסה לשכנעו לתת ליהודים צ'רטר על איזור קרוב לא"י, בתקווה שזה יגרום ללחץ על הסולטן התורכי לתת צ'רטר על א"י.

-         נימוקי הרצל לבריטים:

§         מושבה יהודית נאמנה, שתוכל להגן על תעלת סואץ במקרה הצורך.

§         האימפריה הבריטית תתעשר מהשקעות כספיות של יהודים עשירים שיתיישבו בה.

§         הגירת היהודים ממזרח-אירופה לבריטניה תיפסק, ותופנה למושבה היהודית.

-         תוכנית קפריסין ירדה מהפרק בגלל התנגדות הקפריסאים.

-         תוכנית אל-עריש יורדת מהפרק בגלל בעיית העברת המים מהנילוס לאל-עריש, והתנגדותו של מושל מצרים, קרומר.

-         צ'מברלין מציע להרצל את אוגנדה שבאפריקה כצ'רטר להתיישבות העם היהודי, אך הרצל מסרב.

 

"הצעת אוגנדה":

ב- 1903, שנת פעילותו האחרונה של הרצל, נרצחים 50 יהודים ומאות יהודים נפצעים, בפוגרום ביהודי קישינב.

הרצל מציע בקונגרס הציוני השישי (אוגוסט 1903, נקרא גם "קונגרס הבוכים") לקבל את הצעת אוגנדה, בגלל הסיבות האלו:

-         צריך למצוא מקום מיידי ליהודי רוסיה

-         זהו הצ'רטר שחלם להשיגו

-         אסור לסרב למעצמה החזקה בעולם

-         ניתן להשיג את הצ'רטר לסולטן התורכי, כדי שישתכנע לתת צ'רטר לא"י.

 

נימוקים נגד תוכנית אוגנדה:

-         הרצל בגד בא"י וברעיון הציוני כולו, כי לפי הרעיון הציוני היהודים חוזרים לא"י בלבד.

-         אוגנדה תהפוך לפיתרון קבע והיהודים בה ישכחו את א"י

-         המצוקה לא יכולה להיות סיבה לנטישת רעיון א"י

 

ההצבעה על ההצעה:

295 בעד שליחת הועדה, 178 נגד, ו- 100 נמנעים.

 

הקונגרס השביעי (1905):

מסקנה סופית של הועדה- אוגנדה לא מתאימה להתיישבות. לכן, הקונגרס אוסר על התיישבות יהודית מחוץ לא"י.

 

תרומותיו של הרצל לציונות:

-         הקים את התנועה וההסתדרות הציונית, שהמשיכו לפעול גם אחרי מותו

-         תיבת טקסט: בניגוד לפינסקר
 

הרעיון הציוני התפשט בקרב העם היהודי כולו

-         הרצל כינס מספר קונגרסים ציוניים

-         המשא-ומתן שניהל עם המעצמות למען השגת הצ'רטר גרם, למרות שנכשל, להכרת התנועה הציונית כמייצגת הלאומיות היהודית.

"אלטנוילנד"- ארץ ישנה-חדשה:

ב- 1902, שנתיים לפני מותו, כתב הרצל ספר בשם "אלטנוילנד", בו הוא מתאר את מדינת היהודים, דרך זווית ראייתם של אציל גרמני ויהודי שמגיעים לא"י ורואים ארץ שוממה, לא מפותחת ופרמיטיבית, וכאשר הם חוזרים אליה, לאחר 20 שנה, הם רואים ארץ מודרנית ומפותחת, שפותחה ע"י יהודים אשר קיבלו צ'רטר וחזרו לארצם.

 

"אחד העם"- הזרם הרוחני בציונות:

הסופר אשר גינצברג, "אחד העם", מתנגד לציונות המדינית (של הרצל) ומתנגד לציונות המעשית (של "חיבת ציון").

אחד העם טוען שהרצל עוסק בבעיית היהודים- האנטישמיות והפוגרומים, אך אחד העם מדבר על "צרת היהדות"- התבוללות והתרחקות מהיהדות, שתגרום להיעלמותו של העם.

אחד העם טוען שהיהודים לא מוכנים לחיות במדינה משלהם, כי במשך אלפיים שנה הם היו מפוזרים ברחבי העולם, הם שייכים לתרבויות שונות ואין להם תודעה לאומית-יהודית.

אחד העם טוען שצריך להקים בארץ מרכז רוחני, שיתבסס על אנשי מדעי-הרוח (ספרות, היסטוריה, שירה וכו'), שיקרין לקהילות היהודיות בעולם רוחניות יהודית, ויכשיר את היהודים בתהליך איטי למהפכה רוחנית.

היהודים יוכלו לעלות ארצה לאחר שבגולה הם עברו את המהפך הרוחני (חזרה ליהדות- לא לדת אלא ללאום, דוברי עברית, לשפה, לספרות ולהיסטוריה העברית). אחד העם טוען שכך תימנע התבוללות בגולה, והיהודים יהפכו לבעלי תרבות-עברית.

הוא יסד אגודה בשם "אגודת בני משה", שחבריה היו פעילים במסגרת חיבת ציון, והם פעלו ברוסיה למען תיקון החינוך היהודי ברוסיה. בנוסף, הם יסדו בתי ספר ללימוד השפה העברית, את המושבה רחובות והקימו הוצאת ספרים בשם "אחי-אסף". האגודה התקיימה 7 שנים בלבד, אך השפעתה על הציונות היתה גדולה ביותר.

 

 

 

תקופה III - 1920-1905:

העם היהודי בתקופת מלחמת העולם (=מלחה"ע) הראשונה (1918-1914):

-         מדיניות השלטון העות'מאני בארץ:

השלטון בתורכיה היה נתון בידי "התורכים הצעירים", ששנאו את כל המיעוטים שחיו באיפריה העות'מאנית, וביניהם גם את הישוב היהודי בארץ ישראל (כ- 80 אלף יהודים).

הצבא התורכי מפסיד במהלך קרבות מלחה"ע הראשונה, והשלטון התורכי מתנקם ביהודים כתוצאה מההפסדים, ובגלל שהם רוצים לחסל את הישוב היהודי. סיבות:

§         התורכים הם אנטי-ציונים, והם לא רואים בעין יפה את העליות הציוניות לא"י.

§         תורכיה במלחמה עם רוסיה, והיא רואה ביהודים יוצאי-רוסיה כתומכים בארץ מולדתם.

מפקד הצבא התורכי בארץ, ג'מאל פחה, היה נאמן ל- "תורכים הצעירים", ולכן גם הוא ראה ביהודים בחיו בארץ את אויבי האימפריה העות'מאנית, והטיל על הישוב מיסים כבדים, והחרים ציוד ומזון.

התורכים ניתקו את הקשר בין א"י לחו"ל, וכספי החלוקה לישוב הישן הופסקו, והישוב הישן נכנס למצב כלכלי קשה. בנוסף, הניתוק גרם למשבר בייצוא של המושבות והכניס גם אותן למצב כלכלי קשה.

-         קשיי הישוב היהודי בתקופת המלחמה – גזירות השלטון התורכי:

§         ביטול כל הקפיטולציות- לכל אנשי הישוב חייבת להיות אזרחות עות'מאנית (ולא של מדינה זרה),  ולכן הם אולצו להתגייס לצבא התורכי. המתנגדים לשינוי האזרחות (כ- 11 אלף יהודים) גורשו למצרים.

§         פירוק אירגון "השומר" והחרמת הנשק מכל המושבות. אירגון "השומר" הפך למחתרת, והחל לאמץ קו פרו-בריטי (בעד בריטניה).

§         איסור תליית שלטים בעברית והנפת דגל ציוני.

§         סגירת בנק "אנגלו-פלשתינה" בארץ.

§         גירוש ראשי הישוב היהודי מהארץ.

§         איסור מכירת אדמות ליהודים (ליהודים אסור לקנות אדמות).

§         הוטל מס מיוחד לצורכי המלחמה, ולכן הוחרמו יבולים וציוד מהישובים היהודים.

§         ב- 1917 (לפני סוף המלחמה), יהודי תל אביב-יפו גורשו לגליל, כאשר רבים מהם מתו בדרך מקשיי הדרך.

* ב- 1915 הגיעה לארץ מכת ארבה, שהשמידה את כל יבולי החיטה.

-         התמודדות הישוב היהודי עם הגזירות:

§         בגלל ביטול הקפיטולציות והפסקת כספי החלוקה, הישוב הישן הגיע למצב של רעב, וכ- 10 אלף יהודים מתו  מרעב, מחלות וכו'. לבסוף, הישוב הישן ניצן מתרומות של יהודי ארה"ב (ששלחו מזון לארץ). המזון נשלח לארץ באישור התורכים עד 1917, השנה בה נכנסה ארה"ב למלחמה.

§         רוב היהודים נשארו בארץ, קיבלו את האזרחות והתאמנו בצבא התורכי. ב- 1916, כאשר היה ברור שתורכיה תפסיד במלחמה, ובגלל הגזירות שהטילו התורכים על היהודים, גברים רבים בישוב החלו להשתמט מהשירות הצבאי (שוחד, חלק ערקו, וחלק הצהירו על עיסוק בקודש- לומדים ב- "ישיבות").

§         "הועד להקלת המשבר"- אירגון גג של כל האירגונים שעוזרים לישוב. נוסד בת"א ע"י מאיר דיזינגוף. הועד גייס כספים מחו"ל והשתמש בהן למטרות שונות בישוב כגון חלוקת מזון, חדרי-אוכל, סיעוד רפואי וכו'.

§         ניל"י (נצח ישראל לא ישקר)- מחתרת בה היו חברים אהרון אהרונסון, יוסף לישינסקי, אבשלום פיינברג, שרה אהרונסון, בלקינד ועוד. פיינברג נרצח ע"י בדואים בסיני, לישינסקי ובלקינד נתפסו ונתלו ע"י התורכים, שרה אהרונסון התאבדה, ושאר חברי המחתרת נעצרו ע"י התורכים. הישוב ניצל מנקמת השלטון התורכי כתגובה לגילוי ניל"י, מכיוון שבאותה שנה כבשה בריטניה את א"י.

רוב הישוב ידע על קיומה של ניל"י, אך לא אהב את הרעיון כיוון שפחדו מנקמת התורכים במידה והמחתרת תתגלה.

תרומתה של ניל"י היתה רצינית ביותר, היא מסרה לבריטים ידיעות חשובות על מיקום הצבא התורכי, שעזרו לגנרל אלנבי לפלוש לא"י סמוך לבאר-שבע (דרך הנגב).

 

ההסתדרות הציונית זמן מלחה"ע הראשונה (בעלת דעה ניטראלית):

מכיוון שפחדו שכל סימן לתמיכה כלשהי באחת מהמדינות במלחמה- מדינות המרכז (גרמניה, אוסטרו-הונגריה ותורכיה), או מדינות ההסכמה (אנגליה, צרפת וארה"ב, שהצטרפה בסוף המלחמה), עלול להתפרש כ- "בגידה" של היהודים במדינה השניה. לכן,  ההסתדרות הציונית הקימה משרד בקופנהאגן שבדנמרק (מדינה ניטראלית), שמטרתו היתה לתאם ולקשר בין סניפי התנועה הציונית באירופה, תוך שמירה על ניטראליות של כל סניפי התנועה הציונית.

יחד עם זאת, כל מרכז ציוני נקט בקו-פעולה בהתאם לאינטרסים שלו, לפי המדינה בה הסניף מתקיים, ותמכו באותה מדינה.

 

גדודים עבריים:

רעיון הגדודים העבריים מתבסס על הקמתם של גדודים יהודים בצבא הבריטי, כדי שיעזרו לצבא הבריטי לכבוש את א"י מידי התורכים.

מטרת הרעיון: בתמורה לעזרת היהודים בכיבוש א"י, תדרוש ההסתדרות הציונית הקמת מדינה יהודית בא"י. בנוסף, היהודים שיילחמו במסגרת הצבא הבריטי יקבלו הכשרה צבאית.

היו מתנגדים לרעיון זה, בעיקר בשל הפחד מנקמת תורכיה בישוב היהודי בא"י.

גדוד נהגי הפרידות: קם ב- 1915, במצרים. מפקד הגדוד היה בריטי, והוא כלל 727 חיילים שברחו מא"י. הגדוד נשלח להעביר אספקה לצבא הבריטי בגליפולי, ולאחר שנה הוא חזר לאלכנסדריה ופורק.

הגדוד ה- 38 של קלעי המלך: קם ב- 1917, ולחמו בו יהודים שברחו מרוסיה והיהודים שהיו שייכים לגדוד נהגי הפרידות (כולל טרומפלדור). הם עברו אימונים במצרים, וב- 1918 נלחמו בא"י באיזור עבר-הירדן.

גדוד 39 קלעי המלך: הוקם ב- 1918, עקב פעילום של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי בארה"ב. הגוד מנה 5 אלף חיילים מיהדות ארה"ב וקנדה, ונלחם במסגרת הצבא הבריטי בעמק-הירדן.

גדוד 40 קלעי המלך: קם ב- 1918 בא"י, מספר חודשים לפני סוף המלחמה, והיו חברים בו כ- 1,000 תלמידי תיכון, פועלים וכו'. הגדוד נסע להתאמן במצרים אך לבסוף הגדוד לא נלחם מכיוון שבריטניה כבשה את א"י בזמן זה, ולכן הגדוד חזר לארץ ועסק בתפקידי שמירה בצבא הבריטי.

תרומה: התרומה הצבאית של הגדודים העבריים קטנה ביותר, הם עזרו במידה מועטה לכיבוש א"י ע"י הצבא הבריטי. הגדודים התפרקו לאחר המלחמה. תרומתם הגדולה של הגדודים העבריים היא פוליטית, כי בריטניה ראתה שיהודים מוכנים להילחם ולמות למען א"י בקרב. בנוסף, הם קיבלו הכשרה צבאית שתעזור בעתיק להקים את ארגון "ההגנה".

 

הצהרת בלפור:

הציונים באנגליה, במיוחד חיים וייצמן, האמינו שבריטניה עומדת לנצח במלחמה ולכבוש את א"י. וייצמן שיכנע את ראש הממשלה הבריטי, לויד ג'ורג', ושר החוץ הבריטי, בלפור, לתמוך ברעיון הציוני. ביולי 1917 הגישו המנהיגים הציונים טיוטת-הצעה לשלטון הבריטי.

בנובמבר 1917 מפרסמת ממשלת בריטניה הצהרה פרו-ציונית, עליה חתום שר החוץ, בלפור.

(הבדלים בין "הטיוטה/הצעה הציונית" לבין הצהרת בלפור בדף במחברת).

סיבות לפרסום הצהרת בלפור:

-         התחמקות מהסכם סייקס-פיקו

-         שיקול בטחוני-אסטרטגי

-         המיתוס על הכוח היהודי

-         שיקול נוצרי-דתי

חשיבות ומשמעות הצהרת בלפור:

-         מהבחינה היהודית- ההצהרה מגשימה חלום של אלפיים שנות גלות, וגם הגשמת חלומו של הרצל לצ'רטר מהמעצמה החזקה בעולם. העם מריע לממשלת אנגליה. ההצהרה נתפסת כמבשרת הגאולה, ורבים רואים אותה כהצהרה מקבילה להכרזת כורש.

-         מהבחינה הבינלאומית- נתנה בסיס למעמד ההסתדרות הציונית, כאשר העולם ראה בה את מייצגת העם היהודי. הרעיון הציוני התקבל ברוב מדינות העולם.

-         מהבחינה הערבית- "התנועה הלאומית-ערבית" ראתה בחומרה את הצהרת בלפור, והערבים ראו בזה אסון לערביי פלשתין, ויום מתן ההצהרה נחשב אצל הערבים ל- "יום האסון". הערבים מתחילים לטעון לבעלות יחידה על כל פלשתינה (א"י).

-         מהבחינה הבריטית- הבריטים הבינו שהם יכולים למלא את כל ההתחייבויות בהצהרה, או חלק ממנה בלבד, בגלל העירפול המכוון בהצהרה.

 

14 הנקודות של וילסון:

בינואר 1918 מציע הנשיא של ארה"ב, וילסון, תוכנית שלום, הנקראת "14 הנקודות של וילסון", והיא מפורסמת יחד עם כניסתה של ארה"ב למלחה"ע הראשונה כדי להבהיר לעולם כולו שארה"ב מתכוונת לנצח במלחמה ולהגשים את התוכנית הזאת.

14 הנקודות של וילסון הן:

1.      דיפלומטיה גלויה

2.      חופש שיט בים, מחוץ למים הטריטוריאלים של כל מדינה

3.      פירוק נשק כללי, עד למינימום ההכרחי

4.      להסיר את כל חומות המגן הכלכליות, ולקיים מסחר שוויוני בין כל העמים

5.      לפתור את כל הסכסוכים במושבות בצורה צודקת, תוך כדי התחשבות בעמים ובילידים

6.      לסגת מבלגיה ולהחזיר לה את עצמאותה

7.      לסגת משטחי רוסיה ולהתחיל לשתף פעולה בין גרמניה לרוסיה

8.      להקים את "חבר הלאומים", בו חברות כל המדינות, במטרה לשמור על השלום ועל עצמאותן של כל המדינות בעולם

9.      לשחרר את כל השטחים הצרפתים שמוחזקים ע"י גרמניה, כולל החזרת אלזס ולוריין לצרפת

10.  תיקון הגבולות של איטליה וקביעתם עפ"י הגבול הלאומי שלה (כלומר לפי איפה שחיים איטלקים)

11.  מתן אוטונומיה למיעוטים לאומיים באוסטרו-הונגריה

12.  תורכיה תשמור על עצמאותה, אך בשטחי האימפריה שלה תינתן אוטונומיה לעמים השונים, והמיצרים האדרטנלים ישארו פתוחים (פתח בין תורכיה לים התיכון) לשיט חופשי

13.  צריך לסגת ממדינות הבלקן (איפה שנמצאות היום יוון, אלבניה, יגוסלביה וכו'), ולהחזיר להן את עצמאותן

14.  פולין תקום כמדינה עצמאית, על שטחים בהם חיים הפולנים (היתה מחולקת בין מעצמות)

 

תגובת מדינות ההסכמה (צרפת, בריטניה, ארה"ב):

מדינות ההסכמה לא מקבלות בהתלהבות את 14 הנקודות. הן מסתייגות ממספר נקודות, כגון פיתרון הבעיות במושבות ("קולוניות") שלהן בלי התחשבות במדינות האימפריאליסטיות (צרפת ובריטניה).

לתורכים ולאנגלים ברור שוילסון רוצה להקים עולם חדש במאה ה- 20, בעוד שהן רוצות לחזור לעולם שלפני מלחה"ע הראשונה, בו הן שתי המעצמות החזקות בעולם.

 

 

תגובת גרמניה:

בסוף 1917 גרמניה ובנות-בריתה ("מדינות המרכז") היו עייפות מהמלחמה, אך בראשית 1918 גרמניה החלה לנחול נצחונות, ולכן היא החליטה לדחות את 14 הנקודות של וילסון (רוסיה יצאה מהמלחמה, וגרמניה הפנתה את כל צבאה למערב והחלה לנצח בחזית הזאת ולהתקרב לפריז).

 

סוף המלחמה:

במרץ 1918 הגרמנים הגיעו עד ל- 60 ק"מ מפריז, אך שם הם נעצרו ע"י 3 הצבאות- הבריטים, הצרפתים והאמריקאים.

באוגוסט 1918 גרמניה כבר לא יכולה להמשיך להילחם, וכל שותפותיה למלחמה (תורכיה ואוסטרו-הונגריה) התמוטטו.

הבעיות בגרמניה:

-         מחסור במזון. מעמד הפועלים פתח בשביתות והפגנות בכל רחבי גרמניה, ששיתקו את המדינה. המפלגה הסוציאליסטית קראה להפסקת המלחמה.

-         הפיקוד העליון של הצבא הגרמני דרש מהממשלה להפסיק את המלחמה, כי לא ניתן להמשיך להילחם. חיילים רבים החלו למרוד.

בעלות הברית פירסמו תנאי, לפיו הן מוכנות להפסקת-אש בתנאי שהקייזר יסתלק מגרמניה וגרמניה תהפוך לדמוקרטיה. הקייזר התפטר, ברח מגרמניה, ויומיים לאחר מכן נחתם הסכם הפסקת-האש על בסיס 14 הנקודות של וילסון.

 

הסכם שביתת הנשק:

לאחר שהקייזר, וילהלם ה- 2, בורח מגרמניה, גרמניה הופכת לרפובליקה.

11.11.1918- חתימת הסכם שביתת הנשק.

לפי ההסכם:

-         גרמניה ובנות הברית מקבלות את 14 הנקודות של וילסון

-         גרמניה מוותרת על כיבושיה בבלגיה ובצרפת, ומוותרת על אלזס ולוריין

-         גרמניה מוותרת על כיבושיה ברוסיה

-         גרמניה תעביר לבנות-הברית רכבות, צוללות ואוניות, כמו כן- ישוחררו כל שבויי המלחמה.

 

ועידת השלום בפריז:

בינואר 1919, התכנסה ועידת שלום בפריז, בהשתתפות 27 המדינות המנצחות. המדינות המנוצחות (המפסידות) לא הוזמנו להשתתף בועידה, כי הוחלט להזמינן רק בסוף הועידה, כדי לחתום על ההסכמים.

ההסכם נערך ע"י ראשי המעצמות: נשיא ארה"ב, וילסון; ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג'; ראש ממשלת צרפת, קלמנסו, וראש ממשלת איטליה, אורלנדו.

ועידת השלום בפריז שאפה להקים עולם חדש אך בגלל ניגוד האינטרסים בין 3 המעצמות המנצחות נוצר "חוזה ורסאי" (ע"ש הארמון), שהוא אחד הגורמים למלחה"ע השנייה.

 

העמדות של 3 המנהיגים:

-         נשיא ארה"ב וילסון: אופטימי, רוצה להקים עולם חדש של שלום עולמי ודמוקרטיה מלאה בין עמי אירופה. רוצה להקים אירגון בין-לאומי של כל המדינות בעולם, שישמור על השלום. רוצה להתפייס עם גרמניה, ולא להשפילה. הוא שואף ל- "שלום ללא מנצחים".

-         ראש ממשלת אנגליה, לויד ג'ורג': רוצה לפתח את כלכלת האימפריה הבריטית, הוא אינו שותף לשאיפותיו של וילסון, ורוצה לחזור לחזור למדיניות של שמירה על מאזן-כוחות באירופה, כך שלא תהיה רק מעצמה אחת יחידה בעולם. דורש תשלומי פיצויים מגרמניה.

-         ראש ממשלת צרפת, קלמנסו: טוען ששאיפותיו של וילסון לא מציאותיות. רוצה להשפיל, לנקום ולהחליש את גרמניה (כנקמה על מפלת צרפת ב- 1871) כדי שלא תחזור לאיים עליה בעתיד. תובע את שטחי אלזאס ולוריין (בגבול בין צרפת לגרמניה) והוא מעוניין בביטחונה של צרפת וענישה כלכלית וצבאית לגרמניה.

* עמדתו של ראש ממשלת איטליה, אורלנדו: הוא מגיע לועידה כדי לקבל את כל השטחים שהבטיחו לו בנות הברית בזמן המלחמה, והשאיפות של 3 המנהיגים לא עניינו אותו. הוא קיבל חלק מדרישותיו, ועזב את הועידה בזעם.

 

חוזה ורסאי (סוף ועידת השלום בפריז):

ועידת השלום נמשכה חצי שנה. הגרמנים חתמו על החוזה בחוסר רצון ותחת איום של מדינות ההסכמה לחדש את המלחמה. הם טענו שהחוזה משפיל את גרמניה ומעניש אותה בצורה קיצונית. הגרמנים טענו שהחוזה לא תואם את 14 הנקודות של וילסון (לפיהן נחתם לפני-כן הסכם שביתת הנשק).

סעיפי החוזה:

-         טריטוריה: גרמניה מאבת 13% משטחה בשביל מדינה חדשה- פולין, שיהיה לה פרוזדור לים הבלטי ("הפרוזדור הפולני"), שחוצה את גרמניה לשניים. העיר דנצינג הפכה לעיר חופשית בחסות חבר-הלאומים. גרמניה מאבדת את כל המושבות שלה מעבר לים, נהר הריין (בין גרמניה לצרפת) הפך לשטח מפורז (אסור להכניס אליו צבא של גרמניה / צרפת), ושטחי אלזיס ולוריין עוברים לשלטון צרפתי.

-         צבא: הצבא הגרמני הוגבל עד למקסימום ("תקרה") של 100 אלף חיילים ו- 24 אוניות צבאיות. נאסר לגרמניה להחזיק חיל-אויר, צוללות וחיל-שיריון.

-         פיצויים: תשלום ראשון של 5 מליארד מארקים למדינות המנצחות, כדי לפצות אותן על הנזק שגרמה. התשלומים הבאים יבואו מאוחר יותר.

-         אשמת המלחמה: הסעיף שמכעיס את הגרמנים, ולפיו גרמניה אשמה בפרוץ מלחה"ע הראשונה (ולכן היא צריכה לשלם פיצויים וכו').

-         חבר הלאומים: מטרתו לשמור על השלום בעולם כולו ולתווך בסכסוכים בין מדינות שונות כדי שהסכסוכים לא יהפכו למלחמות-עולם. חבר הלאומים גם עזר לאנושות בתחומי רפואה ורווחה. היו חברות בו כל המדינות העצמאיות, חוץ מגרמניה, שהצטרפה מאוחר יותר.

 

משמעות חוזה ורסאי:

חוזה ורסאי לא יצר את השלום העולמי, ובדיוק 20 שנה לאחר החתימה עליו פרצה מלחה"ע השנייה, שהיתה עוד יותר הרסנית (הכי הרסנית שידע האדם).

בחוזה ורסאי חסרה אחידות בין המדינות המנצחות, כי לכל אחת מהן יש אינטרסים שונים וסותרים ביחס לגרמניה.

לפי המלחמה גרמניה היתה חלק ממאזן הכוחות שמנע מלחמות ופיתח את אירופה, אך לאחר המלחמה האיזון הופר. בעתיד, גרמניה תתחזק ותשתחרר מהמגבלות של חוזה ורסאי.

תחושת הנקם של הגרמנים, שנובעת מכך שחוזה ורסאי מחמיר איתם, תגרום בעתיד לעליית הימין-הקיצוני בגרמניה.

בשנות ה- 30' היה משבר כלכלי עולמי, והפחד מהמלחמה הנוספת גרם למערב להיות סלחני כלפי גרמניה.