|
|
||
|
מדוע יורדת הנשמה לעולם? |
||
|
|
||
|
|
"מדרך
הטוב להיטיב", קבעו המקובלים, וכיון שהקב"ה הוא טוב הרי שרצה להשפיע
מטובו לאחרים. לכן ברא את הנבראים שיקבלו את הטובה, ובראשם את הנשמות
ה"אנושיות", תפארת הבריאה, שהטובה שתוענק להם תהיה מהמדרגה הגבוהה
ביותר. אלא שטובה זו אינה שלימה בהיותה נגועה ב"נהמה דכיסופא" (=לחם
חסד, לחם הבושה), ולכן נתן הבורא לנשמות אפשרות לעבודה, בתורה מצוות וגמילות
חסדים, שבשכרה יקבלו את העונג המובטח. כפי שכותב רמח"ל: האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות
מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא.
ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך
הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה
(אבות ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא.
והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו.
ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל
ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם
הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה
(עירובין כב א): היום לעשותם ומחר לקבל שכרם: ספר מסילת ישרים פרק א -
בבאור כלל חובת האדם בעולמו הנשמות
נמצאות במקורן ב"אוצר הנשמות" שתחת כסא הכבוד, ושם נהנות מזיו השכינה,
אלא שיורדות לעשות מלאכתן בעולמנו זה, עולם העשיה. בשובן הן יכולות להשיג את
העונג המבוקש בשלימותו ללא "נהמא דכיסופא", והוא הדביקות בו ית',
כלשון רמח"ל שם: השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך,
והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג): ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז):
אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב.
וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם
לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו
יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות. ספר מסילת ישרים פרק א - שם מעשה
המצוות ולימוד התורה הם, א"כ, המעניקים לאדם את הטוב המבוקש. וזה מה
שאמרו חכמינו במסכת מכות: "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא
לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב) יי חפץ למען צדקו
יגדיל תורה ויאדיר" (משנה מסכת מכות פרק ג) ככל
שתגדיל הנשמה את מידת הזיכוך שלה ('לזכות' במשמעות זיכוך) כך מידת הדביקות שלה
בבורא תגדל וממילא יגדל גם העונג הרוחני. לכן, הנשמה יורדת לעולם להשלים את מעשי
המצוות ולימוד התורה, ההכרחיים לצורך דביקותה. הדביקות
האמורה משמעותה שהאופי הרצון והמטרה של השניים משותף, שאם לא כן הרי שדרכיהם
נפרדות. לכן חשובה ההזדככות של הנשמה ע"י מעשים אלו, ובכך תהיה מסוגלת לקבל
את העונג המובטח. נחוצים
לשם כך הן מעשי המצוות, לזיכוך הרגש ותכונות הבסיס של האדם, ולימוד התורה לזיכוך
התכנים השכליים שבו והשוואתם עם אלו - גם אם לא באותה מידה - של הבורא. עפ"י
הרב אשלג משמעות עבודתו של אדם בעוה"ז היא סיגול והפנמת היכולת לקבל את
השפעת הבורא אך לא מתוך מטרה אנוכית אלא מתוך רצון למלאות את רצונו של הבורא,
דבר הנחשב כנתינה, מעין רצונו של הבורא. |
|
|
|
||