מבוא - מה הביא אותי לנושא זה ?

עובדה מוכרת שאין עליה עוררין, ישנה כיום התעוררות עצומה לעיסוק בתורת הסוד על כל אגפיה. ההסברים לכך יכולים להיות רבים ומגוונים, שוללים או מחייבים - רובם מחייבים - מרחקים או מקרבים, תומכים או מונעים, אבל העובדה קיימת, וצא וראה מאי עלמא דבר.

יתכן שהדבר כרוך בהתעוררות המשיחית לגאולה הנכספת, כפי שהיה בדורות רבים כאשר היתה התעוררות ושאיפה יוצאת מגדר הרגיל לסיום הגלות, ולשיבה לישראל, הן כאשר באה התעוררות זו מחמת הלחץ והדחק של שעבוד מלכויות, והן כאשר באה מחמת "גילוי פנים" של ישועות והתפתחות מהירה של העם. בשני מצבים אלו היתה שאיפה לגאולה - או ליתר דיוק להבאת הגאולה - בכל אמצעי, כשיחד עמה באה הרצון ללמוד ולהבין את ה"נסתרות" הגלומות בתורת הסוד.

בדורנו חשים אנו זאת על בשרנו, בכל פינות שפונים נתקלים אנו בחפצי דעת הרוצים להכיר את החכמה, כשלכל אחד סיבותיו שלו, ותחומי ההתעניינות המיוחדים לו.

חכמי ישראל לדורותיהם הכירו בכך, מי ברצון ומי מחמת המסיבות המחייבות. די אם נזכיר כאן את בעל ספר הזהר, המקובלים מחסידי אשכנז, האר"י גוריו ותולדותיהם, תנועת החסידות, ועוד רבים וטובים, עד לדורינו אנו, שכמיצגיה הנאמנים של שאיפה זו באים הרב קוק והרב אשלג. כל האמורים מתנבאים בסגנון אחד של שאיפה לגאולה הכרוכה ללא הפרד בגילוי סודות התורה.

אין לנו את הצורך כרגע לעמוד על ההבדלים בין הגישות השונות הקדמוניות והמאוחרות, או גם בין בני אותו דור עצמו, אם בעלי התפיסה האומרת שע"י הלימוד גופו יהיה ניתן לגרום - או אם תרצו "להכריח" - להבאת הגואל, או אלו הטוענים שגילוי הסודות מהוה סמן, מדד להתקרבותה של הגאולה, אך אינה בעלת משמעות ב"הבאת" הגאולה.

בספר הכולל יותר בתחום זה - הזהר - גופו מוצאים אנו את הנבואה "...ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי ויתקיים בהון 'יי בדד ינחנו ואין עמו אל נכר'...[1]", כלומר ע"י הלימוד בספר זה יש את הזכות - או התגלותו של ספר זה מהווה אות ומופת - ליציאה מן הגלות.

יתכן אמנם להסביר תופעה זו בהסבר היסטורי-פסיכולוגי, הקושר תופעה זו לריאקציה ה"אנטי מדעית" שהתנגדה ל"מדענות" ההשכלה הרציונאלית ששלטה בכיפה בכל שנות המאה ה19-, הן בעולם היהודי כמו גם בזה שאינו יהודי. מזווית יהודית, אסכולה זו הביאה לחורבן המימסד החינוכי המסורתי של רבות מקהילות מזרח ומערב אירופה. תנועת ההשכלה עשתה שמות בעולם הישיבות במזרח היבשת, והביאה להתבוללות רבתי במערבה.

כתגובת נגד החל בעיסוק במופשטות, ובמופשטות יתר, ומה לך מופשט יותר מן הגשמיות, ומן ה"תובנות" הרציונאליות, אם לא תורת הסוד שכל עיסוקה הוא רק באלוקות הטהורה, האבסטרקטית.

1. מספר מילים על הקבלה

ביחס לנושא מאמר זה, נבחן את מקום ביהכ"נ בראי הקבלה.

ככלל יאמר, שבשונה מרבדים האחרים של התורה, הפר"ד (=פשט רמז דרש), אין הקבלה מסוגלת להציג דבר במנותק מהכלל כפרט העומד בפני עצמו, אלא מוצאת בכל דבר את הכללי המאחד נושאים רבים, ונכלל מכל התורה, כ"עולם קטן" המשתלב במערך הכולל של ה"עולם הגדול". ולפיכך, ראשית, יהיה עלינו להתייחס לביהכ"נ כיישות עצמאית, הנכללת מגורמים רבים, וכוללת בהכרח גם פרטים משניים. שנית, ובמקביל, יהיה עלינו לראותו כפרט בתוך מכלול של בחינות הסובבות אותו. יחס דו ערכי זה קיים בכל הסבר קבלי לכל נושא ולכל פעולה שבכל מדרגה.

התייחסות

מעניינת העובדה שהתייחסויות לביהכ"נ גופו מועטה למדי בספרות הקבלית, ואין אנו מוצאים בה את אותו היקף לו ציפינו. לא נוכל לומר שאין התייחסות כלל, אם כי גם זה קיים, ובספרי קבלה אחדים ביהכ"נ אינו מוזכר כלל, או באופן כללי ביותר. לעומת זה, כאשר המדובר על נושא התפילה, הרי שהעיסוק בנושא והדיבור אודות הוא נרחב ביותר, ותופס מקום של כבוד בספרות זו הן מבחינת החשיבות המיוחסת לו והן מבחינת הכמות המספרית.

גם עניין התפילה בציבור, גם אם ישנו עיסוק בנושא ואין התעלמות מוחלטת, אבל עדיין לא במידה לה ציפינו.

כדוגמא, אין כלל התייחסות ישירה לנושא בנין ביהכ"נ, ואת הנלמד נלמד מן הסתום, כעובדות, כאילו לא הייתה התייעצות עם חכמי הקבלה בשעת הבניין.

סיבת הדבר, כנראה, שהדברים נתפסו כמובנים מאליהם, וכמובְנים בתוך המערכת הקהילתית היהודית ללא שום צורך לציינם בספרות הכתובה.

במבט מעמיק יותר ניתן לומר, שתורת הייחודים והכוונות במהותה היא אישית, פנימית, מנותקת מן ההמוניות, מן הכלליות, ולפיכך התפקיד שמשחקת הציבוריות, הכלליות, ההמוניות, בעניין הוא שולי וזניח, לפעמים אף חסר משמעות פנימית, או אפי' מפריע להתרכזותו של המקובל בכוונותיו. כמו כן המבנים הארציים אינם חשובים לכשעצמם, רק כמייצגים משמעויות נסתרות. הם חסרי ערך עצמי ללא האדם המעניק להם 'חיות' ומשמעות, ולפיכך ההתייחסות והניסיון להבינם - מועטת.

אך יחד עם כל זאת, מוטלת עלינו המשימה להסיק מתוך המערכת כולה את התוצאות הנלוות, את היישומים הארציים, את שינויים החומריים, המעשיים, מתוך מכלול הדברים. הן מתוך הבנה שעם היותם שוליים לבדם, הרי שחשובים הם בהיותם 'תנאים' ורקע לפעילות העמוקה, המחשבתית, של המקובל העובד את הבורא, והן מתוך הכרה, שהשפעתם חורגת מעבר לקהילות ולקבוצות המקובלים המצומצמות במודע, אל כלל הציבורית הישראלית, והשפעתם על מבנה הקהילה וסדרי התפילה ועבודת ה' - גדולה.

ביהכ"נ של המקובל

ביהכ"נ הוא שטח המחיה של המקובל, בו הוא חי את חיי הרוח שלו, ופועל את פעולותיו. שם הוא הוגה בתורה ולומד את סודותיה, שם הוא מתפלל ומיישם את אשר רכש לו בהשכלתו. זאת ע"י כוונות מיוחדות בשעת התפילה - ייחודים של שמות הבורא ומלאכיו משרתי עליון. בשונה מן היהודי ההדיוט הבא לביהכ"נ בכדי למלא את חובותיו הדתיות, ומשם ממשיך לשגרת חייו הרגילים, הרי שעבור המקובל החסיד התפילה ועבודת הקודש היא היא עיקר חייו ותכלית הימצאו בעולם, כל שאר עיסוקיו כפרנסה וכדו' הנם משניים, ובאים אך כתנאים הכרחיים למילוי צרכיו של הגוף השפל, שנועד לשמר את הנשמה הטהורה בעולם המוגשם, ותו לא. לכן, ישנה הכנה מיוחדת בטרם ייכנס המקובל לביהכ"נ, והתנהגות שונה בתוכו, כי הרי בו הוא חי את חיי הרוח, את חייו ה"אמיתיים". כאן, בביהכ"נ, יש לנשמה את זכות הביטוי שלה, וכל מעשי הגוף וצרכיו, הבאים לפני ביהכ"נ ואחריו, נגזרים מתוך צרכי הנפש, כסיוע לה, כתנאים להשתלבותה.

מוכרת המשנה[2] בברכות לגבי אותם חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם תפילתם, ושעה לאחריה, "כדי שיכוונו את ליבם למקום", כלומר השעה המקדימה נועדה להתנתקות והתנקות מהבלי העולם הזה, הזמניים, והתחברות אל עולם המחשבה, עולם הנצח. השעה שלאחר נועדה להבאת אותן מעלות שנרכשו בתפילה אל מעבר, אל חיי היומיום הארציים.

2. מספר מילים על ביהכ"נ

הבה נבדוק בשם, שהרי "שמא קגרים". השם "בית הכנסת" עצמו, או בארמית "בי כנישתא", שמשמעותו כינוס, כינוף ואיסוף של עשרה יהודים המהוים יחדיו "עם" בפני עצמו, "אין עדה פחותה מעשרה[3]", ומקום קביעות תפילתם מקבל קדושה מיוחדת, קדושת "בית הכנסת".

כאשר המדובר על ביהכ"נ הארצי, ה"תחתון", הוא המאסף אל תוכו את כנסת ישראל - כלומר, את הישות האנושית המבקשת ויוצרת קשר חי עם הישות הא-לוהית - ומאסף לכל המחנות העליונים, המלאכים, משרתי הא-ל ומשבחיו, כאשר המדובר על ביהכ"נ "העליון".

ביהכ"נ הוא מדרכי ההשפעה של הקב"ה לעולמו, שם מתרכז השפע האלוקי, ומשם יוצא אל מרחבי הבריאה. כך רואה זאת הרמ"ק בפרדס רימונים[4]: "בית הכנסת - כאשר תכנס ותקבץ ברכות ושפע מכל מידות העליונות אשר למעלה ממנה..." או כלשון תיקוני הזהר[5] "בית הכנסת איהו כנוסיא דכלהו ברכאן" (בהכ"נ זהו [מקום ה]איסוף של כל הברכות[6]), כלומר, בהיותה מקום ההתקבצות של ה"כנסת", כנסת ישראל, מכונה היא כביתה.

השפעה "מתקבלת" ו"נמשכת"

נרחיב מעט בהבנת הנושא במספר מילים מקדימות. שני אופני התפשטות שפע וקבלתו קיימים בעולם תורת הקבלה. האחד, המיוצג ע"י ספירת הכתר, או בהתפתחות מאוחרת שלו בספירת החכמה, וזו "ההשפעה המתקבלת", זו שאינה תלויה ברצון המקבל אלא בכח קבלתו בלבד. השפעה זו אינה תלויה במעשי תחתונים, אלא מוכתבת להם ע"י הרצון האלוקי העליון, כאשר מבחינת התחתונים נדרשת פעולה פסיבית בלבד. השניה, "ההשפעה הנמשכת", זו הבאה לתוספת יתר, במידה כזו שתאפשר למקבל התחתון גופו מספיק אור ושפע, אותם יוכל להשפיע לאחרים, אם כלפי מעלה ואם לכיוונים אחרים. השפעה זו, מעצם מובנותה אינה באה מאליה אלא תלויה ברצון מיוחד של התחתון, קרי, בפעולה אקטיבית שלו[7].

"כנסת" - מלכות

"כנסת ישראל", כלה קרואה בנעימה, זהו כינוי לכללות העם הישראלי בספרות הקבלית, שע"פ מיקומה בדירוג מעלות עשר הספירות תופסת את ספירת ה"מלכות"[8], היינו המסיימת את השתלשלות השפע הא-לוהי הבא מלמעלה, מקבלת אותו בכליה, והופכת אותו להשפעה אנושית כלפי מעלה, דבר שיהפוך בהיזון חוזר לשפע נוסף מעליון כלפי תחתון.

דבר זה מתבטא במילה "כנסת" גופה, האומרת ששם הוא הכינוס של המידות השונות של הבורא - עשר הספירות בהם הוא מנהיג את עולמו - לתוך כלי קיבול אחד, האנושי - "כנסת ישראל", או המרחבי - "בית הכנסת". שם מסתיים השפע העליון ומגיע אל תכליתו, במידות "ההשפעה המתקבלת", ומשם הוא יוצא להתפתחות נוספת להשפעה אל שאר העולם האנושי והמרחבי, באמצעות כלי "ההשפעה הנמשכת".

ספירת המלכות הוראתה, כלפינו הברואים, התגלות והמחשה של המידות האלקיות ככלי אחרון שלהם. "מלכות" כשמה, קרי, הופעת מלכותו של הבורא אל הנבראים, ע"י כל הכוחות - הספירות - שקדמו לה, וכל מה שמתגלה ויתגלה לנבראים ייעשה דרך ספירה זו, "מלכות - ...ה"ס הקבלה של כל הקדושה בכללות[9]".

ובשל כך הטרוניה של הקב"ה "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה...[10]" כאשר בביהכ"נ לא נמצא מנין אנשים, כלשון הזהר[11]: "רבי אלעזר פתח מדוע באתי ואין איש וגו', שכינתא אקדימת לבי כנישתא זכאה ההוא ב"נ דאשתכח מאינון עשרה קדמאה בבי כנישתא בגין דבהו אשתלים מה דאשתלים..." "איש" - דמות קומת האדם העליון המורכב מכל העשר המידות. "איש" חסר, מהווה פגם בכל תשע המידות שישנן. לפיכך, בחסר של אחד המתפללים, תחסר כמו כן אחת מהתגלויות השפעת הבורא באחת מעשר מידותיו, האמורות להתגלות בעשרת המתכנסים, דבר שיגרום לעצירה כמעט מוחלטת של ההשפעה, הבאה אך במספר צבאיו המוחלט "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה...[12]"

וכך כותב רח"ו בשער הכוונות[13]: "ואמנם מה שאני שמעתי ממורי ז"ל הוא שיכוין כי בהכ"נ הוא בחי' שם הוי"ה דמילוי ההי"ן העולה בגימ' ב"ן, שהוא בית כנוסיא לג' שמות העליונים ממנו שהם ע"ב ס"ג ומ"ה. ושם ב"ן זה הוא המלכות ויש בה י"ס ואם תמנה עשר הויות דההין של ב"ן יהיו בגימ' כמנין כנסת עם הי' כוללים שלהם". כלומר, הוראת הגימטרייה של המילה "כנסת" מלמדת שהבחינות הנמוכות של כל אחת מתשע הספירות שמעל למלכות, "עשר הויות דההין דב"ן", מתרכזות ומתנקזות אל הספירה התחתונה, מלכות, ה"כנסת". ואכן, זהו הגורם להשראת השכינה, קרי, גילוי כוחותיה של הא-לוהות, כפי שממשיך[14]: "והענין הוא כי השכינה היא נקרא בהכ"נ ונקרא בית אלהי"ם וזמ"ש 'בבית אלהים נהלך ברגש'"

הגמ' בפסחים מגדירה את תכונתו של מקום התפילה : "לא כאברהם שכתוב בו הר... ולא כיצחק שכתוב בו שדה… אלא כיעקב שקראו בית...[15]" כפי שהבית מהווה מקומו של אדם "…כתבנית איש, כתפארת אדם לשבת בית[16]" כך גם הבית המקודש, המשכן המקדש וביהכ"נ, מהווים נתינת מקום להתגלות הבורא שם. זאת במקביל לתפילה בהתגלמותה שהיא בחינת מלכות (וליתר דיוק מלכות של עולם העשיה), מעין "עני השואל על הפתחים דלית ליה מגרמיה כלום...[17]"

3. מספר מילים על הנהגת המקובל

המקובל, כאמור, אינו תוחם את מעשיו לגבולות ביהכ"נ, אלא פועל בהשפעתו לאורך כל שעותיו. כבר מהשכמתו בבוקר נע הוא בהתאם להשקפה הקבלית האומרת "בכל דרכיך דעהו[18]", אך שיא פעולתו תהיה עם כניסתו לביהכ"נ, וכל מה שמחוצה לו יהיה או כהכנה לכניסה אליו, או כהמשכה מאורותיו אל מחוצה לו, אל חיי המעש האנושיים.

רעותא מילולא עובדא

סידור התפילה של המקובל מחולק לאורכו לשתי בחינות עבודה, האומר והמעש, בלשון המקובלים ה'מילולא' וה'עובדא'. שתי הבחינות באות זו לצד זו ומשלימות זו לזו.

שתי בחינות אלו הינן חלק מן המכלול השלם של שדה עבודת האלוקים, מחשבה דבור ומעשה. כל חלק מהם עומד כפנימי לחבירו, וכבעל משמעות עמוקה יותר. אך בעוד חלק המחשבה אינו ניתן לתיאור בעולם המעשה - כיון שהוא עומד כמלווה וכממלא את העניין התוכני שבכל בחינה - הרי ששתי הבחינות האחרות ניתנות לתיאור לשלביהן. לפיכך מתרכז הסידור בהן להובלת המקובל דרך כל העולמות והמדרגות במהלך עבודת התפילה.

ר' שבתי פותח את סידורו כך : "כללות תיקון העולמות ולהעלותן, צריך ב' דברים, [בחינת] עובדא לחיצונים, ובחינת מילולא לפנימיות העולמות...[19]" התיקון החיצוני הגשמי, נעשה ע"י השימוש בכליו ובכוחותיו שלו, העצמים הגשמיים, שהן תופסים את המשבצת הנמוכה יותר במערך הישויות הקבליות השכיחות בעולם הזה. הכח האנושי, הבא מצד האדם, הוא הפועל במדרגה זו, ומקביל לה בהשגותיו אותו חלק נשמה המכונה "נפש". בשל קרבתן הרבה של עצמים אלו אל העולם השלילי - העולם החסר משכינת הבורא, ונמוך בהשגותיו בו - ישנה תמיד את הסכנה של "נפילה" לידי כוחותיו של ה"סטרא אחרא" (הצד האחר) שאינו מקדש את מעשיו לגילוי האור האלוקי, אלא להיפך[20]. לכן, הכרחיות הפעולות שנועדו למנוע או לבקר נפילה זו, ובמידה ואין בידינו, 'טיהור' העצמים מן הטומאה שדבקה בהן, כמו בפעולה הראשונה בבוקר, נטילת ידים שחרית[21], וכדו', או גם הגנה מפני טומאה שעלולה לדבוק בהם, כמו בדיקת צרכים בטרם אמירת דברי קדושה[22], וכדו'. לפעולות אלו ייקרא בשם "עובדא", עובדות ופעולות המתרחשות בעולם הפיסי. "ותחילה צריך לתקן העולמות במקומם עצמם ע"י מעשה שלא ידבקו ויאחזו הקליפות אשר סביבותיהם, כי יניקתם משם וצריך להפרידם משם ולנקות אורם, והוא ע"י עובדא...[23]" אלו הן הפעולות המעשיות של נט"י, ציצית, תפילין, הליכה לביה"כ וכיו"ב.

בבחינה פנימית יותר עומדת ה'מילולא', ההתבטאות במילים, שהיא פעולה עמוקה יותר, ומוצאה מבחינת חלק ה'רוח' שבחלקי נשמת האדם. חלק זה נעשה במקביל לפעולות הגשמיות, ע"י ברכות ותפילות הנאמרות בפה, או אמירת ה"לשם יחוד" לפני עשיית כל מעשה, של מצוה ושאינו כזה. המילים הן בעלות משמעות רבה יותר ובעלות משקל "מעשי" יותר בעולם הרוחני, שכן קרובות הן לשפת ההתבטאות של הפועלת, הנשמה, כפי שהאויר המרכיב את המילים הינו זך יחסית, או גם האברים על ידן הן מבוצעות - גרון לשון וכו' - הינם פנימיים-ביחס בגופו של האדם.

בחינה זו פועלת לא רק למניעת השלילה אלא בעיקר לחיוב, היינו העלאה של העולמות לתיקונם. "ועתה [עם התחלת פעולת ה'עובדא'] צריכין לבחינת מילולא כדי להעלות העולמות ע"י תפילתינו...[24]"

ככלל, ניתן לחלק את סדר התיקון המקביל של שתי הבחינות הנ"ל, לארבעה חלקים מודרגים, המורכבים זה מזה ע"פ שלביהם, ובכינויים הכולל "תיקוני עולמות אבי"ע[25]".

התיקונים משתלבים זה בזה ומשלימים זה את זה, כשפעמים האחד הוא הדומיננטי והשני רק מצטרף כתנא דמסייע - כמו ציצית וברכה, עמידה ונענוע, ולהיפך, ופעמים באים שניהם יחדיו בחשיבות, כל אחד בתחום פעולתו המיועד.

גם הכניסה לביהכ"נ והשהות בו מתאפיינים בפעולות בשני התחומים האמורים, המעשי והאומרי.

"צריך שילך במרוצה ויפסיע פסיעה גסה ולילך לביהכ"נ שנא' ונדעה נרדפה לדעת את ה'. ולא ימשיך בדבור עם שום אדם במרוצתו לביהכ"נ, ויאמר בהליכתו [לתפילת שחרית] : "הריני הולך לבית הכנסת של אברהם אבינו סבא קדישא[26] עליו השלום ליחדא שכינתא..."[27]

המעשה הגשמי של ההליכה לביהכ"נ מלווה בהתבטאות מילולית, כאשר ברור שאין הדברים נאמרים מן השפה ולחוץ אלא באים כעדות על כוונת הלב, שבסך הכל היא זו החשובה והמחייבת במעשה התפילה[28].

מקור הנושא בזוהר פרשת במדבר[29] שם מתאר באריכות את פעלו של האדם בחלוקה ברורה של מחשבה דיבור ומעשה, סדר קדימותם, והשילוב שביניהם. "לבתר דקם עאל לבי כנישתא מעטר בטוטפי אתכסי בכיסויי דציצית...תא חזי רזא דמילא אע"ג דצלותא תלייא במלולא ודבורא דפומא, כלא תלייא בעקרא דעובדא בקדמיתא ולבתר בדבורא ובמלולא דפומא, מאן עובדא, אלא ההוא עובדא דעביד בר נש בקדמיתא, כגוונא דצלותא הוא ולא יצלי בר נש צלותא עד דיתחזי עובדא בקדמיתא כגוונא דצלותא... יתקשר קשורא דיחודא דאינון תפלין... דא הוא עובדא בקדמיתא... דב"נ עאל לבי כנישתא... במלולא דפומא... יקבל עליה האי עול מלכות לפרשא על רישיה... ולבתר צלותא דמיושב לקבל תפלה של יד לבתר צלותא דמעומד דהיא לקבל תפלה דרישא, ודא כגוונא דדא, עובדא כגוונא דדבורא, ודאי בעובדא ומלולא תלייא צלותא, ואי פגים עובדא מלולא לא אשכח אתר דשריא ביה ולאו איהו צלותא...דבענן לאחזאה עובדא ולמללא מילולא עליה ודא הוא צלותא שלים". (סולם[30]: "אחר שקם, נכנס לביהכ"נ כשהוא מעוטר בתפילין ומכוסה בכיסוי הטלית... בא וראה סוד הדבר אע"ג שתפילה תלויה במלל ובדיבור הפה, הכל תלוי בראשיתו במעשה המוקדם, ואחר בדיבור ובמלל הפה. מהו המעשה? אלא אותו מעשה שעושה האדם לפני, מעין התפילה. ולא יתפלל אדם תפילתו עד שיראה מעשה תחילה מעין התפילה... יקשור את קשר היחוד - הם התפילין... זהו המעשה המקדים... שהאדם נכנס לביהכ"נ... במלל הפה יקבל עליו את עול המלכות הזה בפרישה על ראשו... אח"כ תפילה בישיבה למול תפילה של יד. ותפילה של ראש למול תפילת עמידה. וזה מעין זה, המעשה מעין הדיבור. ודאי שבמעשה ודיבור תלויה התפילה. ואם פוגם את המעשה, לדיבור לא ימצא מקום לשרות בו, וזו אינה תפילה...שצריכים להראות מעשה ולדבר דיבור עליו, וזו היא התפילה השלמה".

הבעש"ט מסביר[31] את ענין זה של רעותא מילולא ועובדא, ברמת הציבור וההשתלבות בו, בחלוקה הבאה: רעותא - לקבל על עצמו אהבת ישראל. מילולא - תפילה בציבור. עובדא - ביהכ"נ המאחד.

אם כן, הכניסה לביהכ"נ והשהות בו, שהן "עובדא" במהותן, מתאפיינות כפעולות המורכבות גם מהבחינות האחרות הללו האמורות, כאשר הן אינן מסווגות באחת מתוך הקטגוריות הנ"ל, אלא עומדת כמשלימה לכולן, וממילא נטענת מכולן[32].

(ביהכ"נ הקדמון)

כקוריוז לסיום נציין, שהמקור לביהכ"נ הקדום יותר מופיע דווקא בהקשר לא חיובי במיוחד, בזוהר על פרשת בראשית[33] ישנו את הקטע הבא, שמובא אגבית לנושא אחר, וממנו עולה שאנשי דור הפלגה בנו לא פחות מאשר ביהכ"נ אלא שבנייתו לא נועדה לשם שמים, אלא לשם ניגוח, "...דאתמר בהון (בראשית י"א) הבה נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם ובנין בתי כנסיות ומדרשות ושויין בהון ס"ת ועטרה על רישוי ולא לשמא דיי' אלא למעבד לון שם, הדא הוא דכתיב ונעשה לנו שם וסטרא אחרא מתגברין..." - כלומר שימוש בצרכי קדושה הנעלים ביותר לטובת כוחות הטומאה[34], ועל כך בא הקטרוג נגדם.)

א. מקדש הגלות

1. בגלות וגם בגאולה

יחזקאל הנביא מנבא "לכן אמר כה אמר אדני ידוד, כי הרחקתים בגוים וכי הפיצותים בארצות - ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם[35]" ומתרגם-מפרש יונתן בן עוזיאל : "ויהבית להון בתי כנישתא תניין לבי מקדשי[36]".

ומוסיף ע"כ רד"ק : "לכן, כי הרחקתים בגוים - ואף על פי כן לא עזבתים, אלא הייתי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם, כלומר אם רחקו ממקדש ה' שהוא מקדש גדול שם בארצו אני אהיה להם למקדש מעט כלומר בבתי כנסיות שהם נועדים שם להתפלל אלי..." במקום הקשר ההדוק עם הקב"ה דרך הבית הגדול והחשוב שבירושלים, יש את התחליף הגלותי, הקטן אמנם במעלתו ובגילוי השכינה שבו, אך עדיין ממלא את תפקיד ה"תנין", המשנה, של ביהמ"ק - ביהכ"נ.

אין אנו צריכים לספרי הקבלה בכדי להיווכח שבכל מקום ובכל דור ראו בני ישראל את ביהכ"נ כמקום הקשר שלהם עם האל, כפי שמתאר זאת ר' שמעון בר יוחאי בתלמוד[37], כרצון האלוקי לשרות בתוך ישראל גם כשהם מרוחקים ממנו : "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן. גלו למצרים - שכינה עמהן, גלו לבבל - שכינה עמהן, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה[38]".

במה מתבטאת שכינה זו, ומדוע דווקא בגלות? על כך משיב הרמב"ן : "...כוונת בתי כנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיו לבנ"א מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו[39]".

גם מצידו של העם יש ביטוי לתפיסת ביהכ"נ כ"מעונו" של הקב"ה בגלות : "דרש רבא: מאי דכתיב (תהלים צ) ה' מעון אתה היית לנו - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות[40]".

ושוב חוזרת ההשוואה לביהמ"ק ע"פ הפסוק ביחזקאל "ואהי להם למקדש מעט, אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל[41]". אך שבעוד שבא"י הפרסום נועד רק לצורכי העם גופו הרי שבחו"ל יש בכך גם פרסום כלפי העמים האחרים, הפצת שמו של הקב"ה בכל העולם, כפי שכותב הרמב"ן בהגדרת מטרת ביהכ"נ.

ובהמשך, בחזרתם לישראל גילוי שכינה זה אינו פוסק : "ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך[42]" - 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב', מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות[43]".

2. כגורם לקירוב הגאולה

את הערך המוסף של ביהכ"נ כגורם המביא ומקרב את הגאולה, וזאת באמצעות חזרה בתשובה דרכו, נראה במדרש הנעלם שבספר הזהר[44], כלשונו : "א"ל ר"ע אם כן, היאך יהא דא להתעוררא כולהון כחדא לתשובה, מאן דהוי בסייפי שמיא, ומאן דהוא בסייפי ארעא, היך יתחברון כחדא. א"ל ר' אלעזר חייך דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא או חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא". (סולם: "א"ל רבי עקיבא : א"כ, איך יהיה זה שיתעוררו בתשובה כולם ביחד, מי שהוא בסוף השמים ומי שהוא בסוף הארץ, איך יתחברו ביחד? א"ל רבי אליעזר: חייך, שאם ראשי בית הכנסת יחזרו בתשובה, או ביהכ"נ אחד, יתקבצו בזכותם כל הגלויות") כלומר חזרה בתשובה של ביהכ"נ אחד, או אפי' רק של ראשיו ומנהיגיו, מהווה עילה מספקת להבאת הגאולה.

3. מאפיינים לביהכ"נ: כמקום גילוי השכינה

הגישה הקבלית הכוללת אומרת שכל מוצג פיזי הקיים בעולמנו זה התחתון הוא בעצם רק כיסוי, לבוש, למהות רוחנית עילאית העשויה בדוגמתו. כפי שמסביר ר"ח ויטאל (בשערי קדושה פ"א) לגבי האדם שישותו הגשמית הינה רק כיסוי והלבשה - או כלי מחזיק - לישותו הרוחנית, הנשמה. וכפי שאדם מורכב מפרטים מסוימים רבים המובנים בו, אף הנשמה מורכבת מכל אותם פרטים בדיוק מקביל.

העומד מאחורי רעיון זה, הוא שישנם ביטויים ברמות רוחניות שונות לכל התבטאות אנושית כלשהי כמו רצון חוש רגש וכדו', כמו גם לכל ישות אחרת הקיימת בעולמנו.

ניתן אמנם לדעת ולהבין את הישות הגשמית לכשעצמה, אך הבנה זו מטבעה תהיה לוקה בחסר, שכן דנה אך בפרט מסוים שבמהות הכוללת, ולאו דווקא בחשוב שבו. מעבר לזה, בהכרח שהבנה זו תהיה מוטעית שכן היא דנה ב"לבוש", בקצה הקרחון, ולא במהותו גופו.

בשל כך מצאנו לנכון להציג ולהסביר את נושא ביהכ"נ דווקא מהיבט כולל זה, דבר שיעזור לנו בהמשך להבנת פרטים מסוימים שאינם מוסברים ע"פ פשטם והתגלותם הגשמית הפשוטה.

מובן מאליו, שכל הסבר המבוסס על תורת הקבלה יהיה באופן טבעי מדויק יותר וקרוב יותר למקורו כחלק מן היצירה הא-להית הכוללת.

המבי"ט (ר' משה בן יוסף מיטראני) בספרו בית א-לקים[45] רואה בקדושה יתרה זו המיוחסת לביהכ"נ פועל יוצא מהיותו מקום בו בחרו עשרה מישראל לקבוע בו את תפילתם, ע"פ מאמר חז"ל : "הקובע מקום לתפילתו א-לקי אברהם בעזרו[46]", וכשם שאברהם קבע מקום לתפילתו וחזר וקבע תפילות נוספות באותו מקום, "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם לפני ה'[47]", גם ביהכ"נ מהווה מקום קביעות תפילה, אך בערך נעלה יותר שכן בו ישנה קביעות הרבים, עשרה מישראל, ובשל כך מקובלת בו התפילה יותר, גם אם היות ערכה העצמי נמוך. כלשונו : "וכמו כן המקום שהוא מוכן להתפלל בו כבר הוכן להיות תפילת ישראל נשמעת בו, ולכן המתפלל בו אפילו יחיד, ואפילו בלי כוונה שלימה הוא קרוב להיות תפילתו נשמעת..."

מנקודה זו ממשיך המבי"ט ומגלה בביהכ"נ ערך מוסף; תפיסת המציאות הגשמית של תורת הקבלה מחלקת את הברואים למדרגותיהם בממדים שונים. אחד מממדים אלו הוא הממד המרחבי, כלומר המקום גורם להיות הנברא בעל קדושה מוגדרת, יתרה או פחותה, נעלה יותר או זנוחה.

הקדושה באה מחמת מידת השפע האלוקי המואצלת לאותו מקום - "יש הכנה גדולה לשפע האלוקי במקום זולת מקום..." "השגחתו נראית יותר במקום זולת מקום..."

מידת השפע שמקבל המקום תלויה במידת הקירבה שלו אל הבורא המאציל, ובה במידה שהוא זך יותר קרוב הוא יותר אל הבורא והשפע המתקבל גדל. ובריחוקו - קטן השפע, " ... כי גם שמלא כל הארץ כבודו עכ"ז השגחתו נראית יותר במקום זולת מקום, כפי עובי וגסות המקום ההוא הוא ית' מרחיק שכינתו ממנו. וכפי זכות וטוהר הדבר הוא ית' מתקרב אליו."

נמצאנו למדים מדברי המבי"ט שעצמו של מקום הוא הקדוש. במסגרת הפירמידה של הקדושות המרחביות - מדבר, חו"ל, א"י, ירושלים והלאה - ביהכ"נ הוא כאי העולה בקדושתו על המרחב שבסביבתו.

רעיון זה, של מדרגות השראת השכינה, מצאנו גם באור החיים : "ודאי יש הדרגות אין מספר להם בהשראת השכינה בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר, ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה, וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני ולמטה ממנו השראתו בביהמ"ק, ולמטה ממנו השראת שכינה על נביא וביהכ"נ וביהמ"ד...[48]"

דברים אלו מגדירים את מעמדו של ביהכ"נ כמקום שהזדכך מעביותו החמרית להיות מקום משכן לשפע הא-לקי, קרוב יותר אל המאציל, מען התפילות, יותר מהמרחב הכללי הרגיל. לפיכך, תפילתו של אדם נשמעת בו.

קללתו-ברכתו של בלעם

עוד מימי קדם, ביציאת בנ"י ממצרים, מתברכים הם ע"י נביא העכו"ם הגדול, בלעם בן בעור, בברכת בתי כנסיות ובתי מדרשות (כמה סמלי שדווקא הוא המנבא על השכינה השרויה בקרב ישראל בהיותם בארצות העמים) באומרו "מה טובו אהליך יעקב... (פסוק שמופיע בסידור התפילה כראשון הנאמר בביהכ"נ, ונחשב כהתחלת התפילה בביהכ"נ[49]) כדברי ר' אבא בר כהנא בגמרא[50], "כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות".

בית הכנסת כגורם המשכה

מובן ע"פ האמור שביהכ"נ גופו, בקדושת המרחב שבו מהווה גורם המשכה לאורו של הבורא ית'. בעל באר משה[51] מוצא רעיון זה בנבואת בלעם, כאשר ההשפעה מתוארת בציורית כ'ריח גן עדן'[52], כלומר מהות רוחנית שאינה נתפסת בחושים הטבעיים "...יתבאר לנו הטיב מה שפרש"י כאהלים נטע ה' - בגן עדן, היינו שנטיעת אהלים - בשמים בגן עדן אינה רק בעוה"ב, אלא גם בעוה"ז באהלי בתי כנסיות שאינם רק אוהל ומשכן אלא גם בשמים, לפי שממשיכים עליהם את הבשמים, ריח גן עדן..."

בסגנון זה מתבטא גם בבאר מים חיים[53] המסביר את ענין המקדש המשכן וביהכ"נ כמקום השראת השכינה לתחתונים. וכה הם דבריו שם : "...ולזה אמר בלעם בברכותיו מה טובו אהליך יעקב, גוף האהל הם הכתלים מבתי הכנסת ובתי מדרש, שהם מכונים ע"ש יעקב בחי' התחתונה ע"ש העקב... ומהו טובתם וחשיבותם כי הלא משכנותיך ישראל, שמשכן ה' שם שהוא ית' וית' שוכן שם לאהבת עמו..."

ביהכ"נ כגורם לטיהור הטומאה

על כך אומר ר' צדוק הכהן בספרו צדקת הצדיק[54]: "כשבונים או מייסדים איזה ביהכ"נ חדש באיזה מקום נעשה מקודם שם מחיית עמלק באותו מקום... וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, וארז"ל (מגילה יז ע"ב) והיכן מתרוממת קרנם בירושלים, דהרמת קרן ישראל היא מצומצמת לבד בא"י ולא בהתפשטות הגורם ביטול. ובתי כנסיות הם קדושת א"י כמשארז"ל (מגילה כט.) דעתידים שייקבעו בא"י... וכן בהתנשאות מעט דמקדש מעט שבגולה כשמחיית עמלק היינו שורש הרע. וגם קדושת המקום קודמים להתנשאות קדושת הנפש אז אין לו הפסק".

אם כן, לא רק כמשכן זמני לשכינה עבור ימות הגלות משמש ביהכ"נ, אלא גם כהשראה ניצחית אף בעת הגאולה, ואף גם כמעודד ומזרז את הבאתה כלשון הברייתא :"תניא, רבי אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, שנאמר[55] 'כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא'...[56]"

4. קדושת העצמות

כפי שקדושת ביהמ"ק אינה מסתכמת בממד הרוחני שלו, אלא שואף להקיף גם את הממדים היותר בסיסיים שלו, ה"עצים ואבנים", כך גם לגבי ביהכ"נ. כותב בספר קב הישר: "... כי כותלי ביהכ"נ הם קדושים, ואור השכינה חופפת עליהם תמיד, ולכך מנהג כשר לנשק הכתלים של ביהכ"נ מחיבת הקדושה... כך היתה השכינה, מנשקת ומגפפת ביהמ"ק, הוי שלום ביתי ומקדשי. ועכשיו בתי הכנסת הן דירות השכינה...[57]"

וכן כותב בבאר מים חיים[58]: "...ולזה אמר בלעם בברכותיו מה טובו אהליך יעקב, גוף האהל הם הכתלים מבתי הכנסת ובתי מדרש, שהם מכונים ע"ש יעקב בחי' התחתונה ע"ש העקב...[59]"

ולמעלה מזאת, קדושת השכינה השורה בביהכ"נ הופכת למעשה את גשמיות המקום למהות רוחנית, בעלת קדושה משלה, הם אינם עוד "עצים ואבנים" פשוטים המשמשים את הקודש, כי אם כלי להשראת השכינה לכשלעצמם, כך במאור עינים :"...וסוד ואהי לכם למקדש מעט, שהוא על בתי כנסיות ובתי מדרשות, שלומדיהם מייחדים ומפשיטים המקום מגשמיות, וקושרים אותו בשמו הגדול ב"ה, וזה המקום קונה קדושת העצמות, להקרא בשם ציון, שהוא מקום המקודש בקדושתו כנודע...[60]"

5. בין א"י לחו"ל

ע"פ האמור, מובן שישנו הבדל מהותי - פונקציונלי וערכי - בין בתי הכנסת הממוקמים בחו"ל לאלו שבארץ ישראל. בהיבט הטכני - מצד קביעותם; בעוד שהללו שבחו"ל הינם זמניים בלבד, אלו שבא"י קבועים הם. וכך אמר הרב קוק[61]: "ישנם שני שמות שבהם מכנים בתי כנסיות בכתבי הקודש "מקדש מעט" ו"מעון". על הפסוק "ואהי לכם למקדש מעט" אומרים חז"ל: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" ועל הפסוק "מעון אתה היית לנו" הם אומרים סתם : "אלו בתי כנסיות"... כי בתי כנסיות שבבבל הם רק מקדש מעט ונבנו על תנאי ובאופן זמני, ועומדים הם להקבע בארץ ישראל , אולם בתי הכנסיות שבארץ ישראל הם בבחינת מעון שלם וקבוע. וההבדל בין מעט לשלם איננו מעט כי אם הרבה מאד... "

מבחינה תפקידית, בתי הכנסת שבחו"ל נועדו לתיקון הנחיתות ההשגחתית (=הקליפה) שישנה בארץ העמים, זאת ע"י העברת אורות, והעלאת ניצוצות מקליפות אלו. פעולות אלו נעשות ע"י העצם המקשר בין כוחות הפנימיות, הקדושה, לכוחות החיצוניים, הקליפה. עצם זה מכונה "קליפת נוגה", וכפי שמגדיר אותה הרב אשלג[62] : "בחינת הניצוצין שיש בהם עירוב טוב ורע, הם הקליפת נוגה. וכשמקבלת האור בחלקה הטוב, נמצא מושפע גם לחלקה הרע". לביהכ"נ הארצישראלי אין את התפקיד האמור כי מדרגת הארץ הקדושה גופה אינה מאפשרת הבחנה בקיום הכוחות החיצוניים, הקליפות, ולפיכך לא ניתנה ההזדמנות לזככם. וכך מסביר זאת רמח"ל בספרו אדיר במרום[63]: "ודע כי חז"ל אמרו, שהקב"ה לא הגלה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז ב). והוא סוד קליפת נוגה הנתקנת על ידי גלות ישראל. וסוד הדבר אמרו גם כן, ונשאר גם הוא לאלהינו, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום (מגילה ו א). והוא סוד גדול, כי הנה בבית המקדש נאמר, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ, כ)... אך כשגלו ישראל נשאר להם מקדש מעט והם בתי כנסיות, בסוד פלגש שהיא בקליפת נוגה, ומצד הטוב שלה נמצאים הבתי כנסיות. ולכן תמצא כי ארץ ישראל לבד היא תחת הקדושה, וחוץ לארץ תחת הס"א, אבל כל מה שהוא בית הכנסת או בית המדרש הנה הם בסוד ארץ העמים דוקא, אך אלו הם בסוד נוגה הנתקנת וניתנת לפלגש אל הקדושה..."

ובהמשך : "והנה בית הכנסת נקראת אש נוגה, כדאיתא ברע"מ (זח"ג רפב א) ע"ש[64]. ועל זה אמרו חז"ל, (ברכות ו ב) כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא הקב"ה שואל בו, שנאמר, מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו (ישעיה נ, י). כי אם היה בא לבית הכנסת היה נוגה לו, בסוד תיקון הנוגה שנעשה שם. אבל כשלא בא, אז, הלך חשכים, בתוך הג' קליפות אחרות השולטין בחוץ לארץ, ואין נוגה לו. וכבר אמרתי גם כן כי נוגה תהיה כאור, אבל האור יהיה יותר גדול הרבה. וזהו שאמר, העם ההולכים בחושך ראו אור גדול (ישעיה ט, א), שהוא עליית האור עצמו. יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם (שם), ר"ל בכח הישיבה בארץ צלמות אור נגה עליהם, שכבר הגיע האור גם כן לבחינת נוגה לקדושה. וזהו תלוי בישיבת ארץ העמים, כי מפני היותם שם הנוגה נתקנת, ובפרט בענין הבתי כנסיות שזכרנו".

אך לאחר התיקון, הנוגה הופכת לאור : "ולע"ל בהתקן הכל נאמר, ונשאר גם הוא לאלהינו (זכריה ט, ז). והוא בזמן שיתוקנו הדברים בסוד, ונוגה כאור תהיה". בסגנון המאמר התלמודי "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא"י[65]", כלומר שיזכו באותה המעלה כפי שהיתה וישנה תמיד בא"י.[66]

בדיוק את אותו התוכן, אבל בסגנון מוסרי-תוכחתי נמצא גם בפירוש הרב קוק[67] על דברי חז"ל בגמ' : "אמרו לו לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב אבל בחו"ל לא. אמרו לי' מקדמי ומחשכי בבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו...[68]". ומבאר : "אריכות החיים בכלל באה מב' סיבות. מסידור החיים המוסריים במדות טובות ובלתי שיטוף אחר תאות ומותרות... נוסף לזה כוחות הנפש, כשהם מתגדלים... ע"כ תמה ואמר אריכות ימים לישראל נאותה רק בא"י... אבל בחו"ל, שהארץ גורמת טירוף הדעת ובלבול המדות, איך יתחזקו הכוחות הנפשיים... אמר היינו דאהני להו... שפע חיים מוסריים נאים ראויים אל הלב ע"י היותו מדי יום בבית ד', משתתף עם הציבור בחייהם המוסריים..."

ב. האדם כתבנית נוף ביהכ"נ שלו

1. בין אדם לעצמו

בפרפראזה על האמור לגבי שמירת השבת השומרת על העם, יכולים אנו לשאול על ביהכ"נ מי בעצם בונה את מי, האם ביהכ"נ הוא המעצב את אופי הקהילה על פרטיה, או שמא היחיד והציבור היהודי הם אלו שמעניקים לביהכ"נ את תארו ?

בתורת החסידות אנו מוצאים את הגישה ה"מאנישה", הרואה באדם העובד את הא-להים את חזות הכל, ולמדה מן החפצים הכלליים אל האדם הפרטי. זאת בהתאם למתודה החסידית הכוללת שמדגישה את העבודה האישית של היהודי ביחסו אל הבורא. בייחוד לאחר חורבן בית המקדש וביטול הקרבנות - העבודה הלאומית הכוללת.

לפי גישה זו הרי שביהכ"נ אינו דבר חיצוני לאדם העוזר לו בעבודת בוראו אלא מרחב פנימי בנפשו דרכו יוכל להתקרב אל א-להיו ולהתדבק ביוצרו.

כפי שבא הדבר לידי ביטוי בדברי הרב בעל צפנת פענח[69] בהתייחסו לדין הגמ'[70] "כל העובר אחורי ביהכ"נ...": "....וזה שאמרו רבותינו ז"ל 'המתפלל אחורי ביהכ"נ נקרא רשע' כי האדם השלם נקרא מקדש, בחינת ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא וכו'. כי האדם עצמו נקרא היכל ה' וצריכין אנשי החומר להתחבר עמהם בתפילה פב"פ[71] מטעם הנ"ל משא"כ כשיחזור אחוריו אליו. וז"ש המתפלל אחורי ביהכ"נ שנקרא ג"כ מקדש מעט וכו'. וזה שסיימו שם ולא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא וכו', היינו לאנשי הצורה שנקרא מקדש מעט בזה נקרא רשע שנאמר[72] "סביב רשעים יתהלכון", כשהם סביב ולא פנים בפנים...". וכן הרב קוק באורות[73] "…כמו כן הקריאה לארון הקדש "ארנא" ולבית הכנסת "בית עם" מורה על ההכרה בענינם רק מצד הערך השמושי ולא מצד הערך הסגולי..." כלומר, שלילת ההסתכלות על ביהכ"נ וארון הקודש כעצמים גשמיים הניתנים לשימוש האדם להשגת צרכיו - "ארנא" "בית עם", אלא ככלים שעל האדם להפנימם כאמצעים להתחברותו עם הבורא.

מעין זה, ובדרך הפוכה, יש גם בכתבי הרב קוק בעין איה, על המאמר לעיל, שמסבירו שלא ע"פ פשוטו של מקרא, כך: "ובמ"א רמזנו אחורי ביהכ"נ, כי הביהכ"נ יש לה ב' תכליות. האחת הוא לגדל ולרומם שם השי"ת... והב' נסתעף מזה, שהתפילה מועלת להשיג המבוקש... התכלית הפנימית העקרית של התפילה שהיא הצד המוסרי, היא מרומזת בפנים של ביהכ"נ... והצד הטפל של השגת המבוקש יומלץ באחורי ביהכ"נ... ע"כ כל המתפלל רק אחורי ביהכ"נ, ולצד המוסרי של התפילה לא ישים לב כלל, הוא נקרא רשע ותפילתו תועבה..." כלומר, ראיית ביהכ"נ כעין אספקלרית הנפש, שלפי מהות תפיסתו ע"י האדם המתפלל - כך הוא עצמו; אם מתפלל ב"תוכו", הרי שהשיג את מטרתו, קרבת הא-לוהים, ואם מ"אחוריו", הרי שהעלה בידו רק את בחינת ה"אחור" במשמעות, אי הבנה ואי השגה של מהותו של ביהכ"נ, ונותר עדיין מחוצה לו[74]. —

קביעת מצבו של האדם בתוך ביהכ"נ מהווה גם כן ביטוי להיטמעותו ברעיון ביהכ"נ "התועלת המוסרי" - או גם הפנמת רעיון זה בלבו של האדם - בעוד שעמידתו מבחוץ מעידה שרעיון זה לא הוטמע בו, ואין הוא מבטל את יישותו כלפי הרעיון הכולל, הבית, ולפיכך נותר בצרכיו הגשמיים הקטנוניים, "בקשת המשאלות".

2. בין אדם לעמו

יתר על כן, לא רק כלפי הבורא מהווה מרחב ביהכ"נ גורם מקדם דביקות והתקרבות, אלא גם כלפי אחיו היהודים, גם כאלו שאינם ראויים לכך, ולא הגיעו למדרגת הדביקות. ובשני פנים האחד, במישור האישי, כלומר תפילת האדם בציבור מקובלת יותר בשל זכות יתר של הציבור בפני הבורא. או גם כפי שמובא בספרי חסידות הקפדה גם על כאלו שתפילתם אינה מושלמת (עד כדי נתינת ערך מוסף לתפילתם של אלו, בהיות תפילתם בבחינת "לב נשבר ונדכא[75]" ו"פנה אל תפילת הערער[76]" וכותב בספר גנזי יוסף[77] : "אפילו הטף ראוי להביא אותם לביהכ"נ בשעת התפילה ואמרו בשם הג' החסיד מו"ה יוסף הוליס ז"ל שהיה מאחר להתפלל בביהכ"נ כדי שיבואו קטני ישראל שתפילתם מקובלת יותר...") והשני, האיחוד של עם ישראל בגלותו זה עם זה, ועבודה משותפת המקרבת אותם איש לרעהו, כאומרם "דרך אהבת ישראל מגיעים לאהבת השי"ת", דבר שהוא בעל ערך משל עצמו.

וכך רואה את ביהכ"נ הרבי מאוז'רוב בספרו 'באר משה' על התורה: "בתי כנסיות הם אחדות ואהבה שבקדושה... בזכות בתי הכנסיות שיסודם ושורשם הוא האחדות...[78]" וביותר מובע הרעיון בדברי המגיד ממזריץ' תלמיד הבעש"ט : "...גם שי' בנ"א מתאספים בביהכ"נ יחדיו להתפלל, והם מבקשים צרכי עצמם, הגם שהם בבית אחד, נקראים מפוזרים כי כל אחד פונה במחשבתו, זה לכרמו וזה לזיתו זה על חייו וזה על בניו. אבל עיקר ענין התפילה שיהיו העשרה במקום אחד, לכוין לשם יחודו של עולם, שיהיה הוא אחד ושמו אחד[79]". המגיד הגדול מחדש שגם אם ישנו פירוד בדעות, גם אם המשתתפים בתפילה "מפוזרים" במחשבתם לצרכי עצמם, עצם הכינוס הפיסי של הי' מישראל מקיים את יחודו של הבורא בעולם. כך שלמרות הפירוד ברמה הגבוהה, בדעות, האיחוד מתקיים ע"י הרמה הנמוכה, הפיסית.

שני היבטים אלו באים כתחליף ל"עבודה הלאומית" הקדומה. בהנחה שבעצם כל קיבוץ של למעלה מעשרה יהודים מהווה "עם" בפני עצמו[80].

3. שכרו של המתפלל בביהכ"נ

המתפלל בביהכ"נ זוכה לדברים הרבה, ולא נמנה את כולם. נזכיר אך שני יתרונות ע"פ הזהר. האחד, לאורות מיוחדים השורים עליו :"...עד דלא יתכנשון ישראל לבתי כנסיות לצלאה סטרא אחרא קיימא וסגיר כל נהורין עלאין דלא יתפשטון ויפקון על עלמין. ותלת זימנין ביומא אזלי סטר אחרא, דכר ונוקבא ומשטטין בעלמא וההוא עידן אתתקן לצלותא, בגין דלא הוי תמן קטרוגא כלל. וכדין איהו עידן לצלותא בגין דאינון אזלי למשטטא בטורי חשוך והר נשפה, כדין פתיחין כוי נהורין עלאין ונפקי ושריאן על בתי כנסיות ברישיהון דאינון דצלאן צלותין ומתפלגן נהורין על רישייהו[81]". (סולם[82] : מטרם שמתאספים ישראל לבתי כנסיות להתפלל, עומד סטרא אחרא וסוגר כל אורות עליונים, שלא יתפשטו ויצאו על העולם, וג' פעמים ביום הולכת הסטרא אחרא, שהוא זכר ונקבה, ומשוטטים בעולם. ועת ההיא נתקנה לתפילה משום שאין שם קטרוג כלל. ואז הוא הזמן לתפילה, כי משום שהם הס"א, הולכים לשוטט בהרי חושך והר נשפה פתוחים אז החלונות של האורות העליונים ויוצאים ושורים על בתי כנסיות, בראשם של אלו המתפללים תפילות, ומתפשטים האורות על ראשיהם.)

וזה שלא הגיע יום אחד מסיבה שאינה מספקת, מאבד את האורות הללו : "וקודשא בריך הוא שאיל על ההוא דלא אשתכח תמן ואמר חבל על פלניא דהוה רגיל הכא והשתא דהלך חשכים ואתעבר מקמי נהורין והלך לשטטא בטוריא בעלמא ונפק מההוא נגה נהורא דנהיר ולית ליה ביה חולקא, אין נגה לו כמה דאתפליג ושריא על אחרנין דתמן כמה טבין אתאבידו מניה...[83]" (סולם : והקב"ה שואל על אותו שלא נמצא שם ואומר חבל על פלוני שהיה רגיל כאן, ועתה הלך חשכים שנעבר מן האורות, והלך לשוטט בהרים בעולם, כי הוא נמצא תחת שליטת הס"א שבהרי חשך, ויצא מנגה ההוא שהוא אור המאיר בבית הכנסת, ואין לו בו חלק. וז"ש אין נגה לו כמו שנתפשט ושורה על אחרים אשר בבית הכנסת, כמה טוב נאבד ממנו)

השני, על כוחו של ביהכ"נ בשבירת כח הרע נלמד מדברי הזהר, שבעת שכח יצר הרע - הנחש הקדמוני המסית לדבר עבירה, בעולם הסמלים הקבליים - מתגבר על האדם, יכול הוא להתגבר עליו ע"י כניסה לביהכ"נ, וכך בסתרי תורה על פרשת לך לך[84]: "...דהא לבתר דתליסר שנין ולעילא דנשמתא אתערת לאתקנא לגופא תרווייהו מתקנין לההוא נפש דמשתתפא בתוקפא דנחש ותאובתיה בישא הה"ד ואת הנפש אשר עשו בחרן, ועם כל דא נשמתא אתקיפת ביה בההוא נחש לתברא ליה בתוקפא בשעבודא דאורייתא ואמשיך ליה לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות בגין דלא יתגבר על רוחא כדבקדמיתא הדא הוא דכתיב ויעבור..." (סולם[85]: כי לאחר מכך מי"ג שנה ולמעלה, שהנשמה מתעוררת לתקן את הגוף, שניהם, הנשמה עם הגוף, מתקנים אותה הנפש שנשתתפה בתוקף הדינים של הנחש ובתאוותו הרעה, וזה שכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן. שאומר עשו שהוא לשון רבים משום שסובב על הנשמה ועל הגוף, ששניהם מתקנים את הנפש. הנשמה ע"י התעוררותה שמעוררת את הגוף, והגוף ע"י מעשיו הטובים. ועם כל זה מתקפת הנשמה על אותו הנחש לשבור אותו בתוקף השעבוד של תורה ומושכת אותו אל בתי כנסיות ובתי מדרשות, בכדי שלא יתגבר על הגוף כמקודם. וזהו שכתוב ויעבור עד מקום שכם, הוא מקום משכנה של השכינה [כפי שמבואר להלן, אות פ', ששכם הוא ביהכ"נ])

4. שכינה שרויה בביהכ"נ

"אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מנין שהקב"ה מצוי בביהכ"נ, שנאמר 'א-להים ניצב בעדת אל'".

ראב"י אומר , אם תבוא אל ביתי אבוא אל ביתך.... מכאן אמרו כל עשרה בני אדם שנכנסו לביהכ"נ שכינה עמהם שנאמר (תהלים פב א) "אלקים נצב בעדת אל".

יכולות להיות שתי סיבות להשריית השכינה בביהכ"נ, הראשונה, מצד קדושתו של ביהכ"נ גופו, כפי שנראה ממאמרו של רבין, וכפי שרוב מאמרי חז"ל באגדות תומכים שהשכינה שרויה בביהכ"נ גם ללא מציאות המתפללים שם. השניה, כפי שמראה מאמרו של ראב"י שהשכינה באה ושורה רק בכח היות ה"עדה", המנין, נמצא שם, כלומר כחם שלך עשרת המתפללים הוא המביא להשראת השכינה, מעין זה שבפרקי אבות "מנין שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם...".

השכינה, התגלות הבורא לברואיו, למדרגותיה, באה ומתגלית בכל מקום בו ישנה דרישה אנושית מצדם של הברואים להתגלות זו, והיא יכולה להבחן במרחבים שונים, כמו ע"פ מקום זמן או קהל מסויים. ברוב מאמרי חז"ל נמצא שגילוי השכינה תלוי דווקא במקום, ולאו דווקא בזמן או קהל אך ישנן הבחנות גם משני הסוגים האחרונים. בהמשך[86] נראה מחלוקת מעין זו לענין הדלקת נרות בביהכ"נ.

כמובן שיש להניח שאין מדרשים אלו חלוקים ביניהם אלא רק מציגים זוויות מבט שונות.

אותה שכינה השורה ביהכ"נ היא המימד העליון, הרוחני של ביהכ"נ, "שכינתא איהי בי כנישתא דלעילא[87]" ו"בי כנישתא דלעילא - אש נוגה (=השכינה)"

ג. תפקידי בית הכנסת

בשל מרכזיותו של בית הכנסת, ויחודו כמקום של קדושה, מקובל היה בכל קהילות ישראל לנצלו גם לצרכים אחרים, שלפעמים אף עולים בחשיבותם על התפילה גרידא. כמובן שאין המדובר בצרכי חולין כי אם בדברים שבקדושה בלבד, או כאלו שיש בהם מן הקדושה וצרכי רבים.

1. בית כינוס לתפילה

הראשון והעיקרי שבין היעדים הוא כמובן התפילה, בציבור או ביחיד, ומכאן בא לו שמו. הנביא מנבא על ביהמ"ק "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים[88]", ואכן חכמינו משתמשים בשם זה "בית תפילה" ככינוי לביהכ"נ בהזדמנויות שונות[89].

ביהכ"נ אינו תלוי דווקא בכינוס עשרה לתפילה במנין בתוכו, שכן אף אם אין מנין כרגע ישנה מצוה מיוחדת לטרוח ולהתפלל בביהכ"נ ביחידות. כפשוטם, נראה מספר יתרונות לכך, הן מצד קביעת מקום לתפילה, "אמר ר' חלבו אמר רב הונא הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו[90]" הן מצד ש"אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ שנא' לשמוע אל הרינה ואל התפילה[91] במקום רינה שם תהא תפילה[92]" או בגלל "בכל מקום אשר אזכיר[93]" וכדו'

מעבר לכל זה מצינו בדברי הזהר המסביר את המושג "בי כנישתא", בית הכנסת, לאו דווקא כעולה על כינוס עשרה אנשים, אלא על מקום כינוס הברכות והשפע האלוקי וממנו מושפע אל שאר העולם "בי כנישתא - איהו כינוסא דכל ברכאן[94]" (בהכ"נ זהו [מקום ה]איסוף של כל הברכות) והדברים אמורים לאו דווקא בעת תפילה בציבור אלא כדבר התלוי במקום, ולכן גם תפילת היחיד שם ראויה יותר.

2. בית כינוס לתורה

אביי אמנם נהג להיפך, שכן בגמ' בברכות מסופר ששינה ממנהגו הרגיל והיה מתפלל "ביני עמודי" במקום הלימוד שלו[95], "אמר אביי: מריש הואי גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנשתא, כיון דשמעית להא דקאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד - לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא". אך בד"כ מקובל ללמוד בביהכ"נ, דבר שהפך אותו גם למרכז של תורה מעבר להיותו מרכז תפילה.

בעצם מי שהתחיל בזה הוא כבר משה רבינו בתקנותיו בקריאת התורה ושיהיו דורשים בהלכות פסח בפסח והלכות חג בחג[96], המשיך אותו יהושע עם הקריאה בשני וחמישי, ומכאן ואילך כל רב ורב מוצא לעצמו את שיעוריו דרשותיו ושיחותיו בביהכ"נ לפי טיב המקום והקהל.

מספר מעלות רואה בעל הזהר בלימוד תורה בביהכ"נ דווקא, מצד ערכו של הלימוד גופו, זאת מלבד המעלה הידועה שהתפילה מקובלת יותר כשנעשית במקום בו נלמדת התורה.

נקודה מעניינת מעלה הרב קוק בקישור עבודת התפילה והתורה יחדיו, שכן בכך מאחד האדם את כל כוחותיו, הרגשיים והשכליים. הראשונים ע"י התפילה וה'עבודה שבלב' שבה, והאחרונים - בלימוד התורה, והשקעת כוחות שכליים בה. וכך כותב[97]: "היוצא מביהכ"נ ונכנס לביהמ"ד ועוסק בתורה זוכה להקביל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. היחש של התפילה אל דעת ד' היא בזה נבדלת מיחש התורה, שמצד התפילה יתקרב האדם אל אלהיו רק ע"פ חושו הפנימי הפרטי, כפי רגשי נפשו ודעותיו הקנויות לו מכבר בקנין נפשו פנימה, כי זאת היא תורת הרגש שעליו התפילה נוסדת. התורה אמנם תתן לאדם דעת והשכל להכניס בתוכו ידיעות יתירות על ההרגשה הפרטית שלו, היא מכנסת לו את המדעים שמחוץ לנפשו אל נפשו פנימה... "

השראת השכינה

בזהר[98] משמע שהשראת השכינה נובעת דווקא בגלל ענין זה של לימוד התורה : "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם דא בי כנישתא אתר דדיורא דשכינתא תמן כמא דאת אמר (בראשית מח) ואני נתתי לך שכם אחד דא שכינתא דאתחזי ליה הואיל ואתקרי צדיק דהא צדק לאו דיורה אלא בהדי צדיק ודא הוא עד מקום שכם עד אלון מורה אלו בתי מדרשות דאולפין ומורים תמן תורה ברבים" (סולם: ויעבור אברהם בארץ עד מקום שכם - זהו ביהכ"נ המקום שמדורת השכינה שמה כמו שאתה אומר ואני נתתי לך שכם אחד, 'שכם' - זו השכינה שהיא ראויה לו ליוסף, הואיל ונקרא צדיק שהרי הצדק אינו דר אלא עם הצדיק, וזהו מקום שכם, עד אלון מורה אלו בתי מדרשות שלומדים ומלמדים שם תורה ברבים...)

חידושי תורה

זוהר פרשת ויחי[99] בברכת בני יששכר : "...ועל פתחינו כל מגדים אינון גרמו למהוי על פתחינו על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות כל מגדים, חדשים גם ישנים כמה מלי חדתאן ועתיקין דאורייתא דאתגליין על ידייהו לקרבא לישראל לאבוהון דלעילא הדא הוא דכתיב (שם) "לדעת מה יעשה ישראל". (סולם[100]: ועל פתחינו כל מגדים, הם, בני יששכר, גרמו שיהיה על פתחינו דהיינו פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות, כל מגדים חדשים גם ישנים, דהיינו כמה דברי תורה שמתחדשים על ידיהם לקרב את ישראל לאביהם שלמעלה, וז"ש "לדעת מה יעשה ישראל[101]")

שמירה נגד כח הרע

זוהר[102] : "...דהא לבתר דתליסר שנין ולעילא דנשמתא אתערת לאתקנא לגופא תרווייהו מתקנין לההוא נפש דמשתתפא בתוקפא דנחש ותאובתיה בישא הה"ד ואת הנפש אשר עשו בחרן, ועם כל דא נשמתא אתקיפת ביה בההוא נחש לתברא ליה בתוקפא בשעבודא דאורייתא ואמשיך ליה לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות בגין דלא יתגבר על רוחא כדבקדמיתא הדא הוא דכתיב ויעבור..." (סולם[103]: כי לאחר מכך מי"ג שנה ולמעלה, שהנשמה מתעוררת לתקן את הגוף, שניהם, הנשמה עם הגוף, מתקנים אותה הנפש שנשתתפה בתוקף הדינים של הנחש ובתאוותו הרעה, וזה שכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן. שאומר עשו שהוא לשון רבים משום שסובב על הנשמה ועל הגוף, ששניהם מתקנים את הנפש. הנשמה ע"י התעוררותה שמעוררת את הגוף, והגוף ע"י מעשיו הטובים. ועם כל זה מתקפת הנשמה על אותו הנחש לשבור אותו בתוקף השעבוד של תורה ומושכת אותו אל בתי כנסיות ובתי מדרשות, בכדי שלא יתגבר על הגוף כמקודם. וזהו שכתוב ויעבור עד מקום שכם, הוא מקום משכנה של השכינה [כפי שמבואר להלן, אות פ', ששכם הוא ביהכ"נ])

שילוב של תורה שבע"פ בתורה שבכתב

הזוהר, במאמר רזא דספר תורה[104], משיב על השאלה מדוע אין מצויינים בסה"ת הטעמים והנקודות, ורק התגין והאותיות ישנן. (ספר התורה מתחלק לאבעת חלקי טנת"א, טעמים נקודות תגין אותיות, שהן בעלות משמעות קבלית עמוקה, כאשר כל חלק מאלו מייצג אופן הבנה מסויים בתורה, ומכאן, צורת הנהגה מסויימת של הקב"ה בעולמו[105]) ומשיב כך : "...ואשתארו אתוון עלאין לחודייהו בקדושייהו כדקא חזי, ולאתחזאה בבי כנישתא דהא אתברכת ואתעטרת כורסייא מרזא דתורה שבכתב ותמן אעיל כל אינון דיוקנין ואיהי אתקדשת מניה בעי לאתחזאה באתוון לחודייהו כדקא יאות, וכדין כלא אתקדש בקדושה עלאה..." רצונו לומר, שבקריאה בסה"ת ישנם שני גורמים, הגורם ה"דומם", החפץ, הם הגוילים, האותיות, התגים וכדו', ולעומתו הגורם ה"מניע", האנושי, כלומר האדם הקורא בספר, תוך כדי עשיית שימוש בכלי הטעמים והנקודות.

אין בסה"ת ציון של הטעמים והנקודות, כיון שהם חסרי משמעות של קדושה בהיותם כתובים לבדם ללא האדם שישתמש בהם.

הזהר מסביר א"כ, שלמטרת האיחוד השלם בין האדם הקורא, ובין הספר הנקרא נותרו הטעמים והנקודות ללא ציון בספר, בכדי שבקריאת התורה בציבור תושג שלימות זו בין הכוחות הדוממים, לבין אלו המניעים, ומביאים את דברי התורה לחיותם.

האריז"ל אכן הקפיד על קריאת שנים מקרא ואחד תרגום מדי ערב שבת, מתוך ספר תורה כשר דווקא, מסיבה זו האמורה[106].

3. בית אולפנא

"היפה בנשים טבא ויקירא בנשים דעלמא צאי לך בעקבי הצאן הא אוקימנא אלין בתי כנסיות ובתי מדרשות, ורעי את גדיותיך, אלין ינוקי דבי רב דלא טעמו טעם חובא בעלמא, על משכנות הרועים אלין מלמדי תינוקות ורישי ישיבות[107]"

ביהכ"נ משמש גם כבית ספר[108] לילדים ונוער עוד מימים קדמונים, כפי שרואים אנו מדברי הזהר האמורים. ה'צאן' היה יושב שם עם מלמדיו ולומד תורה, "אמר לו הקב"ה לאברהם כשם שאתה יושב ואני עומד כך עתידים בניך בני שלש ובני ארבע שנים לישיב בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואני ניצב עליהם[109]".

לימוד תורה לקטנים החל מגיל צעיר היווה מאז ומתמיד את סלע קיומנו. חינוך זה ללימוד היה חלק בלתי נפרד מהוראת התורה לכלל ישראל הבוגרים.

את ההבנה הזו לחשיבות הגיל הצעיר בחינוך הילד ללימוד תורה בציבור, מצאנו אצל אימו של ר' יהושע בן חנניה, בירושלמי[110]: "אמר יונתן בן הרכינס: את מי יורה דעה – זכור אני, שהיתה אמו מולכת עריסתו לביהמ"ד" שבתפיסה ריגשית של אם, הבינה את עצמת השפעת דברי התורה, או ליתר דיוק – הרעש, על התינוק, והיתה מביאה את עריסתו לביהמ"ד בכדי "שידבקו אזניו בדברי תורה ".

הערך החינוכי המוסף ללימוד התורה לכשעצמו, הוא בכך שבית הספר לתשב"ר ממוקם בביהכ"נ הוא בכך שתינוקות אלו יגדלו תוך תחושה של שותפות עם הקהילה בכללותה, שכן יהיה בכך משום רצף של חינוך מהגיל הצעיר ביותר - שלוש וארבע - גדל הילד בביהכ"נ, לומד שם, חש שבכך הוא מהווה חלק מהקהילה, הוא חשוב לקהילה, וגם כשיגדל ויצא אל חייו ימשיך לחזור ולבקר בהיכל ה' כמקום טבעי שלו ששם הורתו וגדילתו. ה"יפה בנשים" - כנסת ישראל, בונה את עצמה בכך שהיא רועה את ה"גדיים" - הצעירים, שלה, ב"משכנות הרועים" - בבתי כנסיות ומדרשות שם יושבים ה"רועים" - מלמדי התינוקות והרבנים. זהו סוד קיומה של כנסת ישראל.

מעבר לזה יש את הקנית ערכי התפילה בביהכ"נ יחד עם כלל הבוגרים, ובכך התפילה הופכת להוות חלק מחינוכו של הילד. בספר גנזי יוסף[111]: "אפילו הטף ראוי להביא אותם לביהכ"נ בשעת התפילה. ואמרו בשם הג' החסיד מו"ה יוסף הוליס ז"ל שהיה מאחר להתפלל בביהכ"נ כדי שיבואו קטני ישראל..."

כיום, עם בניית בתיה"ס המודרניים שבשל גדלם וצורת ההוראה הרשמית שבהם, נוצר נתק מסוים בינם לבין ביהכ"נ, ואבדו במקצת ערכים אלו של שיתוף ושל תפילה בציבור, ולא אחת נתקלים אנו בבעיה של ילדים בגיל צעיר שאינם יודעים במדויק את כללי התפילה בציבור בביהכ"נ הכללי, או של הבוגרים יותר שלא הוטמע בהם הערך של שיתוף תורה עם תפילה, לימוד תורה בין ובצמוד לתפילות[112]. היכן אותה תמונה "גלותית" מוכרת של ה'מארי' או ה'מלמד' היושב עם תלמידיו כשתילי זיתים סביב לשולחנו ומלמדם תורה, כאשר הוא עצמו מהווה חלק מלימוד התורה שלהם?

ד. מנהגים הקשורים בבנין ומבנה ביהכ"נ

1. חשיבות המבנה

טבעית, כאשר ישנה השפעה של רעיון על אופני התנהגות קהילתית או אישית, הרי המתבקש שגם המבנה יתאים את עצמו לרעיון הן מבחינה פיזית, ובנושאנו בעיקר מבחינה השקפתית רעיונית.

מוצאים אנו את השפעת הקבלה גם על צורת ביהכ"נ עצמו, במבנהו, במספר חלונות במיקום ובנין התיבה, ההיכל, ובצורת הישיבה בו.

יש להניח ללא ספק שלמול פניהם של פרנסי הקהל ורבניו עמדו מעל לכל שיקולי צרכיו של הציבור ואופיו, ההתחשבות בתנאים הפיזיים כמזג אויר וכדו', ומעל לכל יכולתם הכלכלית בהוצאה לצרכי בנין ביהכ"נ. כשיקול ראשון במעלה היו נתונים אלו, אך נוכל להבחין שעם כל זה ניסו להכניס לביהכ"נ כמה שיותר תכונות "רוחניות", השאובות בעיקרן על הידע הקבלי.

הדברים אמורים על בתי כנסת בזמנים ובארצות שונות, שבכולם ניכר המאמץ לשילוב ממדים עליונים כאלו או אחרים.

הגישה הבסיסית המקורית השורשית היהודית כבר דחפה למבנה כזה שתהיה ניכרת בו תחושת הארעיות, הזמניות וחוסר הנורמאליות בהיותינו בגלות. ה"לא נכון" שבתפילה שלא בארץ ישראל, "והתפללו דרך ארצם אשר נתת לאבותם[113]", כמאמר החז"לי המוכר שכל התפילות פונות לא"י למקום המקדש, ל"שער השמים" משם עולות הן יחדיו אל מקבלן.

כבסיס לכל זאת, ניתן לצאת משתי נקודות מבט. האחת, ההבנה לאורך כל תקופת הגלות שבית זה הוא "בית מקדש מעט" ועלינו לבנותו ככזה שיהיה מה שפחות "מעט" ומה שיותר דומה ל"רב", כלומר למקור הירושלמי, הן בבנינו והן בתפקודיו. כך, התפילה - 'במקום קרבנות תמידין תקנוה', בשחרית מנחה וערבית, כך במקום המזבח באה התיבה, במקום קדש הקדשים על הארון שבתוכו בא ההיכל וספר התורה שבו, במקום המנורה בא אותו נר תמיד שמעל ארון הקדש, או הנרות הדלוקים שלפני החזן בשעת התפילה - בקהילות החסידים. (או נרות החנוכה בזמנם, שכמנורה מקומם בדרום ביהכ"נ) ועוד ועוד.

דבר זה אינו מיוחד למקובלים דווקא, אלא לכל יהודי השואף למילוי בקשת "ותחזינה עינינו". כדברי הנביא יחזקאל שהזכרנו "ואהי להם שם למקדש מעט...[114]"

ידוע ומוכר הסיפור על ביהכ"נ ה"אלטנוי שול", האגדה מספרת שביסודותיו מונחות אבנים שנלקחו מתוך חומת בית המקדש עם גולי בית שני, ולפיכך בנו את ביהכ"נ על תנאי ('אלטנוי' בעגה האשכנזית) בהתאם למאמר החכמים "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל שיקבעו בארץ ישראל[115]", ולכן מראש בנייתן היא על תנאי זמני בלבד "בתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויים[116]".

בנקודה השניה, ובממד העמוק יותר, נמצא את דימוי ביהכ"נ לביהמ"ק, כפי שהוא בנוי, כמקובל לגבי כל חפצי שמים, משתי תכונות בהתאם לתפקידיהם, החלק האנושי הגשמי המיועד למילוי אחר מצוות הבורא והסגידה לו, והממד הרוחני ה"תכני" הרעיוני, לעומתו, מיועד למילוי החלק ה"נשמתי", ה"מותר" שבאדם. כנגד כל חלק בנוי ה"משכן" המתאים לו, לחלק הגשמי ישנו את המקדש הפיסי, "בית המקדש ש מטה", לרוחני את "בית המקדש של מעלה" השמימי, המטפיסי.

בהתאם לעיקרון האמור, ישנן הקבלות רבות בין ביהמ"ק לביהכ"נ במישורים המעשיים, בבנין, ביחס, ובהתנהגות בהם.

בגישה הכללית ביהמ"ק של מעלה בנוי בצורתו של התחתון, וילמד עליון מתחתון, כי בהוא בעצם העיקר, ובו מתקיים ומושלם רצונו של הבורא בעבודתו, אם בקורבנות, תפילה, ומצוות. וזו היא התכלית לבריאת הברואים כיצורים גשמיים. מעבר לזה בגישה הקבלית, וכמוסף על הראשונות, יש רצון ללמוד מתבניתו של העליון וליישמה בתחתון. ראה את הזהר[117] "...כמה חביבין אינון ישראל קמי קודשא בריך הוא דבכל אתר דאינון שריין קודשא בריך הוא אשתכח בינייהו בגין דלא אעדי רחימותא דיליה מנהון מה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ועשו לי מקדש סתם דכל בי כנישתא דעלמא מקדש אקרי והא אוקמוה..." (סולם[118] : ...כמה חביבים הם ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שהם מצויים הקב"ה מצוי ביניהם בגלל שאינו מסיר מהם את האהבה שלו. מה כתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם[119]' - ועשו לי מקדש הוא סתם מקדש, שכל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש, וכבר העמידוה...) וכהמשך לדברים אלו אומר ר' יונתן איבשיץ[120]: "דע כי קדושת ביהכ"נ הוא ממש כקדושת היכל, ולכך הטיבו אשר עשו ליפות ולרומם בית ה' וללבן הכתלים, וכבר מבואר בתוספתא דבכל שנה היו מלבנים ההיכל, להורות כי זהו תכלית האדם והוא ביתו בית קבע ופרוזדור לעלות משם לשמים"

גישה זו אינה מאפיינת דווקא את המקובלים הלומדים ומעמיקים בסודות התורה ורזיה, אלא גם את שכבות הציבור הכללי, ה"עמך", שאינו מודע לכל העמקות ולכל הניואנסים הלימודיים, אבל רוצה עם זאת לראות בקרבתו התבטאות של עולמות וערכים נעלים יותר, בייחוד כשמדובר במקום תפילה שמטבעה בוקעת ועולה עד שמי רום וכל קהילה ופרט שבה רוצות לתת לו את אותו תחושה של רוחניות יתר. לשם כך נעזרים בידיעות החכמה" הקבלית המספקת את המידע הדרוש ליצירת אוירה זו.

אנו נעסוק כאן בכמה פרטים המהווים בסיכומו של דבר רק דוגמאות למה שיכולים אנו, ויכלו הדורות שקדמו לנו לדלות ממכני תורת הסוד בכדי לשפר את איכותה הרוחנית של התפילה שלנו-שלהם.

בקטע זה נתרכז בעניין הטכני של הבניין גופו וצורתו, ענין שעם היותו לכאורה חומרי לחלוטין הרי שהשכילו החכמים לצקת בו משמעויות כאלו כך שרק ה"חומר" שבן נותר "חומר" עצים ואבנים, אך הצורה - צורה רוחנית עליונה לה, "בית מקדש מעט של מטה", המכוון כנגד זה של מעלה.

ניתן לחלק את המאפיינים לשנים : הראשון, ההוראתי, אותם כללים המופיעים בספרי המקובלים לדורותיהם כהוראות, מחייבות במידת האפשר, לתכנונו של המבנה שישמש לתפילה. השני, האפשרותי, אותם דברים שיהודים במהלך הדורות מצאו לנכון לאמץ, מכל סיבה שהיא, כל אחד וכל קיבוץ לפי טעמו יכולותיו ומגבלותיו.

הצד השווה שבכולם, נעשה נסיון לחיקוי וקבלת דוגמא מדגמים מוכרים הקשורים לנושא, אם בצורה "מדעית-שכלתנית" הבאה מתלמידי חכמים המכירים היטב את הנושא ומנסים למצוא לו מקום במרחב הקהילתי המקומי העכשוי, ובמקרים אלו נמצא למנהגים אלו ביטוי בספרים וכתבים אם כ"מנהג ידוע ומקובל" כעובדה הנעשית, ואם כהוראה מחודשת פחות או יותר הבאה בלשון עשה או אל תעשה כך או כך. כמו כן נמצא את האופן ה"עממי" יותר - אם יותר לנו להתבטא כך - שבו הדברים פשוט נעשים בפועל בלי בקורת מיוחדת של החכמים והרבנים ה"הלכתיים", המתבססים על ההלכה הכתובה יתר על זו הרווחת בקרב העם. במקרים אלו נמצא פחות איזכורים של מנהגים אלו בספרי הלכה ומנהגים הלכתיים, ואם נמצא הרי שיבואו בלשון "ונהגו העם..." ו"והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם...[121]"

להלן נסקור אחדים ממנהגים אלו, דווקא את הבולטים שבהם, שנפוצו בקהילות ישראל - אלו יותר ואחרים פחות - אך מכנה אחד משותף לכולם : מקורם בחוגי ההוגים בתורת הסוד ובמנהגי המקובלים, בעיקר האר"י גוריו, והבאים בעקבותם.

מצוה לבנות ביהכ"נ

עוד בטרם ניגע בהדרכות המעשיות נציין שבזהר מובעת דעה בענין חיוב בנית ביהכ"נ, שאינה מקובלת בד"כ על פוסקי ההלכה ומוני המצוות, שכן הדעה הרווחת היא שאין זו מצווה מדאורייתא.

הרמב"ם[122]: "כל מקום שיש עשרה מישראל צריכים להכין ביהכ"נ"[123]. השדי חמד[124] מביא בשם חכמי הספרדים שתי דעות. האחת, שאין בבנין ביהכ"נ שום מצות עשה ואפילו לא מדרבנן, וכל חיוב בני העיר לבניתו, והכפיה לכך נובעת מהחיוב והרשות לכפות על כל צרכי העיר, ולא משום קיום מצוה כלשהי. השניה הסוברת שהיא מצוה דרבנן.

אולם מדברי הזהר משמע שבנין ביהכ"נ גופו היא מצוה מדאורייתא. זו מסקנת מפרשים מסוימים כמו הספר יראים[125] וחיי אדם[126] ועוד[127], המסתמכים בהנחה זו על דברי הזהר ברעיא מהימנא על פרשת בשלח[128]: "פקודא למבני מקדשא לתתא כגוונא דבי מקדשא דלעילא כמא דאת אמר מכון לשבתך פעלת יי', דאצטריך למבני בי מקדשא לתתא ולצלאה בגויה צלותא בכל יומא למפלח ליה לקודשא בריך הוא דהא צלותא אקרי עבודה..." (הסולם: מצוה, לבנות בית המקדש של מטה כעין בית המקדש של מעלה. כמו שנאמר מכון לשבתך פעלת ה'. כי צריך לבנות בית המקדש למטה ולהתפלל בתוכו תפילה בכל יום, לעבוד את הקב"ה, כי תפילה נקראת עבודה[129])

פקודא (=מצוה) זו היא פקודא י"ט, ובפרשת אחרי מות מביא את המשך הפקודין, למחדל מההוא מקדש וכו', לסדרא כהנא וכו', ועוד, שהן מצוות מדאורייתא ללא ספק[130], וככזו כן תהיה מצוות בנין ביהכ"נ - מצוה דאורייתא.

ניתן להבין זאת במסגרת ההסתכלות הכוללת של בעל הזהר על מושג ביהכ"נ כנגזר או ממשיך את תפקיד ביהמ"ק - בגלות בעיקר, מקום בו לא ניתן לעבוד את עבודת הקרבנות, ובאה התפילה בביהכ"נ כמילוי מקומה - שלגביו נאמרה המצווה בדברים ברורים "ועשו לי מקדש..." וכדברי הרמב"ם בהל' בית הבחירה[131] : "מצוות עשה לבנות בית לה'...שנאמר ועשו לי מקדש". ע"פ הגמ'[132] : "שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ..."

בהמשך הדברים שולל הזהר את התפילה בשדה הפתוח[133], תחת כיפת השמים, למרות שמשם התפילות יכולות כביכול לעלות ישירות השמימה, "ואי תימא אפילו בחקלא בגין דרוחא להוי סליק..." (הסולם: ואם תאמר אפילו בשדה יש להתפלל משום שעולה שם רוח...) משתי סיבות, האחת שכן צריך שיהיה מעין בית המקדש העליון, כלומר שהמתפלל ירגיש שהוא נכנס להיכלו של מלך, בית שבו הקב"ה משרה שכינתו, ותפילתו תהיה בהתאם, "לאו הכי, דהא אנן צריכין בית וליכא, לאשתכחא בית לתתא, כגוונא דבית עילאה, לנחתא דיורא עילאה לדיורא תתאה" (הסולם: אינו כן, כי אנו צריכים בית, ואינו. שצריך להמצא בית למטה כמו בית העליון, שהוא המלכות, להוריד דייר העליון שהוא השכינה, לדייר התחתון, לבני האדם). השניה, מן הנימוק שתפילה צריכה להיות במקום המיצר, שהאדם יקבל את תחושת הייחודיות, כך שתפילתו תהיה מכוונת למטרה אחת ברורה וצרה, "ותו, דההיא צלותא, וההוא רוחא אצטריך לסלקא, ולנפקא מגו עאקו בארח מישר לקבל ירושלם, ועל דא כתיב מן המיצר קראתי יה, דאצטריך אתר דחיק בעאקו, לשדרא בגויה ההוא רוחא, דלא יסטי לימינא ולשמאלא, ובחקלא לא יכיל קלא לשדא ליה הכי..."(הסולם: ועוד, שתפילה ההיא ורוח ההוא, צריך לעלות ולצאת מן המיצר בדרך ישר כנגד ירושלים. וע"ז כתוב מן המיצר קראתי יה, שצריך מקום צר בצרה, לשלוח בתוכו רוח ההוא, שלא יטה לימין ולשמאל).

כפועל יוצא מהאמור ישנה הקפדה שבנין ביהכ"נ יהיה בקדושה, מתוך כוונה טהורה, ושלא ע"י שאינם בני ברית[134].

2. חלונות ביהכ"נ ומספרם

על תפילתו של דניאל מסופר בתנ"ך שהיתה עם "וכיון פתיחתן ליה בעליתה נגד ירושלם[135]" ומכאן למדו חכמי התלמוד ש"אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות[136]". בעקבותם הרמב"ם[137] והשו"ע[138] שאף נותנים את טעם הדבר "תיקון המקום...צריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדם". לעומתו רש"י, נאמן לדברי הגמ' שאינה מדגישה את ענין ירושלים, רואה את הסיבה לכך כהכנעה בפני המקום "כדי שיכוין ליבו כשהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע[139]".

ענין זה של חלונות ביהכ"נ, ומספרם נתפשט בכל תפוצות ישראל, ואף נידון בהרחבה בספרות הפוסקים, כעניין קבלי המיושם גם ע"י כאלו שאינם עוקבים תמיד אחר תורה זו, וכך כותב מרן בבית יוסף[140]: "ולענין מספר החלונות שצריך להיות בבית הכנסת לא נתפרש בתלמוד ולא בדברי הפוסקים אבל בספר הזוהר כתב בפרשת אלה פקודי (רנא.) שצריך להיות בו י"ב חלונות לסיבת סוד נכמס". אך בשו"ע[141] מחייב את מציאות החלונות "צריך[142] לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים" אך את מספרם אינו מחייב אלא רק "וטוב שיהיו בו י"ב חלונות"[143]

וכך מופיעים הדברים במקורם בזוהר פרשת פקודי[144] : "...אלין חלונות ואלין חרכים קיימי כלהו לאחדא כל צלותין דסלקין מתתא לעילא ולאשגחא בהו לאעלא לון קמי קודשא בריך הוא, ועל דא כל בית הכנסת דלאו ביה חלונות לאו אתר לצלאה ביה כדקא יאות דהא בית הכנסת לתתא לקבל בית הכנסת דלעילא, בית הכנסת דלעילא דאית ביה חלונות כמה דאמרן הכי נמי לתתא, לעילא כנסת הגדולה אית ביה תריסר חלונות עלאין הכי נמי להאי בית הכנסת תתאה וכל קיימאן דא לקבל דא בגין דעלמין קיימין אלין בגוונא דאלין וקודשא בריך הוא סליק יקריה בכלא ועל דא ביום רעה ימלטהו ה' כד שלטא ההיא סטרא בישא ימלטהו ה'." (סולם[145]: אלו החלונות - שהם השרפים, ואלו החרכים - שהם האראלים, עומדים כולם לייחד כל התפילות העולות ממטה למעלה, ולהשגיח בהן להביאן לפני הקב"ה. וע"כ כל ביהכ"נ שאין בו חלונות, אינו מקום להתפלל בו כראוי. כי ביהכ"נ של מטה הוא כנגד ביהכ"נ שלמעלה. ביהכ"נ שלמעלה יש בה חלונות כמו שאמרנו, אף כך למטה. כי למעלה בביהכ"נ הגדולה שהוא ההיכל, יש בה י"ב חלונות עליונים דהיינו י"ב שרפים, אף כך ביהכ"נ הזו התחתון. והכל עומד זה כנגד זה. משום שהעולמות עומדים אלו כנגד אלו, שנחתמים זה מזה וכל מה שבחותם יש בנחתם ממנו. והקב"ה, מתעלה כבודו בכל. וע"כ ביום רעה ימלטהו ה', שפרושו כששולט צד הרע, ימלטהו ה'. ע"י אלו החלונות והחרכים כנ"ל.)

אך בזהר בשלח[146] נותן טעם אחר לחלונות אלו. בסיבת הרצון לדמות עד מידת האפשר את ביהמ"ק של מטה, ביהכ"נ, 'דיורא תתאה', לכעין זה של מעלה ה'דיורא עילאה' כלשונו : "...הכי בי כנשתא אצטריך בכל תקוני שפירו למהוי כגוונא עלאה למהוי בית צלותא לאתקנא תקונין בצלותא כמה דאוקמוה, וההוא בי מקדשא דליהוי ביה (רנא א) חלונות דכתיב (דניאל ו) וכוון פתיחן כגוונא דלעילא..." (הסולם: ... כך בית הכנסת צריך להיות בכל תיקוני היופי כעין העליון, להיותו בית תפילה, לתקן תיקונים בתפילה כמו שהעמידו. ובית המקדש ההוא צריך שיהיה בו חלונות שכתוב וכוון פתיחן כעין של מעלה...[147])

חלונות אלו משמשים לתנועה דו סיטרית, הן מצד בנ"י הנושאים עיניהם אל אביהם שבשמים, והן מצד הקב"ה המביט אל בניו.

הקב"ה, כביכול, מביט ומשגיח דרך החלונות על תפילת עמו: "הנה זה עומד אחר כתלינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, משגיח מן החלונות דודאי בי כנישתא בעייא חלונות מציץ מן החרכים לאסתכלא ולאשגחא עלייהו[148]"

הקב"ה אף "משגיח" מהחלונות מי בא מוקדם לביהכ"נ ומי מאחר : "תריסר גלגלין אינון דסחראן גו היכלא דא ואינון אקרון שרפים דתרין גוונין חוור וסומק רחמי ודינא אלין אינון קיימי לאשגחא דתיר על כל אינון מארי דצערא דצערין לון שאר עמין ודחקין לון ואקרון חלונות, והיינו דכתיב (שיר ב) משגיח מן החלונות, ואלין קיימי לאסתכלא כל אינון דמצלן צלותייהו דמקדמי לבי כנישתא ואתמנון מאינון עשרה קדמאי כדין סלקין וכתבין לון לעילא בגין דאלין אקרון חברים לגבייהו הדא הוא דכתיב (שם ח) חברים מקשיבים לקולך השמעיני[149]".

גם אורותיו-השפעותיו של הבורא עוברות דרך החלונות אל המתפללים, בשעת התפילה, בה אין המקטרגים מונעים זאת, כך בזהר: "עד דלא יתכנשון ישראל לבתי כנסיות לצלאה סטרא אחרא קיימא וסגיר כל נהורין עלאין דלא יתפשטון ויפקון על עלמין. ותלת זימנין ביומא אזלי סטר אחרא, דכר ונוקבא ומשטטין בעלמא וההוא עידן אתתקן לצלותא, בגין דלא הוי תמן קטרוגא כלל. וכדין איהו עידן לצלותא בגין דאינון אזלי למשטטא בטורי חשוך והר נשפה, כדין פתיחין כוי נהורין עלאין ונפקי ושריאן על בתי כנסיות ברישיהון דאינון דצלאן צלותין ומתפלגן נהורין על רישייהו[150]". (סולם[151] : מטרם שמתאספים ישראל לבתי כנסיות להתפלל, עומד סטרא אחרא וסוגר כל אורות עליונים, שלא יתפשטו ויצאו על העולם, וג' פעמים ביום הולכת הסטרא אחרא, שהוא זכר ונקבה, ומשוטטים בעולם. ועת ההיא נתקנה לתפילה משום שאין שם קטרוג כלל. ואז הוא הזמן לתפילה, כי משום שהם הס"א, הולכים לשוטט בהרי חושך והר נשפה פתוחים אז החלונות של האורות העליונים ויוצאים ושורים על בתי כנסיות, בראשם של אלו המתפללים תפילות, ומתפשטים האורות על ראשיהם.

הסבר שונה במקצת ניתן לי"ב החלונות בספר לימודי אצילות המיוחס לר"ח ויטל[152]: "צריך לדעת כי יש י"ב מדרגות בתפילה כמנין י"ב אבנים (הכוונה לאבני החשן שעל חזה הכהן הגדול) וכנגדם ממש... והזהב (שבו קבועות אבני החשן) הוא כנגד תפילות פושעי ישראל". וממשיך ומדמה לענין זה את י"א סממני הקטורת, כשאחד מהם הוא הוא ה"חלבנה" שלמרות ריחו הרע הכרחי להשלמת המתכון של הקטורת המקודשת. מחלקים אלו נבנה העם כולו, או התפילה כולה, ויש צורך בכולם להשלמת תפילתו של כל יחיד, כפי שמחסור באחד אחת או בסממן אחד לא יאפשרו להשיג את החפץ.

נוכל לומר ע"פ דימוי זה ששנים עשר החלונות אינם בשימוש של כל אחד מהמתפללים, אלא כל חלון מטרתו העלאת תפילה שנאמרת בנוסח מסויים. כפי שמדמה את החלונות לאבני החושן שכל אחת מהן יש לה גוון שונה בהתאם לאופי השבט ששמו נחרת עליה, כך החלונות נועדו כל אחד לצורך שבט מסויים, - ולענייננו קהילה או נוסח מסויים - ולאו דווקא לכל תפילה יחידה.

טמון בכך הרעיון של האחדות הבין שבטית של העם, שלכל מפלגותיו מוצא מקום באותו בית הכנסת. וכן בשער הכוונות כותב שכל חלון משמש לנוסח אחר של תפילה, כנגד י"ב השבטים, כאשר מוקבלים לי"ב השערים המובילים לירושלים, המובאים בספר יחזקאל[153], דרכם עושים השבטים את דרכם לעבודת התפילה והקרבנות בבית המקדש. וכך דברי האר"י שם[154] : "ואמנם בעיקרי המנהגים עצמם שיש הפרשים רבים ושנויים רבים בענין נוסח התפלות בעצמם חוץ מענין הפזמוני' והפיוטים הנוספים בתוך התפלות אלא בנוסח הברכות והתפלו' עצמם יש שנויים רבים בין סדורי התפלות בין מנהג ספרד ובין מנהג קאטלוניא ובין מנהג אשכנז וכיוצא בזה, הנה בענין הזה א"ל מורי ז"ל שיש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים וכל שבט ושבט עולה תפלתו דרך שער א' מיוחד לו וה"ס י"ב שערים הנז' בסוף יחזקאל... שכיון שתפילותיהם משונות לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט, כי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא כך צריך להיות סדר תפילתו". בסיפורו "ולא נכשל"[155] כותב ש"י עגנון : "...ושנים עשר שערים שם, נקראים שערי תפילה, כנגד שנים עשר שבטים. וכל אדם מקובל מאביו שקיבל מאבותיו שקיבלו מראש שבט שלהם בנו של יעקב אבינו עליו השלום סדר תפילתו. שכשעמדו בניו של יעקב בתפילה תיקן הקב"ה שנים עשר שערים ברקיע וכל שער ושער מכוון כנגד כל שבט ושבט, לפי שיעור מדתו..."

ראינו אם כן, שביסוד ענין סוד י"ב החלונות עומדים המכנה המשותף המאחד את העם לתפילה אחת - אבני החשן, סממני הקטורת - ומולו השוני ביניהם - י"ב השערים, י"ב המלאכים הממונים - ההכרחי ליצירת גיוון בתפילת האומה, כשלכל קבוצה נוסח מיוחד משלה, ובה יכולה לבטא את ייחודה.

בספרי החסידות מוסברים הדברים ע"פ דרכו של האריז"ל, כמו בשפתי צדק[156]: "מנהג שבכל ביהכ"נ יהיו י"ב חלונות לפי שכל אחד משבטי בני יעקב יש לו חלון אחד ברקיע כפי בחינת נשמת שבטו, וממונים בכל ביהכ"נ י"ב שרפים כנגד שבטי י"ה, וכל שרף מעלה תפילת בני שבטו דרך חלון ומדרגה הקדושה המתווך לנשמתו".

סידור החלונות

דימוי נוסף מביא בלימודי אצילות[157] למספר האופנים-מלאכים שבנבואת יחזקאל "...באופן שיש בארבע שורות של אופנים י"ב אופנים ג' בכל שורה ג' למזרח וכן למערב וכן לד' רוחות..."

נוכל, א"כ, ללמוד הסתום מן המפורש, ואף שלא הוזכר לגבי צורת סידור החלונות, הרי שממקור ההקבלה לי"ב שערי ירושלים, או לי"ב דגלי המדבר, שהיו מסודרים שלשה לכל רוח, נלמד שגם חלונות ביהכ"נ אמורים להיות ממוקמים בצורה כזו. בודאי שנוכל להסיק כך מסגנונו הכמעט מפורש של רח"ו בלימודי אצילות שם : "י"ב אופנים ג' למזרח וכן למערב וכן לד' רוחות..."[158] וכ"כ בדימוי של שערי השבטים לירושלים הממוקמים שלשה לכל רוח.

ברוח הדברים מובן שעל המתפלל לשאת את עיניו אל החלונות אם כלפי ירושלים כדברי הרמב"ם, או כלפי ביהכ"נ העליון כדברי הזהר. במשנה ברורה עומד על הבעייתיות שבדבר "ואע"ג דצריך שהמתפלל יהיו עיניו למטה..." וא"כ כיצד יגביה מבטו? ומסיק "כשנתבטלה כוונתו ישא עיניו לשמים לעורר הכוונה". אחרים אמרו שאת עיניו ישא לעבר החלונות עם תחילת התפילה, ולאחר מכן יתרכז בתפילתו[159].

לא רק בתפילה כי אם גם בלימוד תורה הקפידו המקובלים על חלונות במבנה, כפי שכותב ר' שבתי בסידורו[160] "טוב שידור בביה"מ שיש בו חלונות כדי שתוכל להביט בעת שתרצה לשמים ומועיל להשגה".

3. התיבה - הבימה

מספר המדרגות המעלות אל תיבת הקריאה, שבה קוראים בתורה (בימה - בלשון האשכנזים) הוא שש בדווקא, כאשר המעלה השביעית היא הבימה גופה עליה עומד הקורא והעולה, כך בזהר ויקהל[161]: "סדורא לסדרא עמא קדישא ביומא דא ובשאר יומין דספר תורה בעי לסדרא ולתקנא תקונא בחד כרסייא דאקרי תיבה וההוא כרסייא דלהוי בשית דרגין לסלקא בהו ולא יתיר דכתיב ושש מעלות לכסא ודרגא חד לעילא לשואה עליה ס"ת ולאחזאה ליה לכלא". (סולם: הסידור שעם הקדוש צריך לסדר ביום הזה ובשאר ימים שיש קריאת ס"ת הוא, שצריכים לסדר ולתקן תיקון בכסא אחד הנקרא תיבה. וכסא ההוא צריך להיות בשש מדרגות, חג"ת נה"י דמלכות, לעלות עליהם ולא יותר, שכתוב 'ושש מעלות לכסא[162]', שה"ס מלכות, ומדרגה אחת למעלה, כנגד החכמה שבה שהיא התיבה, לשום עליה ספר התורה ולהראותה לכל. כי התיבה שה"ס חכמה דמלכות, נותנת ראיה לס"ת, שה"ס ז"א, שאין ראיה אלא במלכות).

מעניין שהמגן אברהם[163] שמביא מנהג זה בשם הזהר, מבין אותו כשולל את ריבוי המדרגות "שאין עושים יותר משש מדרגות", אך משמע שאינו חושש לפחות משש, ואכן כך משמע מלשון הזהר גופו "...דלהוי בשית דרגין לסלקא בהו ולא יתיר" (יתכן שסיבת הדבר היא שתהיה הבימה כמקום בפני עצמו, כלומר למעלה מעשרה טפחים, בהנחה שבכל מדרגה גבהה טפח, והשאר, פחות משלשה, נחשב כ'לבוד')

אך בשאר ספרים לא ראינו הקפדה רק על יותר משבעה טפחים, אלא הקפדה דווקא על שבעה טפחים לא יותר ולא פחות, כהסבר הרב אשלג לעיל, בניית המלכות, המראה את התורה, כמדרגה שביעית ע"ג ששת הספירות הקודמות לה.[164]

רבים אינם מקפידים בכך, מחזיק ברכה[165]: "היום אין נזהרין שתהיה בשית דרגין". וכן בבא"ח[166] ועוד[167].

תפילה בתיבה

כתוספת נזכיר שבכף החיים[168] מביא בשם קדמונים שעל הש"ץ לנהל את התפילה מעל גבי התיבה דווקא, "אמר כמהר"ר אברהם אברזדאל ז"ל שראה במדרש הזהר שאין להתפלל בציבור אלא בתיבה קו' ישן נושן כ"י מחידושי דינים מרבני עה"ק ירושת"ו הקדמונים..."

4. עיטורים מיוחדים לביהכ"נ: כרזת ה'שויתי'

מקובל בכל קהילות ישראל לכתוב את הפסוק 'שויתי' לפני העמוד של החזן כדברי הפסוק גופו, ששם ה' צריך להיות נגד פניו של המאמין תמיד, ועל אחת כמה וכמה בשעת התפילה לאלוקיו. כתיבת ה'שויתי' כבר הפך לאמנות בפני עצמה כשכל קהילה וכל אמן מנסה ומשקיע לתוכה את כל כוחותיו האמנותיים, ואת כל הידע שלו; פסוקים רלוונטיים, כמו "למנצח בנגינות[169]", "וזה מעשה המנורה" וכדו', שמות מלאכים הממונים על הבאת התפילה בפני הבורא, שמות הבאים מר"ת פסוקים, תפילת ר' נחוניה בן הקנה "אנא בכח[170]", ועוד רבים.

רח"ו מביא[171] בשם מורו האריז"ל הוראות מקוצרות לתפילה ולהכנה לתפילה, ההוראה השמינית היא : "ח, שישים תמיד נגד עיניו שם בן ד' אותיות הוי"ה ויזדעזע ממנו כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד".

וכך מביא במשנה ברורה[172] על דברי הרמ"א בסעיף הראשון "שויתי ה' לנגדי תמיד" בשם באר היטב[173] ושערי תשובה : "דהיינו שיצייר בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני הש"י כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו וכתבו בשם האר"י ז"ל שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יראה כזה /ידוד/ וזהו סוד שויתי ה' לנגדי תמיד וזה תועלת גדול לענין היראה. ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה' וגו' בן ד' אותיות ושארי שמות ומנורה כזה היתה נקראת בשם שויתי..."אך מביא עוררים על מנהג זה מטעמים מעשיים של מחיקת השם המפורש וזלזול בו, אך אינו מתנגד להצבתו כנגד החזן בצורה שלא יפגע הכתוב :" וכתב בשע"ת[174] בשם התבואות שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג כי ע"פ הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי ותשתפכנה בראש כל חוצות וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם. ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבה"כ לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית שאין שייך בזה טעם הנ"ל לית לן בה עכ"ל. והקובעין בעמוד בלא טבלא יש למחות בידם כי ע"י הנרות שקובעין בעמוד בא ברוב העתים לידי מחיקת השם ח"ו"

נרות דלוקים בשעת התפילה,

או, נר תמיד לפני ההיכל

כיון ש"שכינה מקדמת ובאה" לתחילת התפילה בביהכ"נ הקפידו המקובלים, ולא רק הם, על הדלקת הנר לפני תחילת התפילה. וכך כותב בכל בו[175] : "ונוהגין להדליק נר בביהכ"נ קודם שיכנס אדם שם להתפלל, מפני שהשכינה קדמה ובאה. ועוד, שכן היו עושים במקדש". אמנם לפי טעם זה האחרון אין עדיפות לזמני תפילה דווקא אלא כדמיון המקדש, להעלות "נר תמיד", כפי שמקובל כיום ברבים מבתי הכנסת, שתולים הנר (לפעמים חשמלי, יותר בטיחותי) לפני ארון הקודש.

ר' יצחק למפרונטי בספר פחד יצחק[176] מדייק שאין חיוב ל"נר תמיד" קבוע בביהכ"נ, שכן אף במקדש נר "תמיד" משמעותו נר שיש להדליקו מידי יממה. וכך דבריו : "ממה שכתב רש"י בראש פרשת תצווה 'תמיד - כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד ואינן אלא מיום ליום', נראה דנר תמיד היה מדליקה מערב עד בוקר, מכאן שאין חיוב נר תמיד בביהכ"נ, מקדש מעט, אלא בשעת התפילה".

אמנם ברמב"ם[177] ובשו"ע[178] משמע שהנרות נועדו לכבוד ביהכ"נ, ורק הט"ז[179] מביא המנהג להדליק לפני התפילה משום "עשרה קדמא שכינה ואתיא[180]". וכ"כ גם במשנה ברורה[181]: "ונהגו להדליק קודם שיכנס אדם להתפלל משום דאמרינן בגמרא מקום שמתפללין בו בעשרה קדמה שכינה ואתיא, ועוד שכן היו עושין במקדש (א"ר בשם כל בו)"

למעשה, נוהגים החסידים כיום להדליק נר אחד כ"נר תמיד" לפני ארון הקודש, ושני נרות לפני תחילת התפילה, כ"הכון לקראת אלוקיך, ישראל![182]". מפי השמועה למדנו על מספרים גדולים יותר של נרות שנהוג להדליק - ובמיוחד במועדים ובזמנים מיוחדים - שמטרתם העיקרית היא להרבות אורה בבית, לבד מערכים מספריים אחרים. וכותב רבינו בחיי בכד הקמח[183] : "מצוה להרבות נרות בביהכ"נ לפי שדרשו חז"ל[184] "על כן באורים כבדו ה'[185]" באלין פנסיא. כי הבית שמדליקין שם נרות הלא הוא מכובד ומפואר בעיני הבריות".

ה. הנהגות מיוחדות בביהכ"נ

"תניא אבא בנימין אומר אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ שנאמר 'לשמוע אל הרינה ואל התפילה'[186]" ...מציאות קדושתם של בתי כנסיות בתור מקדש מעט היא, שעל ידם יפורסם ענין מציאות השי"ת וכבודו, ויסוד תפילת ביהכ"נ הוא מיוסד על החלק המעולה של התפילה, שהוא הכרת גדולתו ית' וקרבתו...[187]"

התפילה וביהכ"נ קשורים זה בזה קשר בל יינתק, וכיחסו של אדם אל האחד כן יחסו אל משנהו. בכדי להשיג את מעלתה הגבוהה של התפילה נדרשת - כהכנה וכתנאי מחייב - התנהגות מיוחדת ומקדישה בביהכ"נ.

1. הכנה לביהכ"נ

כיצד אנו נכנסים לבית הכנסת? הנושא הוא עקרוני, כי כצורת הכניסה צורת השהות כולה. ולכך, כמו לכל דבר מצוה נדרשת הכנה, הנושאת את האופי של המטרה אליה אנו שואפים להגיע. בכתבי האר"י, גוריו והנמשכים אחריהם מהמקובלים והחסידים, מובאים עניינים רבים בטרם כניסה לביהכ"נ, כשכל אחד טוען בחובו ערכים נדרשים להבנת מהותה של התפילה, מהותו של ביהכ"נ, השהייה והתפילה בו.

2. הכנות ליציאה מהבית לכיוון ביהכ"נ: הנחת יד על המזוזה ונישוקה

וכך מתנהג המקובל ביציאה מביתו לביהכ"נ ע"פ אור צדיקים (עמוד התפילה) : "כשיוצא מביתו לביהכ"נ ינשק המזוזה וילך במרוצה"[188] זו קבלה מר' יהודה החסיד, וסגולתה "להעביר עיני אדם מראות רע" ע"י יחוד שם בן ג' אותיות שד"י[189].

הליכה לביהכ"נ

זו אינה הליכה אלא ריצה "נרדפה לדעת את ה'[190]" כדברי הגמ' בברכות[191] : "מצוה לרוץ לבית הכנסת ולהיות קל ברגליו". וכן הוא בכל סידורי המקובלים.

עטיפה בטלית ועיטור בתפילין

כיום מקובל בארץ ישראל להתעטף בטו"ת לפני היציאה מהבית לתפילה בביהכ"נ על פי דברי השו"ע, כיון שרובנו גרים בין יהודים, ואין בעיה בהתהלכות ברחוב עטופים בטלית ומעוטרים בתפילין. בחו"ל מנהג זה רווח הרבה פחות בשל חשש מתגובה לא רצויה של השכנים הנוכרים. אף בשבת בה אסור הטלטול ביד של הטלית, מקובל להטמין את הטלית מבעוד ערב שבת בביהכ"נ- אצל האשכנזים, או להשתמש במלאי הגדול של טליתות שבהכ"נ דואג להצטייד בהם - אצל הספרדים. [כפי שמקובל, אגב, גם לגבי הכיפה והסידור. דבר שנראה מוזר לארצישראלים כמונו לראות את הדוכנים של הכיפות והטליתות בכניסה לבתי הכנסיות, כיצד אדם מסיים את תפילתו מחזיר אל הדוכן המיוחד לכך את הטלית ואת הכיפה, ופונה לדרכו] מנהג זה, מקורו בספרי הפוסקים הקדמונים, ומובא גם בזוהר, וכהוראה מחייבת בספרי האר"י[192].

המקובלים הקפידו על הליכה לביהכ"נ בטו"ת, או לכל הפחות, אם אינו יכול ללכת בהם ברה"ר, כניסה בהם לביהכ"נ. סידור האר"י : "וילך לביהכ"נ להתפלל מעוטף ומוכתר בטו"ת, ואם ביתו רחוק, יכול להסיר הטלית מעליו..."

מדרגות הלבושים הגשמיים לבן האנוש מתחלקות לחמישה חלקים פנימיים איש לרעהו, כשכל אחד מהם מורה על לבוש רוחני ל'אדם העליון' המקביל בצורתו - אם גם כמובן לא בחומרו - לאדם התחתון, הגשמי. מדרגות אלו מכונות בניב הקבלי 'חילוקי שנגל"ה[193]' (=שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל) שורש האדם נחבא בנשמתו המוסתרת בגוף שמתכסה בלבוש, ומקום מושבו הוא ב'היכל', בית לשבת. כל 'לבוש' מכסה ומעלים את המדרגה העליונה ממנה, ובכך נותן לו את האפשרות להתגלותו. כפי שמובן שאי אפשי לו לאדם להיגלות לעיני אחרים ללא לבוש המכסה, כך אי אפשר לנו, ברואי אנוש, לקלוט והבחין בעיני בשר במהויות גבוהות במעלת רוחניותן משלנו. ולשם נועד הלבוש בכדי שגם עיני שכלינו תוכלנה לראותן, היינו להשיג את הבנתן.

מדרגות שנגל"ה הן הכיסויים המכשירים את האדם לפעולתו הרוחנית, וככאלו מהוות הן לכשלעצמן פעולות קדושות ובעלות משמעות, גם אם בשרשן נועדו לשמש אך כהכנה אל המצוה בחינת "היכון לקראת אלקיך ישראל".

כאמור, המציאות והפעולה הגשמיות הינן מקבילות לצורה ולתנועה הרוחניות, ולפיכך יראה המקובל את מלבושיו כחלק בלתי נפרד מעבודת הבורא הגשמית-רוחנית שלו.

חילוקי מדרגות שנגל"ה יתהוו בעבודתו היומיומית של המקובל עם כניסת כל חלק מהן אל מיקומו המיועד במדרגה התחתונה הסמוכה לו, כניסה מדורגת שלב אחר שלב, תוך מודעות עצמית של משמעותו של כל שלב כיסוי-גילוי, והבנת הפעולה הנפעלת בעקבות כך בדמות ה'אדם העליון'.

מדרגות אלו מקבילות - במקביליות הפוכה, שכן המדובר בפעולות כיסוי, שוללות כביכול - אל חמש מדרגות נפש האדם, נרנח"י, הבאות בדוגמת שנגל"ה בזו לפנים מזו, אך לא נכנס לפירוטם במסגרת זו.

עם הקיצו משנתו מקבל האדם את נשמתו אל גופו, ובהודאת 'מודה אני, מתבטא העניין העבודתי, לאחר מכן לבושיו, ובעבודת ה' - ארבע כנפות, ביתו שמגן עליו, ובעבודה - ביהכ"נ.

כאן ייכנסו ההבדלים בין טלית קטן המהווה חלק ממלבושו הרגיל של האדם, לבין לבוש ביהכ"נ שלו, הטלית גדול. הט"ג הוא החוליה המקשרת שבין מדרגת הגוף למדרגת ההיכל, ביהכ"נ, ולפיכך תילבש הטלית רק טרם יציאה לביהכ"נ, ותוסר עם היציאה ממנו. וכך הדברים בלשונו של רח"ו בשער הכוונות[194] (בלי להכנס להסברים על המושגים הקבליים המוזכרים) : "...וכך היה מנהגו של מורי ז"ל (-האר"י), ולכן בהיות האדם שלא בשעת התפילה בשאר היום אינו חייב בעיטוף ציצית הגדול רק בציצית קטן די לו כי אז הז"א בתוך ביתו שהיא אי' עילאה ועומד בתוכה כי שם ביתו אמנם אחר שהגדילו ב' זו"ן ובא הוא לבהכ"נ שהיא הנוק' בית כנוסייא לכל אז מתעטף בטלית גדול". ומכאן החיוב להתעטף בטלית - ולהתעטר בתפילין - טרם כניסה לביהכ"נ, כפי שמחייב סדר המדרגות האמור.

נוכל לעמוד על חשיבות העניין האמור, שכן האר"י ז"ל ויתר על עניינים חשובים ובעלי משמעות עמוקה (כפי שנעמוד עליהם בהמשך) כמו להיות מעשרה ראשונים הבאים לתפילה או שבע ההקפות והקידות בכניסה, זאת ע"מ להקפיד על עטיפת הטלית לפני הכניסה לביהכ"נ, וכך מעיד רח"ו[195] : "ראיתי למורי ז"ל שלא היה נוהג להיות מעשרה ראשונים ואמר לי הטעם ... ועוד סיבה אחרת, כדי שאח"כ ילבש טלית ותפילין בביתו וילך מעוטר ומעוטף בטלית ותפילין לבהכ"נ, והיה מוכרח לעשות כן ביום כי בלילה לאו זמן תפילין הוא, והי' ראשונים היו מקדימין לביהכ"נ באשמורת טרם אור היום, ולכן לא היה יכול לקיים מצוה זו לסיבות אלו". וכן מספר[196]: "...אבל אני ראיתיו (-את האר"י) שהוא היה בא לבה"כ ולא היה מקיף שום הקפה ואפשר כי בשביל שלא היה הוא מן הי' הראשונים לפי שהיה מתאחר לבא כנ"ל ולכן לא היה מקיף מפני הרואים שנראה כיוהרא, כנלע"ד".

בגד מיוחד לתפילה ועטיפת הראש

מובן כ"כ החיוב שראו המקובלים בהקצאת בגד מיוחד לתפילה בביהכ"נ, כפי שמקובל בחבורות הסגורות שלהם, וכפי שמשמע מסידורי המקובלים, ר' שבתי[197] : "אם רוצה לעשות צרכיו יפשוט מעליו בגד העליון המיוחד לביהכ"נ..." וכן עניין כיסוי הראש בכובע בזמן התפילה, 'כיסוי עליון', או 'עטיפת הראש' ('שני כיסויים' בעגת החסידים) להשלמת נושא הלבוש המיוחד לתפילה. וכך כותב בספר טעמי המצות[198] : "...צריך ליזהר שלא לומר בה"מ בלתי עטיפת ראש דהיינו בכובע המיוחד שהולך בו לביהכ"נ כנזכר בר"מ רמ"ה[199]".

3. זמן ההגעה – עשרה ראשונים

ענין חשוב נוסף הוא להיות מעשרה ראשונים הבאים לביהכ"נ, שהם המרכיבים הראשוניים של המנין הנצרך לתפילה. הגמרא בברכות[200]: "לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה ראשונים".

נקדים את דברי ר' צדוק הכהן מלובלין[201]: "בתפילה נקרא ונקדשתי בתוך בנ"י דלכן מצות התפילה בציבור שהוא הכרת הקדושה, ושהש"י הוא ע"י ריבוי המתאחד וכל בי עשרה שכינתא שריה (סנה' לט.) שהם קומה שלימה בבנ"א אין דעתם שוה ושכינתא ממילא קדמא ואתיה (ברכות ו.) בלי שום השתדלות והוא מצד קדושת המקדש..."

וכך מורה בשו"ע :"ישכים אדם לביהכ"נ כדי שימנה עם העשרה ראשונים[202]"

אם כי יש ענין להקדים ולבוא להיות בביהכ"נ לפני השלמת מנין י' ראשונים, כפי שאומר הזהר בפרשת תרומה[203], שמעניק לו את התואר 'צדיק': "כדין עמא קדישא בעאן לאתחברא ולאעלא בבי כנישתא, וכל מאן דאקדים בקדמיתא אתחבר בשכינתא בחבורא חדא, תא חזי ההוא קדמאה דאשתכח בבי כנישתא ואוריך בבי כנישתא זכאה חולקיה דאיהו קיימא בדרגא דצדיק בהדי שכינתא ודא איהו רזא (משלי ח) ומשחרי ימצאנני" (סולם[204]: אז, עם הקדוש, צריכים להתחבר ולבא לבית הכנסת, וכל מי שמקדים תחילה מתחבר עם השכינה בחיבור אחד, בא וראה, הראשון ההוא הנמצא בביהכ"נ אשרי חלקו, שהוא עומד במדרגת צדיק אל השכינה, וזהו סוד "ומשחרי ימצאנני")

אך מודגשת המעלה היתרה במצב הטבעי בו עשרה מתאספים לפני הכניסה לביהכ"נ, והכניסה נעשית כמנין עשרה יחדיו[205], וכך הם דברי הזהר ברעיא מהימנא[206] : "זכאה ההוא ב"נ דאשתכח מאינון עשרה קדמאה בבי כנישתא בגין דבהו אשתלים מה דאשתלים ואינו מתקדשי בקדמיתא בשכינתא והא אתמר. והא בעיא דישתכחו עשרה בזמנא חדא בבי כנישתא ולא ייתו פסקי פסקי דלא יתעכב שלימו דשייפין דהא בר נש בזמנא חד עבד ליה קב"ה ואתקין ליה כחדא כל שייפי הה"ד הוא עשך ויכוננך. תא חזי כיון דב"נ אשתלמו שייפוי בההוא זמנא אתתתקן לכל שייפא ושייפא כדקא יאות. כגוונא דא כיון דשכינתא אקדימת לבי כנישתא בעיין עשרה דישתכחון תמן כחדא ואשתלים מה דאשתלים ולבתר דאתתתקן כלא ובמה הוא תקונא דכלא כד"א ברב עם הדרת מלך וע"ד עמא דאתייאן לבתר כן כלהו תיקונא דגופא. (סולם[207]: אשרי הוא האדם הנמצא מאלו העשרה ראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלם מה שנשלם, דהיינו העדה שאינו פחות מעשרה, והם מתקדשים תחילה בשכינה, וכבר למדנו. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בביהכ"נ בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא יתעכב שלימות האברים. כי כל העשרה הם כאברים של גוף אחד שבהם שורה השכינה. כי האדם בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האברים ביחד, ז"ש, הוא עשך ויכוננך. בא וראה, כיון שנשלמו כל אבריו של האדם, בזמן ההוא, נתתקן כל אבר ואבר בפני עצמו כראוי. כיען זה, כיון שהשכינה הקדימה לביהכ"נ צריכים שימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם מה שנשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד אף אחד מהם אינו נשלם. ולאחר כך מתתקן הכל, דהיינו תיקון כל העדה, ובמה הוא תיקון הכל, היינו כמ"ש ברב עם הדרת מלך. וע"כ העם הבא אחר עשרה ראשונים, כולם תיקון הגוף ההוא, כלומר תקון העדה, כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך) ושוב בזוהר[208]: "בזמנא דקודשא בריך הוא אתי לבי כנישתא דאיהו מקדש מעט וכל עמא אתיין כחדא ומצלאן ואודן ומשבחן ליה לקודשא בריך הוא כדין הדורא דמלך איהו דמלך סתם דא מלכא קדישא דאתתקן בשפירו ובתקונא לסלקא לעילא" (סולם[209]: בזמן שהקב"ה בא לביהכ"נ, וכל העם באים יחד, ומתפללים ומשבחים ומודים להקב"ה, אז הדרת מלך הוא, ומלך סתם זהו המלך הקדוש, שהוא הקב"ה. שמתתקן ביופי ותקון לעלות למעלה, לאו"א)

הזהר גופו[210] עומד על סתירה-לכאורה זו : "ואי תימא הא תנינן בשעתא דקודשא בריך הוא אתי לבי כנישתא ולא אשכח תמן עשרה מיד כועס, ואת אמרת ההוא חד דאקדים אתחבר בשכינתא וקיימא בדרגא דצדיק" (סולם[211]: ואם תאמר, הרי למדנו, בשעה שהקב"ה בא לביהכ"נ ואינו מוצא שם עשרה מיד כועס, ואתה אומר שהאחד ההוא שהקדים, נתחבר בשכינה ונמצא במדרגת צדיק?) ומשיב על כך: "אלא, למלכא דשדר לכל בני מתא דישתכחון עמיה ביום פלן בדוך פלן, עד דהוו מזמני גרמייהו אינון בני מתא אקדים חד ואתא לההוא אתר, בין כך ובין כך אתא מלכא אשכח לההוא בר נש דאקדים תמן אמר ליה פלן בני מתא אן אינון, אמר ליה מארי אנא אקדימנא מנייהו והא אינון אתאן אבתראי לפקודא דמלכא כדין טב בעיני מלכא ויתיב תמן בהדיה ואשתעי עמיה ואתעביד רחימא דמלכא בין כך ובין כך אתו כל עמא ואתפייס מלכא עמהון ושדר לון לשלם... אוף הכא כיון דחד אקדים ואשתכח בבי כנישתא ושכינתא אתיא ואשכח ליה כדין אתחשיב כאלו כלהו אשתכחו תמן, דהא דא אוריך לון תמן, מיד אתחברת עמיה שכינתא, ויתבי בזווגא חד ואשתמודע בהדיה ואותיב ליה בדרגא דצדיק... " (סולם[212]: ומשיב, אלא, בדומה למלך ששלח לכל בני העיר שימצאו עמו ביום פלוני ובמקום פלוני. עד שבני העיר הכינו את עצמם, הקדים אחד ובא למקום ההוא. בין כך ובין כך בא המלך, ומצא שם אדם ההוא שהקדים. אמר לו המלך, פלוני, בני העיר היכן הם? אמר לו, אדוני, אני הקדמתי את עצמי מהם, והרי הם באים אחרי לפקודת המלך. אז, היה טוב בעיני המלך, וישב שם עמו, ודבר עמו, ונעשה אהובו של המלך. בין כך ובין כך, באו כל העם ונתרצה המלך עמהם, ושלח אותם לשלום... אף כאן, כיון שאחד הקדים ונמצא בביהכ"נ, והשכינה באה ומוצאת אותו, אז נחשב כאילו כולם נמצאים שם, כי זה מחכה עליהם שם, מיד מתחברת השכינה עמו, ומושיבו במדרגת צדיק.) כלומר, ברגע שישנו אדם, אפילו בודד, שמוכן כבר להשראת השכינה, הרי שזו יכולה להתגלות - ולו רק באופן חלקי וחסר - זמנית, עד שיבואו שאר חברי המנין, להשלמת ה"כלי" להשראה מושלמת של השכינה.

ואכן זו ההכוונה בסידורי המקובלים: "ראוי שיכנסו י' ראשונים בבת אחת ולא א' א' כדי שיהיו נשלמים כל העשרה בב"א[213]".

השכינה, א"כ, אינה יכולה לשרות בחלל ריק, ועלינו להכין עבורה את הכלים, המרחב, עליהם תוכל להשפיע את אורה. וכיון שאורות אלו באים בחלוקה לעשר הספירות היינו עשר בחינות מדורגות של שפע, עלינו להיערך לכך בהתאם.

גם אם כל אחד מן המשתתפים במנין העשרה מהווה לכשלעצמו חטיבה מושלמת המקבילה בצורתה, אם גם לא בתכניה, לדמות אותו "אדם עליון", הרי שאין די בזה לרמת ההתגלות הנדרשת בביהכ"נ. כי ההתגלות כלפי הדמות האנושית הפרטנית נמצאת ברמה נמוכה יותר משל זו המתגלית ברמת ה"ציבור" ה"יחד". ברמת ההתגלות הכללות נדרשת לפיכך דמות מקבילה ל"אדם עליון" כולל, הכלול מדמויות משנה בנות עשרה אברים כל אחת. ברמת השגותינו נכנה זאת 'שכינת היחיד', "ומנין אפילו אחד?...בכל המקום...[214]" כשמולה 'שכינת הציבור' "עשרה שיושבין... שכינה שרויה ביניהם...[215]"

ע"פ תורת הקבלה, מבנה ההשפעה האלוקי בנוי בין שני הקטבים הפרטה-הכללה. כאשר המגמה הכללית היא שההכללה היא הקוטב העליון של ההשפעה, המאציל, והיא מתפצלת לפרטיה ככל שתתקרב אל הקוטב התחתון שלה, הנאצלים.

ההכללה האמורה אין משמעותה המעטה או ירידה, אלא להיפך הוראת אחדות ויתר ריכוזיות של המרכיבים.

בכל ספירה מעשר הספירות האלוקיות, מבחינים אנו שוב באותן עשר הספירות פרטניות המלכדות בתוכה ליחידה אחת מני אותן עשר ספירות כלליות, בהן מהווה היא אך ספירה אחת פרטית. נוכל, לפי הגיון זה, להתייחס לאותן עשר ספירות-אברים כאל יחידות לעצמן הנכללות כ"כ מאותם אברים גופם.

ככל שרמת ההתכללות ביחידה עולה כך גדולה היא במעלתה, ונבחנת על ידינו כ"קרובה" יותר אל המאציל. וכן להיפך ככל שהפירוט בה ניכר יותר כך תיבחן ל"רחוקה", ומוגשמת יותר.

ובענייננו, כאשר עוסקים אנו במקבילה ה"כלית", כלומר האדם העובד, המקבל מן הספירות העליונות, עומדת אותה חלוקה. העדה ככללה מוצגת כמקבילה לספירת המלכות, כשבתוכה יש אתך עשרת האברים המקבילים לעשרת הספירות העליונות. ואכן, כאשר המדובר בעבודתו הפרטית של האדם, די בכך להשלת ה"כלי" שלו להשגת מטרותיו. אך כאשר המדובר ברצון להגיע למדרגת התגלות גהוהה יותר, מדרגת ה"עדה", שאבריה עצמם הם אברים כוללים, עלינו להגיע למנין עשר יחידות המשתתפות בה. פגימה באחת מהן תפגום בשלימות הכללית, ותבטל בעצם, את כל האפקט של ההכללה, ובעקבותיו את הקירבה אל הבורא ית'.

בתומר דבורה[216] רואה בכך, מעבר לענין התכללות הבחינות, את ענין הערבות והקרבות בין פרטי העם. וכך כותב בהמשך לדבריו על הקשר בתפילה שבין הקב"ה ובין "שארי בשרו" ישראל: כך האדם עם חבירו, כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק זה, ובזה חלק זה... ולכך פירשו רבותינו ז"ל (ברכות מז:) על הנמנה מעשרה ראשונים בבית הכנסת, אפילו מאה באים אחריו, מקבל שכר כנגד כולם, מאה ממש כמשמעו, מפני שהעשרה כלולים אלו באלו, הרי הם עשר פעמים עשרה - הם מאה, וכל אחד מהם כלול ממאה, א"כ אפילו יבואו מאה, הוא יש לו שכר מאה. וכן מטעם זה ישראל ערבים זה לזה..."

וזו הוראת האריז"ל בספר עץ חיים[217]: "ב) ילך לבה"כ קודם עלות השחר קודם חיוב טלית ותפילין להזהר שיהיה מי' ראשונים:" וכן בשער הכוונות[218]: הקדמה א' בענין בית הכנסת, הא דאמרינן מצוה על האדם להיות מעשרה ראשונים בבהכ"נ, צריך שאחר שיבא לבה"כ א' מעשרה ראשונים..."

למרבה הפלא האר"י ז"ל גופו לא הצליח להקפיד על ענין זה מהסיבות שמביא תלמידו, רח"ו[219] : "ראיתי למורי ז"ל שלא היה נוהג להיות מעשרה ראשונים ואמר לי הטעם מפני שהוא היה חולני והיה צריך לשהות בביתו כדי לעשות צרכיו ועוד סיבה אחרת כדי שאח"כ ילבש טלית ותפילין בביתו וילך מעוטר ומעוטף בטלית ותפילין לבהכ"נ והיה מוכרח לעשות כן ביום כי בלילה לאו זמן תפילין הוא והי' ראשונים היו מקדימין לביהכ"נ באשמורת טרם אור היום ולכן לא היה יכול לקיים מצוה זו לסיבות אלו".

שכרו של המקדים

מהו שכרו של המשתתף עם עשרה ראשונים? עונה ע"כ הזהר בפרשת יתרו[220]: "...כדוגמא דא תנינן כל דאשלים לעשרה קדמאי דבי כנישתא נוטל אגר כלהו, ר' יוסי אומר לקבלי דכלהו". (סולם[221]: כדמיון זה למדנו, כל המשלים את עשרה הראשונים בביהכ"נ לוקח שכר כולם, ר' יוסי אומר כנגד כולם. כי עשרה ראשונים הם כנגד עשר הספירות, והמשלים הוא כנגד המלכות, שהמלכות שהיא הנוקבא לוקחת הכל)

אדם המגיע להיות נמנה מעשרה ראשונים אף זוכה לדברי סניגוריה מיוחדים ליום הדין הנורא, כך כותב במדרש הנעלם[222]: "עוד פותחת ואומרת[223] אולי ימצאון שם עשרה, אומרת רבונו של עולם שמא היו מאותם העשרה הראשונים של בית הכנסת שנוטל שכר כנגד כלם שבאים אחריהם, מה כתיב (ביה) ויאמר לא אשחית בעבור העשרה..."

גם נכתב על ספרן של צדיקים, ונקרא 'חבר' : "...כל אינון דמצלן צלותייהו דמקדמי לבי כנישתא ואתמנון מאינון עשרה קדמאי כדין סלקין וכתבין לון לעילא בגין דאלין אקרון חברים לגבייהו הדא הוא דכתיב (שם ח) חברים מקשיבים לקולך השמעיני...[224]" (סולם: כל אלושמתפללים תפילתם, שמקדימים לביהכ"נ ונמנים מאלו עשרה ראשונים, אז עולים הממונים וכותבים אותם למעלה, בגלל שאלו נקראו חברים להם…)

עונשו של המבטל

בשל כך, מי שיוצא מביהכ"נ כאשר הוא העשירי, ועי"כ מבטל את המנין, מרגיז את הקב"ה: "ות"ח בשעתא דמתכנשי עשרה בבי כנישתא וחד מנייהו אשתמיט כדין קודשא בריך הוא ארגיז עליה...[225]" שכן בכך ביטל את אותה מדרגה גבוהה של אחדות עם המאציל, ההתקרבות אליו, והתגלותו לנאצלים.

ואף לציבור כולו נזק בכך : "'ובאפס לאם מחתת רזון[226]' וכד איהו אקדים לבי כנישתא ועמא לא אתיין לצלאה ולשבחא ליה לקודשא בריך הוא כדין כל ההוא שלטנותא דלעילא וכל אינון ממנן ומשריין עלאין כלהו אתברו (ס"א אתעברו) מההוא עלויא דמתתקני בתקוני ההוא מלך...[227]" (סולם[228] : ...כשהקב"ה מקדים לביהכ"נ, והעם לא באו להתפלל ולשבח להקב"ה, אז כל הממשלה ההיא שלמעלה, וכל אלו הממונים ומחנות העליונים, כולם נשברו מן ההתעלות ההוא שלהםשמתקנים בתיקוני המלך ההוא, הקב"ה..." וממשיך ומסביר שם את הסיבה, כיון שצבאות המלאכים העליונים עומדים לשבח לבורא כנגד ישראל, ואף מספרם כנגד ישראל, ואם אלו חסרים ממנין עשרה, הרי שנפגם מספר צבאם של מלאכי מעלה העומדים לשורר לפניו ית' במרום.

4. הכניסה - כוונת ביהכ"נ

שער הכוונות[229]: "...ואמנם מה שאני שמעתי ממורי ז"ל הוא שיכוין כי בהכ"נ הוא בחי' שם הוי"ה דמילוי ההי"ן העולה בגימ' ב"ן שהוא בית כנוסיא לג' שמות העליונים ממנו שהם ע"ב ס"ג ומ"ה ושם ב"ן זה הוא המלכות ויש בה י"ס ואם תמנה עשר הויות דההין של ב"ן יהיו בגימ' כמנין כנסת עם הי' כוללים שלהם".[230]

שהייה

"בבית אלקים נהלך ברגש[231]"

למרות שרצנו כל הדרך לביהכ"נ, והראינו בזה את חיבתנו לבית ה', "משכני אחריך נרוצה…[232]" הרי שבהגיענו אל שעריו עלינו להתמהמה קמעא, לרכז את מחשבותינו, ולקבל על עצמנו את יראת המקום המקודש, ולהזדעזע מעוצמתו. כך בשער הכוונות[233] : "הנכנס לבה"כ צריך ליזהר מאד להתעכב מעט בפתח קודם שיכנס ולהראות עצמו ירא וחרד ומזדעזע לכנס בהיכל מלכו של עולם וענין זה מועיל מאד אל השלימות של האדם ואל ההשגה וזה סוד הפסוק וממקדשי תיראו גם זה מה שכתוב בגמרא בענין אחיתופל שלמדו לדוד ע"ה פ' בבית אלהים נהלך ברגש, ורמז ג"כ ענין ברגש שיתרגש האדם ויזדעזע בעת כניסתו בבית אלהים שהוא ביהכ"נ"

שעה"כ: "...ויכוין לשם אבגית"ץ העולה במספר ברג"ש והענין הוא כי השכינה היא נקרא בהכ"נ ונקרא בית אלהי"ם וזמ"ש בבית אלהים נהלך ברגש"

עוד בטרם כניסה יש לומר פסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה את היכל כבודך ביראתך", הבא לבטא את צירופי המידות חסד וגבורה, "חסדך" עם "ביראתך". ההמשך בשעה"כ: "והענין הוא שצ"ל כשנכנס בפתח בהכ"נ פ' ואני ברוב חסדיך אבא ביתך כו' ותכוין כי רוב חסדיך הוא החסד העליון אשר אנו צריכין תמיד אליו ובפרט כשאנו נכנסין להיכל המלך לשאול בקשתינו כי החסד הזה הוא הנק' יומא דכולהו ולכן בכל הימים וגם בכל תפלה מג' תפלות ערב ובקר וצהרי' שאת' נכנס לבהכ"נ תכוין בחסד הזה שהוא יומא דכולהו ותכוין אל שם אבגית"ץ[234] שהוא בחסד כנודע וז"ס בבית אלהי"ם נהלך ברגש ר"ל עם שם אבגית"ץ העולה בגימ' ברג"ש עם המלה עצמה כנז' ואחר שאמרת פ' זה בפתח בהכ"נ אז תכנס אח"כ בבהכ"נ ולא תאמר הפ' הזה אחר שנכנסת כי מנהג זה הוא טעות ביד הנוהגים".

ובלשונו הזכה של הרב קוק בעולת ראיה[235] :הוד היכולת מתגלה בתיאור הבית...עצם הקנין והרשות של הבית מבליט את היכולת והאומץ, אבל ההיכל הוא מראה יותר מיכולת ושלטון - את הכבוד וההדר הראוי לאישיות עליונה מלכותית...אמנם בעמקן של נפשות עדינות, ביחש הקשור הקדוש לאלקי עוזם, מתגלים הדברים...שהיכולת האלוהית והגבורה העליונה היא מעורת בהם אהבת חסד עליון, והכרת החסד מתלבשת בהופעתה של היכולת האלהית ושליטתה, שכולה היא לשם מגמת החסד...כי אז תבא היראה העליונה הבאה מתוך הכבוד והשלימות... שתוכה רצוף אהבה..." כלומר, שילובם של המושגים "היכל"- יראה, ו"בית" - אהבה וחסד, מביאה אל השלימות של ה"השתחויה", יראה עליונה עם אהבה עליונה – כאשר המידה השלטת מבחינתנו היא היראה דווקא. וכן ב'הנהגות טובות מרח"ו[236]': "גם כניסת בית הכנסת. וישיבתו שם. בתכלית ברעדה במורא. והכונה הידועה הוא תועלת גדול. להשראת רוח הקודש".

התחברות עם רוח האבות

בפסוק האמור גם כלולה כוונה נוספת, והיא ההתחברות - ה"המלכות" בלשון הזהר - עם רוח שלשת האבות.

זהר: "...ויסב עיטא מאינון אבהן קדישין דכתיב (תהלים ה') ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, הכי אוקמוה לא לבעי ליה לבר נש לאעלא לבי כנישתא אלא אי אמליך בקדמיתא באברהם יצחק ויעקב בגין דאינון תקינו צלותא לקמי קודשא בריך הוא הדא הוא דכתיב ואני ברוב חסדך אבא ביתך דא אברהם אשתחוה אל היכל קדשך דא יצחק ביראתך דא יעקב ובעי לאכללא לון ברישא ובתר כן ייעול לבי כנישתא ויצלי צלותיה"

בדומה יש בזוהר פרשת ויקרא[237]: "פתח רבי אבא ואמר (תהלים ה) ואני ברוב חסדך אבא ביתך הכי אוקמוה דלא לבעי ליה לבר נש למיעל לבי כנישתא אלא אי אימלך בקדמיתא באברהם ויצחק ויעקב בגין דאינון תקינו צלותא לקמי דקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב ואני ברוב חסדך אבא ביתך, ואני ברוב חסדך דא אברהם, אבא ביתך דא יעקב, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך דא יצחק ובעא לאכללא לון ברישא ויעול לבי כנישתא ויצלי צלותיה כדין כתיב (ישעיה מט) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"

מעבר למטרה הפשוטה של הזכרת זכות אבות, למטרת עילוי וקבלת התפילה, ישנו את ההסבר העמוק יותר של תיקון "ימין שמאל ואמצע".

אחד מן העקרונות המרכזיים במערכת התיקונים הקבלית הוא השילוב של מידות חסד ורחמים, 'התכללות ימין ושמאל', היוצרות יחדיו את השלימות - תפארת. מידותיהם של האבות אברהם ויצחק הן חסד וגבורה, התכללותם יוצרת את מידתו של יעקב, התפארת, שמשמעותה שלימות ואחדות המידות. פעולה זו קשורה ישירות עם התפילה, שכן במיקום ובאופן נעלה יותר חוזרת ונעשית פעולה זו ע"י התפילה, "לאכללא לון ברישא" . להתעוררות כוונה זו באה הכוונה והאמירה של פסוק "ואני ברוב..." כי למטרה זו, איחוד ימין ושמאל נועדה תפילה זו. לשם כך אף דרושה ההמלכות, וקבלת ה"עיטא" (העצה) מהאבות, כי ע"י ההמלכות בהם מתקשרת נפש האדם בנפש הקדומים, ושואבת מהם מהם, מאבות המידות את גילוי המידות האמורות, אותם ובהם יפעל בתפילתו.

וכך מורה רח"ו בשער הכוונות על ההמלכות באהות ע"י פסוק "ואני ברוב חסדך..." : עוד ירצה כי כבר הודעתיך שקודם שנכנס יאמר פסוק ואני ברוב חסדך כו'... כי קודם שיכנס האדם לבהכ"נ שהיא השכינה צריך לימלך באבהן ולומר פסוק ואני ברוב חסדיך כנז' בס' הזוהר כי בפ' זה רמוזים ג' האבות ויכוין באבגית"ץ הנק' רוב חסדיך גם יכוין לעשות מנה"י דז"א ג' מוחין חב"ד אל נוקבא דז"א כנודע וזה יכוין בר"ת בבית אלהים [מספר ג' מוחין, ר"ת] נ"הלך ב"רגש ב"ן, והכונה הוא שימשיך ג' מוחין הנז' אל הנוק' הנקרא ב"ן שהיא הוי"ה דההין כנודע:

ר' שבתי בסידורו[238] מוסיף נוסח לאמירת הדברים בפה : "רבונו של עולם, בזכות שלשת אבותינו..."

קבלת אהבת ישראל

כהמשך וכתנאי לתפילה במנין, ובכדי שהקשר בין המתפללים לא יהיה טכני גרידא אלא משמעותי ותכני, יש דרישה להתחברות בין נשמות המתפללים במדרגת הנשמה היותר גבוהה שלהם, ובכך מושגת שלימות יתרה[239]. דבר זה מתקבל ע"י חיזוק המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" המדברת על דרגת אהבה בין בני ישראל במדרגה הגבוהה והעמוקה ביותר שלה. לכן ההתחברות עמם צריכה להיות באמירה בפה, בצורה הברורה והמכוונת יותר, "הריני מקבל עלי..."[240] וכך כותב במחצית השקל[241] : "כשכל אחד מישראל מקבל עליו מ"ע של ואהבת וכו' וע"י אהבתן זל"ז יתאחדו גופותיהן למטה וגורם התאחדות ודביקות למטה..."

הסבר בכיון חסידי-מוסרי יותר אומר שבאמצעות קבלת אהבת ישראל נוכל להגיע גם לאהבת המקום ב"ה, כמשל האב האוהב את בניו כאשר אלו אוהבים ומחבבים האחד לרעהו. (יסוד ושורש העבודה, קדושת לוי, ועוד)

היכן בדיוק לומר קבלה זו מצאנו שתי דעות, אחת הממקמת אותה לפני התפילה, השניה עוד לפני כן, בכניסה לביהכ"נ. בספר נגיד ומצווה[242], וכן בשו"ע האריז"ל : "קודם שיתפלל האדם בשחרית צריך לקבל עליו מ"ע ואהבת...ועי"ז תעלה תפילתו כלולה מכל ישראל...ובפרט אהבת חברים (כוונות)"

ובאותו ספר (בעמוד לז) : "קודם שייכנס לביהכ"נ יקבל עליו מ"ע של ואהבת..."

בספר חזיונות לר"ח ויטל : "גם הזהיר לי מורי [האר"י] ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא שקודם תפילת שחרית נקבל עלינו מ"ע של ואהבת..." ובפרי עץ חיים[243] "...אחר שיישב יקבל ע"ע מ"ע של ואהבת..."

ואילו בהוראות לתפילה בקצרה שבספר עץ חיים[244] כותב רח"ו : "ג) קודם שיכנס ישים אל לבו מ"ע ואהבת לרעך כמוך ואח"כ יכנס".

וכן בסידור האר"י של ר' שבתי מביא שיש לקבל זאת אחר כניסתו[245]. ומוסיף בנוסח : "...והריני אוהב כל בן ישראל כנפשי ומאודי"[246].

כניסת שתי פתחים

וכך כותב בזוהר על הישגו של הנכנס שני פתחים[247] "... מאן דעאל בין תרין כרובים לגו, מאן דעאל שיעור תרין פתחין לגו בי כנשתא אתדבק במאריה ורעותיה אתעביד." (סולם[248]: מי שנכנס בין ב' כרובים בפנים, פירושו, מי שנכנס שיעור שני פתחים בביהכ"נ, הוא מתדבק באדונו, ורצונו נעשה.) ומבאר זאת הרב קוק בעין איה על הגמ' בברכות[249] : "'לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל'. בא להורות, כי המתפלל בביהכ"נ, עליו לשום לב לב' ענינים, בתחילה להסיר מעליו סבל מחשבותיו העמוסות רק בצרכי השעה וחיי החומר בתאותיו, זהו פתח אחד. והשניח, לרומם נפשו אל הצרכים המוסריים - שהם באמת צרכי הכלל כולו. כי צרכי הכלל מתלכדים תמיד עם הצרכים המוסריים. כי חיי הכלל לא יתכנו להיות טובים רק עם הליכות צדק ויראת ה'. 'ואח"כ יתפלל', שלא ישים עיקר תפילתו רק צרכי עצמו ועניני החומר. כי תכלית התפילה להתרומם את נפש הכלל, שנאשמים באשמת היחיד, בעוה"ר עד ירחם ד'.

נישוק הארון בכניסה וביציאה מביהכ"נ

נשיקת הפרוכת בסיום התפילה הוא מנהג מקובל וידוע, להראות חיבתן של ישראל לפני המקום כפרידה "קשה עלי פרידתכם". מקור לכך, ולנישוק בכניסה, מביא בספר "מנהגי ישראל"[250] בשם של"ה מכת"י גם לגבי כניסה לביהכ"נ, עם סדר והסבר ע"פ הסוד : "כשילך לביהכ"נ ינשק הארון או הפרוכת שלפני הארון ד' פעמים ויתחיל מלמטה למעלה ויכוין לד' אותיות הוי"ה בפסוק דודי. וכשיוצא מבהכ"נ ינשק הארון או הפרוכת כדלעיל". ככלל מנהג זה משתלב עם שאר מנהגי הנישוק, ס"ת, מזוזה, תפילין, ואפי כתלי ביהכ"נ, שמטרתם הוראת חיבה, עם כמובן המטען הקבלי בעל המשמעות שהפעולה נושאת בה[251].

השתחויה בכניסה לביהכ"נ

כפי שהיה נהוג בשער המזרח כאשר נכנס אדם בשערי ביהמ"ק החווה קידה לפני הקב"ה שניתן לפרשה או כהקדמת שלום לרבו, או כקבלת עול מלכות שמים, כדברי הנביא יחזקאל: "והשתחווה על מפתן השער ויצא… והשתחוו עם הארץ פתח השער…[252]" כך בביהכ"נ נהגו המקובלים להשתחוות עם כניסתם ויציאתם מביהכ"נ.

וכך מתאר בזהר את האדם עובד האלוקים אשר "...ובצפרא קם מערסיה בעי לברכא למאריה ולמיעל לביתיה ולמסגד קמי היכליה בדחילו סגיא ובתר כן יצלי צלותיה..."

ובשער הכוונות[253] :"ואחר שנכנס לבה"כ שמעתי בשם מורי ז"ל שבכניסתו ישתחוה כנגד ההיכל"[254]

הקפות סביב הבימה

שער הכוונות[255]: "...ואחר כך יאמר מזמור אלהים יחננו ויברכנו אשר יש בו ז' פסוקים וכנגדם יקיף ז' הקפות סביב התיבה שבאמצע הבה"כ וטוב הוא שיכוין לגמור פסוק א' בכל הקפה מהז' עד שיגמור הז' הקפות בז' פסוקים ויכוין כי התיבה היא כנגד המלכות ותכוין להמשיך אליה ז' אורות מקיפין שהם מן החסד עד המלכות ואור המקיף של המלכות ג"כ אנו ממשיכין אלי' והיא מכלל ז' המקיפין ותכוין לכלול עצמך לקבל מן ז' אורות המקיפין האלו אתה והמלכות ביחד וביום א' תכוין לפ' ראשון שהוא אלהים יחננו כו' ותכוין שהוא גובר על הז' פסוקים והוא תגבורת החסד על ו' התחתונים וביום הב' תכוין כי פסוק הב' גובר על כולם וכן תכוין עד יום הו' כי אז תכוין בפ' הו' שהוא גובר על כולם ואמנם ביום השבת איך צריך להקיף רק הקפה א' בלבד וספק בדבר אם הוא כנגד הת"ת הנק' שבת וכולם כלולות בו או אם הוא כנגד הבינה הכוללת לכל הז' ולכן אין בשבת רק הקפה א' ע"כ שמעתי בשם מורי ז"ל".

אורות מקיפים פירושם, אותם אורות שאין ביכולת הכלים שלנו, הנבראים, לקבלם, ולפיכך הם נותרים מבחוץ ושואפים להתקבל בפנימיות הכלים. קבלת אורות אלו, והפיכתם לאורות פנימיים, זהו תיקונם[256]. וזו אכן עבודתינו בתפילה, ביחוד בבקשות ובמשאלות הלב שבה, להרחיב את כלי הקבלה שלנו עד לקבלת המקסימום האפשרי מאותם האורות המקיפים המצפים לכלי. ובשל כך בשבת "מעין עולם הבא" בה הארות מוצאים מנוחתם - ובגלל זה גם מועטות בה הבקשות ושאילת הצרכים - אין הקפות, אלא רק אחת כוללת.

המזמור האמור מכיל שבעה פסוקים, ובו ארבעים ותשע תיבות, שרומזות על כלל הספירות העליונות - חג"ת נהי"ם (=חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות) - בהתכללותן כל אחת מכל השבע. מספירות אלו נמשך אור ושפע אלינו התחתונים. (מצוייר בסידורי המקובלים והספרדים בצורת מנורה, המסמלת את האור האלוקי השמימי בעולם הארצי)

אך האריז"ל עצמו לא היה נוהג, כעדות רח"ו[257] : "אבל אני ראיתיו שהוא היה בא לבה"כ ולא היה מקיף שום הקפה ואפשר כי בשביל שלא היה הוא מן הי' הראשונים לפי שהיה מתאחר לבא כנ"ל ולכן לא היה מקיף מפני הרואים שנראה כיוהרא כנלע"ד".

ואכן, בסידורי המקובלים האחרונים אין תזכורת למנהג זה, כנראה שהבינו שלא היה זה מנהג האריז"ל מסיבות מהותיות.

הכאות על התיבה כהכרזת תחילת התפילה

בספר טעמי המנהגים[258]: "טעם לשלוש הכאות לפני התפילה, ואם יש אבל בקהל מכים רק שתי הכאות…"

5. תפילה בביהכ"נ גופו

כמו כן ישנה הקפדה על תפילה בביהכ"נ גופו, ולא בסמוך לו גם אם במנין ובצמוד אליו, ר' שבתי בסידור[259] : "יזהר שלא להתפלל כי אם בביה"כ עצמו ובס"ח כתב שהמניח ביהכ"נ ומתפלל בעזרה נענש מאוד". הרחבה של דין העובר מאחורי ביהכ"נ, שמראה שאין הוא מעוניין לשתף עצמו בתפילת הציבור. בפנימיות, נמצא סיבה לדבר יכולה להיות שכן בתפילה במצב זה אינו מקשר עצמו עם מנין התפילה, שגם אם הלכתית נחשב כתפילה בציבור, הרי שאינו משלים לעשרה מתפללים במצב כעין זה, כלומר שאינו מתקשר עמהם להוות יחידה אחת של השראת עשר ספירות השכינה. מעבר לזה, כנראה ישנו ערך להימצאות בתחום ההיכל גופו, שם שכינה שרויה, בחינת "וה' בהיכל קדשו[260]".

תפילת "בריך שמיה"

בנוסח התפילה עצמה רבו התוספות, השינויים והתיקונים שנעשו ע"פ הקבלה, או בהתאם למנהג המקובלים אנו נעמוד עתה על אחת מהן, תוספת שהתקבלה, פחות או יותר, בכל קהילות ישראל, עם גם אגב ערעורים.

הבקשה "בריך שמיה דמריה עלמא", הנאמרת בעת הוצאת ספר התורה מן ההיכל, מקורה בזוהר פרשת ויקהל[261]: "אר"ש כד מפקין ס"ת בציבורא למקרא ביה מתפתחין תרעי שמייא דרחמין ומעוררין את האהבה דלעילא ואבעי ליה לבר נש למימר הכי בריך שמיה דמריה עלמא וכו'" (סולם[262]: אמר ר' שמעון כשמוציאים התורה בציבור לקרות בו נפתחים שערי השמים של רחמים ומעוררים את האהבה למעלה וצריך האדם לומר כך : ברוך שמו של רבון העולם וכו')

מנהג זה התפשט כמעט בכל תפוצות ישראל למרות שיצאו כנגדו לא מעט עוררין מסיבות שונות, כמו נוסח שאינו ברור, חשש מרמזים שאינם יהודיים, לא נהגו אבותינו, ועוד[263].

המנהג לגבי אילו תפילות יש לאומרה משתנה בהתאם לקהילות השונות, בעוד שבקהילות האשכנזים מקובל לאומרו בכל פעם שנפתח ההיכל להוצאה וקריאה בספר, הרי שאצל יהודי המזרח רק בתפילות בעתות רצון מיוחדות תיאמר (שחרית ומנחה של שבת וכדו')

תוספת זו לסידור הינה חדשה יחסי, כיון שאין היא מוזכרת בדברי גאונים וראשונים, ומתחילה רק בתקופת האחרונים, בהסתמך בעיקר על דברי הזהר האמורים[264].

6. יציאה מביהכ"נ

שו"ע האר"י[265]: "לא יצא עד שישלים תפילתו... שאם לא כן לא מהני להגיע להיות מעשרה ראשונים". וכן בשער בכוונות[266]: "...לא יצא משם עד שישלים תפילתו שם לא כאותם הנוהגים להיות מעשרה ראשונים בבהכ"נ זה ואח"כ חוזרים והולכים להתפלל בבהכ"נ אחרת שלא היו שם מעשרה ראשונים טעות הוא בידם ולא תחשב למצוה כלל".

נשיקת הפרוכת בסיום התפילה הוא מנהג מקובל וידוע, להראות חיבתן של ישראל לפני המקום כפרידה "קשה עלי פרידתכם". מקור לכך מביא ב"מנהגי ישראל"[267] בשם של"ה מכת"י, עם סדר והסבר ע"פ הסוד : "כשילך לביהכ"נ ינשק הארון או הפרוכת שלפני הארון ד' פעמים ויתחיל מלמטה למעלה ויכוין לד' אותיות הוי"ה בפסוק דודי. וכשיוצא מבהכ"נ ינשק הארון או הפרוכת כדלעיל".

גם היציאה עצמה צריכה להיעשות בצורה הראויה, כמו למשל בספר ראשית חכמה[268]: "יזהר כשיוצא מביהכ"נ שלא יצא ואחוריו להיכל שבו ספר התורה, אלא יחזיר פניו לארון, וכן בירידתו מן התיבה שבו ספר התורה. וזה נלמד מבני קהת שכך היו עושים כשהיו נושאים את הארון".

ו. כבוד ביהכ"נ

1. מקור סמכות החיוב

ראינו את דעתו של הזהר בחיוב בניית ביהכ"נ, והגדרת מצווה כדאורייתא. גם השמירה על קדושתו של ביהכ"נ ועל כבודו מקבל בזהר יחס מחמיר במיוחד וגבילתו בדין דאורייתא, לפי הבנתם של פוסקים מסויימים[269]. זאת בניגוד לדעתם של רוב הפוסקים[270], הסוברים שהיא רק מצווה מדרבנן. פוסקים אלו מסתמכים בעיקר על דברי הזהר בפר' נשא[271] : "...מה כתיב, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ועשו לי מקדש סתם דכל בי כנישתא דעלמא מקדש איקרי, והא אוקמוה". (סולם[272]: "...ועשו לי מקדש, הוא סתם מקדש, כי כל ביהכ"נ שבעולם נקרא מקדש, וכבר העמידוהו".)

כלומר שכפי שעלינו להבין את הבטחת "ושכנתי בתוכם" כהבטחה לתמידות השראת השכינה בישראל, גם לאחר חורבן ביהמ"ק, "דבכל אתר דאינון שריין קב"ה אשתכח בינייהו", כלומר, במקדשי המעט המלווים את העם בגלותו, כך עלינו להתייחס אל מקדשים אלו. וכפי שבביהמ"ק המקורי הזהירה התורה על מוראו וכבודו, בגלל שריית השכינה בו, כך גם בביהמ"ק מעט, שגם בהם השראת שכינה, נצטווינו על מוראם וכבודם. וכן כותב מהרי"ק : "בית הכנסת יש בו קדושת בית המקדש"[273].

מקור מפסוק אחר יש ביראים[274]: "ויראת מאלקיך...למדנו כשאמרה תורה 'ומקדשי תיראו[275]' שבתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל..."

הכבוד אל ביהכ"נ, והמורא ממנו נובעים מתוך ההבנה הנאצלה של משמעותו העמוקה של מושג ביהכ"נ כמקום השראת השכינה, ואת מעלתו המיוחדת בהיותו כזה. ויש ביקורת על הבנה שאינה מושלמת מצד הבורים: "תניא רבי ישמעאל בן אלישע אומר בעון שני דברים עמי הארץ מתים, על שקורין לארון הקודש ארנא, ועל שקורין לביהכ"נ בית עם…". ומבהיר את המאמר הרב קוק[276]: "…הדברים החיצוניים של הטוב ושל עבודת ד' יתברך מתיחסים יפה ונקשרים אל כל הרוממות של המדע העליון והפנימי... והיתרון של הקדושה העליונה היורדת לשכן בתוך בני ישראל בקיבוצם ואגודתם... שהן כולן נאגדות בתכלית עליונה שאור הקדושה מופיע עליה, שעושה את ביהכ"נ לבית ד' ולמקדש מעט, שמחתים על הציבור קדושה תכליתית וחיים מוצלחים בהצלחת אמת, מה שלא ימצא כלל בקרב היחיד... ויבין את ערכם של ישראל המובדל לא רק מצד מקרה הקיבוץ כ"א מצד הנשמה האלהית הכללית רוח ד' השורה על הכלל כולו, שהוא נמצא דוקא בכח הקיבוץ לקדושה מה שא"א שימצא בכל יחיד בפ"ע, למען ידע שהקב"ה הוא מצוי בביהכנ"ס, ואיננו בית עם כ"א מקום לד' משכנות לאביר יעקב". והדברים מדברים בעד עצמם.

רבים הם הדברים שבהם נהגו כבוד בביהכ"נ, ונלאה לפורטם, חלקם נלקחו בגזירה שוה מביהמ"ק, וחלקם למקומם. חלקם נקלטו בכל המקומות, ונפסקו כהלכות מחייבות, וחלקם נותרו כ'מנהג אבות', הצד השוה שבהם, שכולם נעשו מתוך מטרה ברורה - "לפאר את בית ה'[277]"

אי התעלמות

שמירה על כבוד ביהכ"נ מתחילה בראש ובראשונה מהכניסה לתפילה בו. וכמה וכמה מאמרי חז"ל, זהר ומקובלים נכתבו על חשיבות הדבר. נביא רק מאמר זהר אחד המלמד על ענשו של המזלזל בכבוד ביהכ"נ בזאת שאינו נכנס להתפלל בו, שנענש במדור ה"שחת", המדור השני של הגיהנום: "המדור השני, הוא נקרא שחת. והוא אש ירוקה. ואין שם כי אם חושך, ואין שם רחמים כלל. ושם דנין... מי שיש לו בהכ"נ בעירו ואינו נכנס להתפלל[278]".

2. צורת התנהגות מכבדת

ישנם דברים המותרים ע"פ דין אבל המקפידים נהגו בהם איסור לחיבת הקודש כמו למשל יריקה או שיחה בדברי מוסר בביהכ"נ, שלמרות שאין איסור הלכתית בדבר, אין הדברים תואמים את רוח רוח המקום או שנעשו כסייג להרחקה מאיסור.

יריקה

על יריקה בביהכ"נ, שלא בשעת תפילה, כתוב בשו"ע: "מותר לרוק בביהכ"נ, ודורסו ברגלו או מכסהו בגמי[279]". אך רבים וגם טובים הקפידו שלא לרוק, ובודאי שבימינו שאין איש יורק בביתו. (ואף המנהג לרוק ב'עלינו לשבח' לא ברור אם רצוי הדבר) וכך כותב רח"ו על מנהג רבו האריז"ל : "גם ראיתיו נזהר מלרוק בבה"כ ואם נזדמן לו רוק היה מבליעו בטליתו או בולעו בגרונו" בהתאם למאמרו של ר' יהושע בן לוי בירושלמי[280] : "הרוקק בביהכ"נ כרוקק בבבת עינו"

שיחה ופטפוט

בנושא זה בעל הזהר הוא חד-משמעי ובהיר, והאזהרות והאיומים בעונשים חמורים רבים מספור, כך למשל כותב[281]: "ומאן דמשתעי בבי כנישתא במילין דחול ווי ליה דאחזי פרודא ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דאחזי דהא לית ליה אלהא ולא אשתכח תמן ולית ליה חולקא ביה ולא דחיל מניה ואנהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא, דהא בשעתא דישראל מסדרי בבי כנישתא סדורא דשירין ותושבחן וסדורא דצלותא, כדין מתכנשי תלת משריין דמלאכי עלאי,.." (סולם[282]: ומי שמדבר בביהכ"נ דברי חול, אוי לו שמראה פירוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק בא-לוהי ישראל, כי מראה בזה שאין א-להים ואינו נמצא שם, ואינו מפחד ממנו, ונוהג בזיון בתקון העליון של מעלה, כי ביהכ"נ מתוקן כנגד המלכות העליונה. כי בשעה שישראל מסדרים בביהכ"נ סדר שירות ותשבחות וסדר התפילה, אז מתאספים ג' מחנות של מלאכים עליונים…) וכן במקומות רבים מספור מזהיר בעל הזהר על הדיבור בביהכ"נ, ומפליג מאד בעונשו של המדבר.

האר"י הקפיד מאד, שלא לשוחח שיחת חולין בביהכ"נ, וכסייג לדבר גם לא בדברי מוסר. רח"ו : "גם ראיתי למורי ז"ל נזהר בתכלית הזהירות שלא לדבר כלל בביהכ"נ אף שלא בשעת התפלה וכמעט שאפי' בדברי מוסר ותוכחות ותשובה לא היה רוצה לדבר כדי שלא ימשך מזה איזה דיבור של חול". הרמ"ק לעומתו מקפיד רק דברי חולין, וכותב בהנהגותיו[283]: "ט. שלא ידבר בבית הכנסת אלא בדברי תורה".

טאטוא בזקן

עד כמה רחשו כבוד לביהכ"נ נוכל ללמוד מהמנהג המוזר הבא, המובא בספר חסידים[284]: "רבינו יעקב היה מכבד בזקנו לפני ארון הקודש". אם כי כבר השיגו עליו[285] שאין זה מן הראוי לזלזל כך בדיקנא קדישא.

סוף דבר

רעיון מרכזי אחד עובר כחוט השני בכל המובאות שלעיל, והוא היסוד המקשר בין העם הישראלי, בכל מצביו, לבין הקב"ה. למטרה זו נועד ביהכ"נ, לכך משמש, וכך נתפס הוא על ידינו.

כפועל יוצא, ובכדי להביאו לתכלית זו, נוצרו כל גווני ההלכות והמנהגים הקשורים בביהכ"נ, החל מהחיוב לבנייתו וכלה באחרון הקישוטים שבו, על כל מאות הפרטים שביניהם.

גם ברמת האידיאה, מחשבת היהדות, מודגשת ידיעה זו, הן בכללות הרעיון, והן בפרטיו, וכלפי כל יהודי הבא בשעריו.

סיכמנו, א"כ, את הרעיון האמור, שבמרכזו רצון ה"דביקות", כלומר רצון הקירבה לא-להים, הבא מצד האדם, והא-להים מצדו ברצונו להשפיע את טובותיו אל האדם העובד דרך אותו רצון ה"דביקות". מרצון זה, נגזרות הן הפעולות והרעיונות האישיים או הפרטיים, של כל אחד ואחד מהעובדים, והן הפעולות והרעיונות הכלליים הלאומיים, לכולם מכנה משותף – רצון האיחוד והמשכת השפע.

מעתה, עם הבהרת העניינים, לא נותר אלא להשתדל ליישם את הדברים במציאות שלנו, תוך תקווה שבעקבות היישום, אכן יפעלו את פעולתם למילוי בקשת "ותחזינה עינינו בשובך לציון..." או אז יתאפשר לנו למצות את הקשר נברא-בורא בגילויו הנעלה ביותר, בבית המקדש שבירושלם.

—

[1] רעיא מהימנא ספר במדבר פרשת נשא דף קכד ע"ב ראה את הסברו של ר' נחמן מברסלב אודות מאמר זה, המקשר את מחבר הספר, ר' שמעון בר יוחאי, אל מאמרו בגמ' (שבת קלח:) "עתידה תורה שתשתכח מישראל… ח"ו שתשתכח תורה מישראל..." (ליקוטי תפילות, תפילה מז ועוד)

[4] ר' משה קורדווירו, שער ערכי הכינויים פרק ב'.

[6] כל תרגומי הארמית שיבואו להלן לקוחים מתוך ה'סולם' של הרב אשלג, כשהמדובר בדברי הזהר. תרגומי תיקו"ז – 'מעלות הסולם' של הרב ברנדווין.

[7] ראה גם שו"ע הזהר או"ח כרך ג' עמ' רמ"ב.

[8] ראה פרדס רימונים לרמ"ק שער כ"ג פרק י"א דף קלט ע"ב הוצ' לבוב 1862.

[9] אור הבהיר עמ' י"ט ערך מלכות. ראה ע"כ עוד באור הבהיר עמ' רס"א ערך מלכות דאו"י. וכן באבן ספיר עמ' קס"ז - ק"ע ערכי המלכות השונים.

[11] זוהר חלק ג דף קכו ע"א. וראה גם תרומה דף קלא ע"ב.

[13] דרושי כוונת הברכות, הקדמה א'. ספר זה מסדרת כתבי ר"ח ויטל תלמיד האר"י, עוסק בכוונות שיש לכוון במנהגי יומיום ובמועדים מיוחדים, ואגב כך נותן הסברים על משמעותם של מושגים שונים.

[15] פסחים פח ע"א. השווה תיקו"ז דף קא ע"א, וכן בזהר פרשת בשלח (כרך ב) דף נט ע"ב.

[17] נגיד ומצווה עמ' מא. וראה עוד פרדס רימונים ערכי הכינויים שער כ"ג פרק י"א מושג הבית, אור הבהיר ואבן ספיר ערך בית וערך כנסת ישראל.

[21] "כשקם ממטתו יטול ידיו לתקן חיצונים דחיצונים..."

[22] "יפנה לתקן פנימיות דחיצוניות נה"י דעשיה..."

[25] (=אצילות, בריאה יצירה עשיה)

[26] השמות והתארים משתנים לפי התפילות. במנחה : "...יצחק אבינו ליחדא שכינתא בדרועא שמאלא..." בערבית : "...יעקב אבינו ליחדא שכינתא בגופא בין תרין דרועין דקב"ה..."

[27] ראה עוד ע"כ להלן בפרק חמישי הנהגות ביהכ"נ.

[28] על החשיבות המיוחסת לאמירת "לשם ייחוד" לפני כל מעשה, דבר המחויב ע"י המקובלים, ניתן ללמוד מן המפורש במקומות רבים ראה דגל מחנה אפרים פר' נח ד"ה ולשם, קדושת לוי פר' בשלח, ועוד רבים.

[29] כרך ג (במדבר) דף קכ עמוד ב.

[31] אמרות תלמידיו בשמו, פרשת פקודי.

[32] וראה עוד ע"כ בשל"ה, כרך א' דף עט - פ, מסכת סוכה, ענייני תפילה וקריאה בספר תורה, שמרחיב שם בענין זה של דיבור מחשבה ומעשה בחלוקתם למדרגות הספירות.

[33] כרך א (בראשית) דף כה עמוד ב.

[34] ראה עוד בפרק שני דברי ר' צדוק הכהן על כח ביהכ"נ בביטול הטומאה. ואת דברי הגמ' "שמלאך המוות מפקיד כליו", וראה בחידושי אגדות מהרש"א ובמהר"ל על אתר.

[36] רש"י מתרגם באופן שונה מעט: "לבתי כנסת שהם יושבים שניים לבית המקדש שלי".

[37] מסכת מגילה דף כט עמוד א.

[43] שם במגילה. מעניין, שהגמ' טורחת למקם באופן מדוייק באיזה ביהכ"נ שורה השכינה ביותר, ראה שם : "בבבל היכא? אמר אביי: בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. אמר אביי: תיתי לי, דכי מרחיקנא פרסה - עיילנא ומצלינא התם. אבוה דשמואל [ולוי] הוו יתבי בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, אתיא שכינה, שמעו קול ריגשא, קמו ונפקו וכו'". וראה בפירוש מהר"ל על אתר.

[46] ברכות ו' ע"ב, "…אויביו נופלים תחתיו".

[51] לאדמו"ר מאוז'רוב, פר' בלק, מאמר זממו של בלעם, אות ג'.

[52] ראה ברכות פרק ו' דף מג: "כל הנשמה תהלל יה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו - הוי אומר זה הריח..."

[53] תחילת פרשת פקודי ד"ה אלה.

[56] שם. וראה שם ממשמעות דבריו שדווקא המוטיב הלימודי, של לימוד התורה שבבהכ"נ, הוא זה הנצחי, ולאו דווקא התפילתי.

[61] בחגיגת חנוכת בית הכנסת הגדול בתל אביב.

[62] באבן ספיר עמ' רכד ערך קליפות נוגה.

[63] ח"א, מאמר בפלגותא דשערי אזל חד אורחא.

[64] סולם [בתרגום מהזהר] כי תצא אות קיט - קכא : "...והשכינה נקראת נוגה, וכתוב, ונגה לאש, ומכאן קוראים לבית הכנסת אש נגה (a sinagoga ???), בלע"ז.... כי בית הכנסת, שהיא כנגד מלכות, נקרא על שמם אש נגה כמו שאמרנו".

[66] וראה עוד דברי רמח"ל בענין זה בספר קנאת ה' צבאות, חלק שני, מאמר שתי בחינות לשכינה : "ואמר עוד (זהר תצא רפ"ב.), ושכינתא איהי נוגה וכו', והוא סוד (יחזקאל א, יג) "ונגה לאש" ודאי. וסוד הענין, כי יש לשכינה שתי בחינות, הא' - היות החסדים של הזכר שולטים עליה, ואז היא מצד עצמה אינה יכולה להנהיג, שהוא סוד אופל הלבנה, אבל החסדים שולטים ומצדם היא מנהגת. אבל תיקונה הוא להיות בסוד חמה, שהגבורות שלה פועלות בסוד אש, אבל הגבורות שלה עצמם היה בחינת מיתוק החסדים, וזה נקרא נגה לאש. והשכינה נקראת אש נוגה בסוד בית הכנסת, כי מצד היסוד היא בית הכנסת שבה מתכנסים האורות. ושני העמודים אשר הבית נשען עליהם הם נ"ה, שהיא נתקנת בהם להיות בית בזיווג ליסוד. אמנם האמת, שתיקון הנוק' מצד עצמה הוא בסוד הוד, רק שנצח יתן בה מיתוק החסדים, ואז תקרא אש נוגה, כי היא אש מצד ההוד, והוא סוד פני חמה. ובאש עצמו יש בחינת החסדים, והוא הנוגה של האש, אבל [לא] בסוד החסדים השולטים, אלא בסוד מיתוק החסדים הממתקים הגבורות עצמם. ולכן יש לנצח שתי בחינות גם כן, בחינה אחת בסוד הזכר השולט על הנוק', ובחינה אחרת [הנוק'] הנתקנת מן הזכר, וזהו בהתחברו להוד, והבן היטב. ועל כן נקרא נוגה (זוהר שם) "אשא חיורא", שהוא בחינת האש, אבל חיור מפני מיתוק החסדים".

[70] ברכות דף סא ע"א, ערובין י"ח ע"א.

[71] פנים בפנים. ביטוי קבלי שמשמעו התאחדות מתוך רצון ליצירת דמות חדשה.

[74] וראה עוד להלן בפרק חמישי ההקפדה של המקובלים שלא להתפלל בעזרה מסיבה זו.

[78] פרשת בלק, מאמר זממו של בלעם, ג'.

[79] באר החסידות, המגיד ותלמידיו.

[80] ראה סנהדרין ב. "אין עדה פחותה מעשרה..."

[81] זוהר כרך ג (במדבר) פרשת בלק דף קצו עמוד א.

[83] שם. השווה גמרא ברכות "הרגיל לבוא ולא בא..."

[84] זהר כרך א (בראשית) פרשת לך לך דף עט עמוד א.

[86] באות ד: בנין ביהכ"נ, הדלקת נר תמיד.

[93] שמות כ' כא. ובירושלמי (ברכות ד' ג') "אשר תזכיר לא נאמר אלא אשר אזכיר..."

[97] בעין איה על ברכות ח"ב עמ' 397. וראה שם המשך דבריו העמוקים.

[98] סתרי תורה כרך א (בראשית) פרשת לך לך דף פ עמוד א

[99] כרך א (בראשית) דף רמג עמוד א

[102] סתרי תורה כרך א (בראשית) פרשת לך לך דף עט עמוד א

[104] כרך ב (שמות) פרשת ויקהל דף רו עמוד א

[105] ראה ע"כ בספר אור הבהיר למוהרי"ל אשלג ערך טנת"א עמ' קנא ועמ' שנז. וכן באבן ספיר בערכים: טעמים עמ' קל. נקודות עמ' קפז - קפט. תגין עמ' רמג. אותיות עמ' כד ערך את.

[106] פרי עץ חיים (שער עולם העשיה, ש"ב דף כ"ח) : "מורי זלה"ה בהגיעו לשום פסוק מפסוקי התורה ובתפילה היה קוראם בניגון ובנעימה כפי טעמי הפסוק במקומו ממש".

[107] זוהר כרך ג (במדבר) פרשת בלק דף קצח עמוד א

[108] ביטוי שמשמעותו מקום לימוד לתשב"ר, ראה משנה שבת פ"א מ"ג, ובמדרשים רבים, "כתינוק הבורח מביה"ס".

[109] ילקוט שמעוני תהילים תתל"א.

[112] בהקשר לזה, להיכן נעלם אותו לוח אלפא ביתא כעמוד ראשון של הסידור, שהיה קיים בסידורים העממיים בגולה, יש בכך איזשהו מסר לא סמוי לבן, או אולי לאב, לגבי מחויבותו לחינוך הבן???

[121] דבר שנאמר לא רק לגבי מנהגים שיש להם מקור וטעם אלא גם לגבי מנהגים שהם טעות מיסודם, ואפי' לגבי כאלו העלולים להביא לידי בעיות הלכתיות.

[122] פרק י"א מהלכות תפילה ה"א.

[123] ראה ע"כ בספר מקדש מעט מאת הרב מרדכי הכהן, עמ' 8, שמבין בדעת הרמב"ם שחיוב הבניה הוא משום "הכון".

[124] שדי חמד לרבי חיים חזקיה מדיני (החח"ם) כללים מערכת ב' כלל מ"ד.

[127] ראה את רשימת הפוסקים כך ולהיפך בכה"ח סי' ק"נ אות ו', ובאנצ' תלמודית ערך ביהכ"נ.

[128] רעיא מהימנא (או תוספתא לפי גירסאות אחרות) כרך ב (שמות) פרשת בשלח דף נט עמוד ב פקודא י"ט

[130] בכבוד ומורא ביהכ"נ נחלקו הראשונים במקור חיובו, ראה כה"ח סי' ק"נ אות ו', וראה אנציקלופדיה תלמודית כר' ב' ערך ביהכ"נ. אך מדברי הזהר ניתן להבין שגם בזה רואה איסור דאורייתא, כפי שנכתוב להלן בפ"ו.

[131] הלכות בית הבחירה פ"א ה"א.

[133] תפילה בבית דוקא, ראה: הרב חי"ד הלוי, מפתחות הזהר ורעיונותיו, עמ' 43. השווה פסחים דף פח ע"א "אלא כיעקב שקראו בית..."

[134] אודות בנית ביהכ"נ וקישוטו ע"י גוי ראה שם בזהר נשא קכו ע"א, וכן בכה"ח סי' ק"נ סעי' ו'

[142] 'צריך' בלשון דברי המחבר משמעותו חיוב. ראה שו"ע סי' לג סעי' ג' ובמשנ"ב שם.

[143] המחבר נאמן לכללי הפסיקה במקרים בהם מבוססת ההלכה על תורת הסוד, שאינה מחייבת דין כלשהו גם אם אין סתירה לכך מן ההלכה שבנגלה, ראה ע"כ במג"א הל' תפילין סי' כה ס"ק כ'. ראה גם בערוה"ש (שם סעי' כט) "אמנם מקובלני שא"א להיות הזהר מחולק עם הגמ' אא"כ שגם בגמ' יש פלוגתא…"

[144] כרך ב (שמות) דף רנא עמוד א

[145] פקודי אות תקצ"א - תקצ"ב.

[146] רעיא מהימנא (או תוספתא לפי גירסאות אחרות) כרך ב (שמות) פרשת בשלח דף נט עמוד ב פקודא י"ט.

[148] זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת בחוקותי דף קיד עמוד ב

[149] זוהר כרך ב (שמות) פרשת פקודי דף רנ עמוד א

[150] זוהר כרך ג (במדבר) פרשת בלק דף קצו עמוד א

[152] נדפס בסוף ספר אדם ישר, קראקא תרמ"ה, דף כ"ח ע"א

[154] שער הכוונות - דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א

[156] פרק ל"א. הובא בספר טעמי המנהגים

[158] ואכן ישנן עדויות לכך שבבתי הכנסת החסידיים שבמזרח אירופה כך היו מסודרים החלונות.

[159] אם כי ישנה את דעת רבינו יונה בגמ' שם, שמסביר את טעם חיוב החלונות בכדי שביהכ"נ יהיה מואר ומאוורר כתנאי להתרכזות בתפלה

[164] רעיון מעין זה לענין התורה מובע במספר מקומות בזהר כמו באותה פרשה, מאמר ויעש בצלאל את הארון אות שעה - שעו (דף רי"ד ע"א)

[169] מזמור שיש ענין מיוחד לאומרו כשנכתב בצורת המנורה, כפי שמופיע בסידורי הספרדים ע"פ הקבלה, ראה בשעה"כ דרושי תפילת השחר דרוש ג', ובסידור האר"י של ר' שבתי מראשקוב דף יד ע"ב, ושם שמות נוספים.

[170] מופיע בר"ת אב"ג יתץ... היוצר שם בן מ"ב אותיות, שבו - ע"פ סוד - נברא העולם.

[171] ספר עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו זיע"א על שער ההקדמות

[172] משנה ברורה סימן א סעי' א ס"ק ד'

[176] ערך נר תמיד. הובאו דבריו בספר מקדש מעט מאת הרב מרדכי הכהן עמ' 63.

[184] פסיקתא דרב כהנא פסקא כא אות א

[187] הרב קוק בעולת ראיה כרך א עמ' רס, בהתאם לדברי הרמב"ן בפרשת בא שהובאו בראשית הדברים

[188] סי' כה אות ב', ובסידור כנסת הגדולה עמ' יח, הובא במנהגי ישראל עמ' ר'

[189] סידור האר"י של ר' שבתי, דף לב ע"ב

[191] דף ו' ע"ב. וכן ברמב"ם הל' תפילה פ"ח ה"ב.

[193] ראה אור הבהיר ערך שנגל"ה עמ' שלב

[195] בשער הכוונות, דרושי כוונת הברכות הקדמה א'

[199] רעיא מהימנא חלק ג פרשת פנחס, אות תרכו, מאמר עשרה דברים לאנהגא בפתורא דשבת

[203] כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קלא עמוד א

[206] כרך ג (במדבר) דף קכו ע"א

[208] כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קסד עמוד ב

[210] כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קלא עמוד א

[213] סידור האר"י של ר' שבתי הליכות לביהכ"נ דף ל"ה ע"ב

[214] משנה אבות פרק ג' מ"ו . רעיון זה ישנו במשנה בברכות (פ"ז מ"ג) לגבי זימון "בשלשה אומר נברך... בעשרה... עד ברבוא אומר נברך ליי א-להנו וכו'", ככל שעולה מספר הנוכחים, כך התגלות השכינה במדרגה גבוהה יותר.

[216] פרק א', פסקה הד'-לשארית נחלתו

[217] הקדמת מוהרח"ו זיע"א על שער ההקדמות

[219] שער הכוונות, דרושי כוונת הברכות

[220] כרך ב (שמות) דף פו עמוד א

[222] זוהר, כרך א (בראשית) פרשת וירא דף קה עמוד א

[223] "יש לנשמת הצדיק לומר על הרשעים כיון שלא נמצא בידם כלום..."

[224] זוהר כרך ב (שמות) פרשת פקודי דף רנ עמוד א

[225] זוהר כרך א (בראשית) פרשת מקץ דף רא עמוד א

[227] זוהר כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קסד עמוד ב

[228] שם אות תרצה מאמר 'ברב עם הדרת מלך'

[229] דרושי כוונת הברכות, הקדמה א'

[230] ראה לעיל הסבר כוונה זו

[233] דרושי כוונת הברכות הקדמה א'

[234] הכוונה לשם בן מ"ב אותיות, שם בו נברא העולם. אבגית"ץ - שם היוצא מראשי התיבות של תפילת 'אנא בכח גדולת ימינך', כאשר בכל יום מימות השבוע מכוונים לשורה אחרת ; יום א' - אבגית"ץ, יום ב' - קרעשט"ן, וכן הלאה, שכן בכל יום שלטת מידה אחרת. שיטה אחרת, לפי שעה"כ שם וכן ר' שבתי בסידורו (דף לה ע"ב) יש לכוין בשורה ראשונה עצמה בכל יום, כשאר בכל יום כוונה מיוחדת באות מסויימת; יום א' - א' יום ב' - ב', וכן על זה הדרך.

[237] כרך ג (ויקרא) דף ח עמוד ב (הקדמה י"א)

[239] הדברים אמורים לאו דווקא בתפילה אלא בכל מעשי המצוות, "לשם יחוד קודשא ב"ה... בשם כל ישראל, הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות..."

[240] בדומה לק"ש שעל המיטה, שגם לפניה יש לקבל על עצמו אהבת ישראל (המנהג היותר נפוץ הוא לומר את ההצהרה "הריני מוחל וסולח...")

[242] מהרב יעקב חיים צמח זלה"ה, פרמיסלא תר"מ עמ' מ.

[244] הקדמת מוהרח"ו זיע"א על שער ההקדמות

[246] וראה עוד אור צדיקים (לר' מאיר פאפירא"ש ) ח' סעי' ה'

[247] כרך ג (במדבר) פרשת שלח לך דף קסד עמוד א

[248] שלח אות קלא. המשך מאמר 'רב מתיבתא' מאות קה "הטו אזנים ושמעו קול אחד שהיה אומר..."

[249] עין איה ח"א על הגמ' דף ח' ע"א

[250] מקומה של הקבלה במנהג מאת משה חלמיש עמוד ר'

[251] ראה ע"כ באור הבהיר עמ' רלו ערך נשיקין, ובאבן ספיר עמ' קפט.

[253] דרושי כוונת הברכות, הקדמה א'

[254] וראה עוד שו"ת נבחר מכסף, ר' יאשיה פינטו, סי' י' ארם צובה תרכ"ט, דף יג ע"ב

[256] ראה ע"כ באבן ספיר עמ' ג' ערך 'אור מקיף' ובעמ' ה' ערך 'אור פנימי'. וכן באור הבהיר עמ' רכג ערך 'מקיפים'.

[258] ענייני ביהכ"נ אותיות קסה-ו, ראה שם ההמשך

[259] הליכות לביהכ"נ, דף לה ע"ב.

[263] ראה בספר 'שורש מנהגי אשכנז' בפרק העוסק בעניין זה.

[264] ראה שם על נושא זה בהרחבה.

[266] דרושי כוונת הברכות, הקדמה א'.

[267] מקומה של הקבלה במנהג מאת משה חלמיש עמוד ר'

[269] מבי"ט בקרית ספר הל' בית הבחירה פ"א דין ד'. וראה בכה"ח סי' ק"נ אות ו' שמביא סיכום של רבות מהדעות, וכן בשד"ח כללים מערכת הבית אות מ"ג.

[270] ראה כל הפרטים באנצי' תלמ' ערך ביהכ"נ (כרך ב')

[271] כרך ג (במדבר) דף קכו ע"א

[278] זהר חדש מדרש רות מאמר ז' מדורי גיהנם

[283] הנהגות צדיקים - תקנות ואזהרות מרבי משה קארדאבירו (רמ"ק)

[284] סי' קנח, הובא במג"א סי' קנא ס"ק י'

בית הכנסת בראי הקבלה - רעיונות ומנהגים

מבוא - מה הביא אותי לנושא זה?

1. מספר מילים על הקבלה

התייחסויות \ ביהכ"נ של המקובל

2. מספר מילים על ביהכ"נ

השפעה "מתקבלת" ו"נמשכת" \ "כנסת" - מלכות

3. מספר מילים על הנהגת המקובל

רעותא מילולא עובדא \ (ביהכ"נ הקדמון)

1. בגלות וגם בגאולה