אומן. כך נפרצה הדרך.

"אומן כך נפרצה הדרך" הוא סיפורן של הנסיעות הראשונות לאומן, מארצות הברית, בשנת תשכ"ו ותשכ"ז. "אומן. כך נפרצה הדרך" הוא תיעוד אוטנטי ומרתק, מגוף ראשון, של סיפורה של מסירות נפש עילאית, גופנית ונפשית, עבור הנסיעה לציון רבי נחמן מברסלב, בשנים בהם לא חלם איש לעשות כדבר הזה.

"אומן כך נפרצה הדרך" הוא ספר חובה לכל מי שחפץ להרגיש,מעט מן המעט, את תחושתו של כל חסיד ברסלב לרבו ולציונו בעיירה אומן.

אומן, עיירה אוקראינית קטנה, נידחת ולא הכי מושכת, אינה מעניינת אותנו בשל מה שהיא. גם לא משום שאנו חפצים לנסוע לחו"ל... אומן מעניינת אותנו רק משום ששם הוא "המקום בו בחר (רבי נחמן) בחיים חיותו" להקבר.

ונקודת אור זו, המפיצה אורה על פני שבעת הימים ועל שטחן של יבשות תבל כולן, נקודה זו המאירה ומדריכה אותנו - חסידיו - בעבודת ה', בהתקרבות לבורא עולם. היא היא הנקודה המושכת אותנו כיום לנסוע לשם, למרות העלויות הגבוהות והיא היא שמשכה את חסידי ברסלב לנסוע לשם במסירות נפש ממש, תוך הסתכנות במאסר, גירוש ואפילו מוות מידי הקומוניסטים שונאי הדת.

כרוז יוצא מבית מדרשו של רבי נחמן מברסלב, כרוז המהדהד באוזניו של כל חסיד ברסלב באשר הוא שם "שכל מי שסר למשמעתו ומקורב אליו, יהיה על ראש השנה אצלו - לא יחסר איש". כרוז שכזה, המושך כיום גם רבים מבני עמינו שאינם רואים עצמם "חסידי ברסלב", המאמינים בהבטחתו של רבינו בדבר ישועה רוחנית והמאמינים במה שאמר אחד מגדולי תלמידי תלמידיו של רבי נחמן - רבי אברהם בן רבי נחמן חזן: "היוצא מדבריו הקדושים (של רבי נחמן) שכל נסיעה ונסיעה יהיה לה חלק בקרוב הגאולה", כרוז זה מהדהד ביתר שאת ועוז באזניו של כל חסיד ברסלב בכל מקום המצאו.

אנו, החיים בעולם בו שולטת הדמוקרטיה, בו אנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחינו כמעט, לעולם לא נבין את עצמתה של מסירות הנפש הזו. בוקר אחד קם יהודי מארצות הברית ומחליט להכנס אל גוב האריות - אזור צבאי סגור באוקראינה אשר בבריה"מ ושמו "אומן", רק משום ששם קבור רבו. היתכן? האם נתבלעה עליו דעתו?

רבי נחמן עצמו, ב"סיפורי מעשיות" שסיפר ואשר טמונים בהם סודות עילאיים בכסות של מעשה, כידוע, השיב על שאלה זו.

קריאת הספר, יכולה אף היא להיות תרגיל בפסיכולוגיה של גיבורי כח. ויקטור פראנקל, באחד מספריו, כותב כי בטוח הוא שה'קדושים' מעולם לא פעלו על מנת להיות קדושים. היה ברור להם כי כך ראוי לנהוג. בעל המעשה שלפנינו, הרב גדליה פריער, כזה הוא. בכל הספר הוא אינו עוצר אפילו פעם אחת לשאול "מה קרה לי? מאיפה שאבתי את האומץ לנסוע לבריה"מ, בזמן שכל מי ששמע את זה אמר שאני משוגע?" הוא מספר את הדברים בניחותא, כאילו לא בו דובר, כאילו וכל האזהרות שהוזהר מכל בעלי הנסיון, בדבר גודל סכנת הנסיעה, אינן מגיעות לאזניו כלל. הוא פשוט נסע. וכאשר תפסו אותו בפעם הראשונה, וכאשר ידע כי שמו רשום כבר כמי שניסה לחרוג מגבולות הויזה, שוב ניסה לנסוע.

הנסיעה השניה שלו הצליחה. ומעבר להצלחה עצמה, הפרק המדבר עליה הוא תיאור מרגש מאין כמוהו על יהודי אחר, אחד ומיוחד מזקני חסידי ברסלב, שפעל יהדות ברוסיה ואף נשלח לסיביר עבור פעילותו. אותו יהודי, הרה"ח רבי מיכל דורפמן הי"ו, הוא זה שהנחה את גיבור הספר, הרב פריער, איך להגיע לציון - ובפעם השניה אף לקחו לשם, למרות פחדו העצום ולמרות שידע כי אם יתפסו אותו - הוא לא חוזר הביתה יותר.

וכאן, בנקודה זו של הסיפור, חייב הקורא לעצור לרגע מגודל השתממותו. חייב הוא לעצור לרגע על מנת לעכל שוב את גבורת הנפש החסידית הזו. ומה באמת הביא את רבי מיכל להסתכן כך? רבי מיכל עצמו עונה: "כשאני שמעתי שר' אלי' חיים (רוזין, מחסידי ברסלב שעלו מרוסיה. ראה בנספחים) ור' לוי יצחק (בנדר) ע"ה, אמרו בזה הלשון: "באם ר' מיכל יסכים לנסוע איתך לאומן. רק באופן הזה תגיע לציון הק', ויכול להיות שזה יפתח דלת לאנ"ש להגיע לאומן". הדיבורים האלו לקחו אותי, וכמו שאומרים, הדיבורים אלו משכו אותי ובלבי חשבתי אז חיי הם הרי גהינום עבורי, ובכל יום אני אומר "קצתי בחיי למה לי חיים כאלה", ועכשיו שלחו לי מן השמים אדם, שאולי ניתנת לי בזה הזדמנות שעל ידי תפתח דרך לציון רבינו עבור אנ"ש, ואם אצליח בכך תהיה זו המתנה היפה ביותר שאעניק לבני הדור הזה. לעומת זאת, אם אתפס על ידי השלטון ולא אחזור לביתי יותר, מה רע בכך? והרי בין כה וכה חיי בגהינם הרוסי הם עלי למעמסה כבדה. אז עשיתי התבודדות ושפכתי לבי לפני הקב"ה בדיבורים אלו: "רבש"ע, אני הולך איתו (עם גדליה) לאומן, ואני יודע שאם הק.ג.ב יתפוס אותנו, לו זה לא יזיק. אבל אתי הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, ולחזור הביתה בודאי כבר לא אחזור לכן מבקש אני ממך, רבש"ע, שמיתתי תהיה קלה בגלל שהם מסוגלים לענות אותי הרבה שנים", וכשאגיע לרבינו הק' בעזה"י אומר לו, "רבי ! אני נסעתי כדי לפתוח את הדרך לאנ"ש שיוכלו להגיע אליכם אבל תפסו אותי באמצע הדרך, והנה אני אצלכם". דיבורים אלו היו וידוי בבכיות גדולות במסירות נפש ממש, דהיינו להצליח בדבר הזה, או למסור את נפשי עבור זה. את המסירות נפש הזו אף פעם לא אשכח, ובודאי בזכות מסירות נפש זו נפתחה הדרך תחילה ליושבי חו"ל ובמשך השנים גם ליושבי א"י. היינו שאומנם רבים השתדלו ועשו מאמצים להגיע לציון, אבל מי יוכל לשער מסירות נפשי באותה שעה, כאחד הנמצא בגלות רוסיה, שלכל אחד מובן מה דינו על כל סירוב והתנגדות לשלטון." עדות מרגשת זו, על גודל מסירות נפשו של יהודי שכל רגע ורגע מחייו ברוסיה היו מסירות נפש מוחלטת, כמו כל יהודי שומר תורה ומצוות, וקל וחומר מפיץ תורה ומצוות, עבור הנסיעה לאומן, וכל זה אולי ושמא תהיה נסיעה זו פתיחת הפתח עבור שאר חסידי ברסלב, המשתוקקים השתוקקות עזה לנסוע לאומן, היא היא נקודת הפנימיות של החסיד. זהו יסוד החסידות.

עשרות שנים לאחר המעשה הזה, בשנת תשס"ב, שאל ידידי, האברך ע.ב. את רבי מיכל דורפמן על התיעוד הנ"ל. רבי מיכל התרגש והחל לבכות בדמעות שליש, וחזר שוב ושוב "יא יא, טאקע אזוי" (כן, כן, ממש כך) "זה היה פחד נורא, אבל חשבתי כל הזמן, אפילו אם אמות, אדע שמתתי בדרך לרבינו. ידעתי שאם יתפסו אותי, ובפרט אחרי שכבר ישבתי בסיביר וכבר נחשבתי ל"פושע", שוב לא אחזור לביתי. זהו. אבל אם זה יכול לפתוח את הדרך לכלל אנ"ש...". גדולתו של יהודי...

 

הספר יצא לאור ע"י הרב פנחס זילברמן, שנתן לנו את רשותו האדיבה להעלותו לאתרינו, למען הרבים. תודתינו העמוקה נתונה לנו ויהי שכרו שלם.

הספר מחולק לכמה וכמה פרקים, וכך השארנו אותו. ניתן לעבור מפרק לפרק על ידי לחיצה על הפרקים, בצד ימין.