קי) ולעניות דעתי יראה בפי' המאמר בהקדים היסוד שיסדו לנו רז"ל במאמרם על ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. אחרי לבבכם זו מונות, ואחרי עיניכם זו זנות. כי לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו לחכמים בעיניהם ההולכים אחרי דעתם שלא על דרך רז"ל בפשטי הכתובים ודרשות ויסודות המקובלים בידם איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, וסיקלו המסילה לפנינו שלא לנטות ימין ושמאל מן הדרל הישרה אשר דרכו בה רבותינו בעלתי התלמוד והמדרשים האמתיים ואחריהם דרכו בזאת הדרך גם הרס"ג ובעל חובת הלבבות ורבי יהודה הלוי והרמב"ם ובעל העיקרים וס' מצות גדול, ורבים מחכמינו אנשים חכמים ונבונים. וידועים לנו בחכמתם ובינתם. עד אשר נתגלה ספר הזהר במרמת המלך העכו"ם שאמר שמצאו בעפר ושלחו לחכמי טוליטולה בעת אשר נתמעטה חכמת חכמינו ובינת נבונינו הסתתרה, וחשבו הנמנעות לנמצאות. וחידות רבותינו בעלי התלמוד והמדרשים ומשליהם שהם כתפוחי זהב במשכיות כסף האמינו בפירושן ככל העולה על רוחם. על פי הטעאת הזהר אשר יהסוהו לרשב"י בשקר. ובלי מדע ובינה והשכל האמינו לו לחשוב קבלתו המזויפת לקבלה אמתית. ויעשוה לגבירה ובת מלך, ואת הקבלה האמתית המשנה והתלמוד שמו לשפחה חרופה. ויהרפוה ויכניעוה ויכריעוה תחת ממשלתה לרדותה בחזק יד ובפרך. ולקבוע מנהגים ודינים חדשים שלא כרצונה. והתירו אז פרושים את הדבר לחשוב באלהות דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם לעשות לו דמות ותבנית ותמונה! ושלשלו מהאלהים העליון כמה פרצופים. וקראו להם בשם הוי'ה ואדנות ושאר השמות המיוחדים כאשר עשו דורו של אנוש שקראו לעצבים בשם ה' ונסמכו על משענת קנה רצוץ המיוחס לרשב"י בשקר שהמציא שני מיני אלוהות הנמשכים ומשתלשלים מהסבה הראשונה. האחד מהם מערכת אלהים קדושים פועלים הטוב והשני מערכת אלהים טמאים סטרא אחרא מסאבא םועלים הרע. וישם את הכל הקדושים והטמאים בסתרו של עולם. ואת ה' אלהים אמת האל הגדול הגבור והנורא ארך אפים ורב חסד וכו' סלקו למעלה, ואמרו שלא יאות לשבחו ולפארו ולהתפלל אליו כי הוא מסולק ומרומם מכל ברכה ותהלה. ולא יענה את הקורא ומשוע אליו, כמו שטעו דור אנוש אשר היו כעורים. מגמת פניהם אל המלך ותעו מן הדרך וחשבו כי לחפצם נגעו, ובא להם זה מחסרון חכמה ומדע. כמו שאמרו רז"ל המובא לעיל, והרמב"ם ז"ל בהל' ע"ז שזהו טעותם של דור אנוש שאמרו שלערך יקרתו ומעלתו של אלהינו חלק ממשלה לזולתו ( ובס' עז לאלהים כתב בבית קדש הקדשים שנקרא מלכא קדישא. קודשא בריך הוא על שם שהוא מתברך ממה שלמעלה ממנו מה שאין כן האין סוף אין לו ממי להתברך על כן לא יצדק בו שם קודשא בריך הוא) ואינו משגיח בתחתונים, ולא יפנה אל שבחי ותהלות המשבחים ומפארים אותו, ושגם לא נקרא לו שם כלל, וכל שבח ותהלה ותפלה יחסו, אל אלוה קצר אפים (זעיר אנפין) ואמרו שהוא המלך המהולל בכל התשבוחות, כמו שכתב בביאור הרב ספר הברית והרב יושר לבב ומהר"י לופיס ונחלת יוסף ורבים מהמקובלים החדשים שנמשכו אחר דעת המסית מחבר הזהר.

קיא) ואלה הדעות הן הנה הדעות הרעות שהיו לאבותינו בימי השופטים ובימי ירבעם בן נבט ושאר מלכי ישראל וקצת מלכי יהודה בזמן בית ראשון אשר עליהם נתנבאו כל הנביאים, וקראו בגרון הוי החוקקים חקקי און, ומכתבי עמל כתבו, והיה להם דבר ה' צו לצו לצו קו לקו קו זעיר שם זעיר וכמאמר רז"ל אין צו אלא ע"ז שנאמר כי הואיל הלך אחרי צו וכו' וכן קו לקו הם הפרצופים בעלי שלשה קוים המוזכרים בדברי המקובלים כמו שכתב מהרח"ו בעץ חיים שער עגולים ויושר, שספירות היושר הם בציור שלשה קוים, כמראה האדם בעל ראש, וזרועות ושוקים וגוף ורגלים וכו', וכן זעיר שם זעיר שם הוא זעיר אנפין, (קצר אפים) ונאמר ויעזבו את ה' אלהיהם ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות, הבעלים הם האלוהות הזכרים, אבא וזעיר אנפין, ונקראו בעלים על שם הזווגים והבעילות שמזדווגין עם הנקיבות, כמו שאמרו רז"ל בירושלמי שבת פרק אמר ר' עקיבא ובמסכת אבות ע"ז פרק כל הצלמים וז"ל אמר ר' הונא רבי חמא בשם רב, הבעל ראש גוייה היה לו ונאפון הוא, וישימו להם בעל ברית לאלהים, עכ"ל הירושלמי הרי מבואר בהדיא מדברי הירוש' שנק' הצלם הזכר מעל על שם שיש לו ראש גויה והוא בועל ומנאף, וידוע הוא כי האלילים הקדמונים עשו להם צלמים מכוונים נגד הצורות והפרצופים שחשבו שיש בשמים, כדי להמשיך השפע מהצורות העליונות להם, כי הם עשוים בצלמם ודמותם, וגם כן נקראו בעלים על שם שעובדיהם שמו אותם אדונים להם כמו שכתב הרד"ק וכלי יקר. ואת העשתרות הם נקבות האלוהות שהם אימא ומלכית, כי עשתרות צאנך הם נקבות הצאן כמו שכתבו המפרשים, וכתן נאמר ואת העשתרות בלי סמיכות מלת הצאן, והם נקיבות האלוהות הנזכרים. וגם בין הכשרים היו האמונות האלו פושטים ולכן אמר נבוכדנאצר הרשע בעת שראה מלאך ה' בכבשן האש שירד להציל לחנניה מיאל ועזריה מן האור, וריויה די רביעאה דמי לבר אלהין, לפי שחשב שהזעיר אנפין הנקרא בן לאבא ואימא ירד להצילם מן האש, כדגרסינן בירושלמי שבת פרק במה אשה, וריוה די רביעאה דמי לבא אלהין אמר רבי ראובן באותה שעה ירד מלאך וסטרו לההוא רשיעא על פיו ואמר ליה תקין מילך, ובר אית ליה? חזר ואמר בריך אלההון די שדרך מישך ועביד נגו, די שלח מלאכיה ושיזיב לעבדוהי, בריה אין כתיב כאן אלא מלאכיה, ע"כ. ומזה יתברר לך שהדעות האלו של מחבר הזהר והמקובלים החדשים, זרים המה לדעת תורתינו הקדושה, ומהעמים אשר השאיר ה' לנסות בם את ישראל באו לנו, ונטו ישראל אחריהם בימי שפוט השופטים, וגם מן הכשדים שגלו ביניהם בעת חרבן בית ראשון.

קיב) וכשעלו מן הגולה עמדו אנשי כנסת הגדולה והרבו תפלה ותחנונים לפני הקב"ה וצעקו בקול גדול בייא בייא היינו דאחרביה לבי מקדשא וכו' ובקשו מהשם ית' לסייעם לעקור יצרא דע"ז מישראל שהוא ניהו דאחרביה לבי מקדשא וקלייה להיכלא וכו' ונמסר בידם. היינו שניתן להם סיוע מן השמים וקבעו לישראל בתי מדרשות הרבה. ומינו בהם אנשים חכמים ונבונים ללמד לעם דרכי תורתינו הקדושה, ולהרחיקם מהאמונות הזרות הרחוקות מדרכי התורה. ונפק כי גוריא דנורא, שיצאה וסרה מהם ההתלהבות והחשק והתשוקה לרמזי האמונות הכוזבות שהיו מעמיסים בבית קדש הקדשים. היא תורתינו הקדושה שהיא לנו קדש קדשים המלמדת לאדם דעת ובינה והשכל לדעת את ה' ולאהבה אותו וליראה ממנו, ולעבדו לבדו, לפי שמתחלה היו ממציאים להאמונות הטפלות רמזים וסמוכות דלות ורעות. ותולים אותם בדרכים שונים הרחוקים מקבלת רז"ל שקבלו ממשה רבינו ע"ה דרכי האמונה האמתית שמחוייב כל בעל דת ישראל להאמין כי הבורא ית' שמו הוא אחד ומיוד מכל שאר האחדים. הוא ראשון והוא אחרון שאיננו נופל תחת הזמן והמקום. ושלא ישיגוהו משיגי הגוף. ושהוא קדמון ונצחי בלתי בעל תכלית. הן מצד הקודם, הן מצד המתאחד כאשר קרא הנביא ישעיה בשם ה' אני ראשון ואני אחרון. וכן תרגם אונקלוס ואמרתי חי אנכי לעולם. קיים אנא לעלמין בלשון רבים ולא תרגם לעלם בלשון יחיד, להורות שהוא ית' קיים תמיד על ענין ואופן אחד בלי שום שינוי ורבוי כלל חלילה. קודם שנברא העולם ואחר שיכלה אם יחפוץ השי"ת (עיין במורה פרק י"ז לשני והקדמה כוללת לרבי נתן אדלר בעל נתינה לגר). והוא שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי. שר"ל אני הוא אשר הייתי ואני אשר אהיה עד בלתי שמים. תמיד אני קיים בתואר אחד בלי שום שינוי. ושהוא ית' הסבה הארשונה ולו לבדו הוא שראוי לעבוד ולהתפל, ולהודיע גדולתו, ולעשות מצותיו ושלא יעשה כן לשום נברא מכל הנבראים גשמי או רוחני. אלו הן הדעות הרמות המזוקקות צרופות וטהורות. כראי מוצק חזקות. לא כדעת המקובלים החדשים, אשר בעונות הרבים עמודי הדת ירופפו ואדני תורה שבעל פה יתפלצון על ידי הקבלה המזוייפת. לעבוד ולהתפלל לסבות נבראות לקצר אפים (זעיר אנפין) אף על פי שהוא נברא כמבואר בזהר ומפרשיו ובספר הברית ויושר לבב ונחלת יוסף ומאמר האמונה האמתית למהר"י לופיס וזולתם.

קיג) ולכן אמרו רז"ל על אנשי כנה"ג שהחזירו את העטרה לישנה באמרם האל הגדול הגבור והנורא, ושכל המאורעות שאירעו לישראל מטוב ועד רע, הן הן גבורותיו ונוראותיו של אלהים עליון, והוא אחד אשר אין יחיד כיחודו. ונמשכה ונתפשטה אמונת אחדותו ית' הטהורה בכל ישראל כל משך ימי האלף הרביעי והחמישי ומעט מזער מהאלף השישי, עד שעברו איזה שנים מאלף הששי, וינסה הקב"ה את ישראל במרמת המלך העכו"ם שהוציא את ספר הזהר כאלו נתחבר ע"י רשב"י, ונפתו רבים מחכמינו לדבריו, וההמינו לשקריו לעשות לנו תורה שבעל פה חדשה, ואלהים חדשים, ולדבר תועה על המשנה והתלמוד שהם מטוב ורע מעורבים, ולא מאת השם אלא ממטטרון כדלעיל. והרבה מחכמי ישראל לא עמדו בנסיון ויאמינו בכמה דעות מדומות ונתפשטו בישראל אצל העוסקים בו, וחברו באמונה הזאת ספרים, ונספחו אל המשנה והתלמוד, כאלו הם שוים באמונת האלהות, ולא ביחנו יפה להבין דבריו אשר ידבר במליצות סתומות ומושאלות ובלעני שפה. אמנם רבותינו התלמודיים הדבקים בעסק המשנה והתלמוד ובמדרשי רז"ל וגם המון העם אשר לא ידעו דבר מהקבלה החדשה, הנם עומדים באמונתם השלימה וטהורה מכל סיג הלאה, וכל שכן האנשים המעיינים בשום שכל בדברי הרס"ג, והכוזרי, והרמב"ם, והח"ל, וכיוצא בהם, כולם כאחד תקועים באמונת האחדות האמתית. ועטרת אלהינו ברוך הוא עומדת אצלם בישנה כבימי אנשי כנה"ג. אך דא עקא. כי המה מאמינים בספרי הקבלה החדשה הצבועים למראה עינים. כי קדושים המה ושיש בהם דעות נשגבות אשר לא תכיל דעתם להשיגם. ושהמה שלובי יד עם האמונה הטהורה. ואינם מרגישים במרורות הפתנים אשר בקרבה. העוקרים יסודות תוה"ק. ועמודיה יתפלצון. ורבים מחכמינו שנו בה. ויהיו לאבן מכשול לבאים אחריהם.

קיד) ורבים מהמעיינים יודעים ומעידים ומגידים בצנעה ובהסתר גדול כי זרה היא עד מאוד לאמונת תורתינו באמונת יחוד השי"ת. ולא יחפצו לגלות דעתם, מיראת החסידים והמתחסדים אוהבי ורודפי כבוד וגדולה. העושים כוונות למלכת השמים המדומה אשר שמו ברעיונותם בסתרו של עולם. שלא הועילה אצלם תפלת אנשי כנה"ג ותקנותם וכל יסודותם רק שלא לעשות צלמים ומסכות כסף וזהב ועץ ואבן מעשה ידי חרש. כמו שפתח מחבר הזהר לומר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וכו' מעשה ידי חרש. אבל במחשבתם יש הרבה צלמים ובעלים ועשתרות העובדים ומשתחוים להם. ומתפללים אליהם בטהרה. וקורים להם בכל השמות המיוחדים לשי"ת. וכוונות עושים להם לחברם כמכנס חבלים רבים ומושך גמלים. ואומרים ובולא חד. והמשכילים המאמינים באחדותו ית' על פי האמת והצדק. ומחזיקים בתורת האמת בכתב ובע"פ. יראים לנפשם להגיד ולהעלות על דל שפתם את האמת הגמור. מפני תרמית האמת אשר בפי המתחסדים פן יפגעו בהם ויתנפלו עליהם בנידוים וחרמות כתוקף ובחזק יד שלא כרצונו וכרצון יראיו, כנפילים אשר מעולם אנשי השם. ומפחד המשכילים מהם. המה יראים למסור כבודם על קדושת השם הנכבד והנורא. הוא ה' אלהינו אשר בכל הארץ משפטיו. והמה מעלימים מעיניהם מעשה אבותינו שמסרו נפשם וגופם על קדושת השם. אברהם אבינו הולשך לאור כשדים. חנניה מיקאל לועזריה מסרו עצמן והושלכו לכבשן האש. דניאל הושלך לגוב אריות, וכמה צדיקים וחסידים המסופר עליהם בגמרא ומדרשי רז"ל שמסרו עצמן על קדושת השם. יש מהן שניצולו. ויש שנתפסו ונהרגו בעון דוריהם.

קיה) והחכמים המשכילים שזכרנו לא די שלא מסרו נפשם על קדושת השם ועל כבוד תורתו. אלא שהם חסים על כבודם המדומה להגישו על מוקדה של חרמי החנפים העובדים לאל אחר קצר אפים. וחוששים המה לכבוד עצמם פו ידל כבודם והודם ונדרם. ואינם חסים על כבודו ית' אשר חללוהו בית ישראל על פי הקבלה שקבלוה מיד המלך העכו"ם לעבוד אלהים אחרים נבראים כמו שכתב הרב יושר לבב בחלום נבואתו אשר ניבא בדף ג' שאמר ועבדהו לז"א אף כי נברא הוא וכו' כמבואר בזהר וירא ד' קי"א ובזהר בלק ד' קצ"א! ובאדרת נשא ופרשת בראשית מבואר שהוא נברא. ובדרך הזה דרכו הרבה מן המקובלים החדשים ספר הברית ונח"י כמו שנת' לעיל. היש חלול השם יותר מזה לעבוד אלוה אחר נברא קצר אפים מבלעדי ה' אלהינו אשר הודיע דרכיו למשה כי הוא ארך אפים וכו'. ובזמנינו זה גברה החנופה לשאת פנים בתורה שלא כהלכה, לכבוד בעלי רעיונות של הבל המביאים לידי מינות. הוא שהתאוננו רז"ל על מדת החנופה במס' סוטה פרק אלו נאמרין ואמרו. תנא באותה שעה (שאמרו לאגריפם המלך אחינו אתה) נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה מפני שהינפו לו לאגריפס המלך. אמר ר' שמעון בן חלפתא מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעוותו הדיינים ונתקלקלו המעשים. ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך. אמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם שנאמר וחנפי לב ישימו אף. ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת. שנאמר לא ישועו כי אסרם. ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו חנופה אפי' עוברין שבמעי אמן מקללין אותו שנאמר אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים. ואין קוב אלא קללה. שנאמר מה אקב לא קבה אל. ואין לאומים אלא עוברין בנ' ולאם מלאם יאמץ. ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו חנופה נופל בגהינם וכו'. וא"ר אלעזר כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו או ביד בנו, או ביד בן בנו וכו' וא"ר אלעזר כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנגדה שנ' כי עדת חנף גלמוד וכו' א"ר אלעזר כל כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה וכו'. וגם חשבו רז"ל כת חנפים מד' כתות שאינם מקבילים פני שכינה. כת לצים, כת שקרים, כת חנפים, כת מספרי לשון הרע, כת חנפים דכתיב כי לא לפניו חנף יבוא. על זה היה דוה לבנו, איך נהפכה אמונת עם ישראל אשר בם נחר ה' לאהבה אותו ולעבדו שכם אחד, וליחדו בתפלתם ועבודתם בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאדם בלי שום שתוף דבר אחר מכל הנבראים העליונים והתחתונים, כי עזבו את ה' אלהיהם, וימירו את כבודם האל הגדול הגבור והנורא, באלהים אחרים בתבנית אדם קצר אפים ושבע רגז, בחשבם כי אביו ואמו מינו אותו על כל העלומות לנגיד ופרנס מנהיג, ואביו ואמו צוו את הכל לעבדו (לפי דבריהם) כי כל המפחית מסרו בידו וכל אשר יחפוץ יעשה ר"ל. גם כביר מצאה יד רבותינו אנשי כנה"ג גם נצירא דעבירה להחלישו שלא יתגרה בקרוביו של אדם וזה השיגו על ידי גזירותיהם תקנותיהם המבוארים בדברי המאור הגדול הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א וכ"ב מלה' איסורי ביאה עיין עליהם והזהר בהם וינעם לך להיות קדוש וטהור מעבירה. וזהו שהמליצו רז"ל במאמרם כחלינהו לעיניה ואהני דלא מתגרי באיניש בקרובת.

קיו) וכבר מלאו אזניך ורעיונך, כי המקובלים עובדים לנברא כמו שנת' לעיל סי' מ"ח בשם יושר לבב דף ג' ע"ב וז"ל דע את אלהי אביך עבדהו, דע את אלהי אביך כולל ה' פרצופין, ועבדהו לז"א אע"פ שהוא נברא, כי נשמתו את העובד בזה כי מבלעדיו אין כל נמצא, משום הכי לא אמר דע אלהי אביך ולא את אלהי אביך ע"כ. וכוונתו כי במלת את לרבות נשמת זעיר אנפין. והנה בכל תורה לא מצינו שיהא דבר הבא מרבוי עוקר את העיקר שנזכר בכתוב בהדיא, רק שיהא מצורף אל העיקר ומשתתף באיסור עמו כמו שדרשו רז"ל בכתובות כבד את אביך ואת אמך, את אביך זו אשת אביך, ואת אמך זה בעל אמך, שיהא מכבד את אשת אביו עם אביו, ואת בעל אמו עם אמו, וכן מה שדרשו רז"ל וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו, דהיינו הקליפין והגרעינין שהן אסורין בערלה כפרי עצמו ובנדון זה עשו המקובלים החדשים דבר הטפל הבא מרבוי את לעיקר ואמרו שהם עובדים לנשמתו, והגוף שהוא נברא טפל. ועובדים וגוף ולנשמה, כמו שביארנו לעיל סי' ט"ל וסי' ס"ה! ונמצאו משתפים שם שמים ודבר נברא, ועוברים על דברי רשב"י שאמר כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. והן עתה אוסיף להעירך על קצת מאמרים מהזהר דמוכח מנייהו שזעיר אנפין נברא עיין בזהר בראית דף ט"ו ומקדש מלך שם מבואר דז"א נברא הוא וכבר הבאתי קצת מזה בסי' כ"ד, גם בדף כ"ו ע"א ויטע ה' אלהים, אבא ואימא, גן דא שכינתא תתאה, עדן דא אימא עלאה, את האדם דא עמודא דאמצעיתא (שהוא ז"א) עוד שם ויצמח ה' אלהים אבא ואימא, כל עץ נחמד דא צדיק (יסוד) וטוב למאכל, דא עמודא דאמצעיתא וכו' ועץ החיים דהוא אילנא דחי יהי נטיע בנו גינתא וכו', והראיה היותר ברורא הוא האמור באדרא רבה דף קל"ח ע"ב, ה' פעלך בקרב שנים חייהו. האי לעתיק יומין אתאמר, מאן פעלך, זעיר אנפין, חייהו למאן? לזעיר אנפין דכל נהירו דיליה מאינון שנים קדמוניות! מזה יתבאר לךל בבירור שזעיר אנפין נברא, וכבר ידעת דעת הפילסוף המסית מחבר הזהר ורוב המקובלים הנמשכים אחריו, שלא תכון תפלה ועבודה רק לזעיר אנפין הנברא הלזה, ולדעת בעל עז לאלהים אין העבודה אלא למלכא קדישא דכל קדישין הנקרא לבא דכל ליבין והוא מתלבש תוך זעיר אנפין כמבואר שם בבית קדש הקדשים פרק י"ט דף נ"ט ע"ד, ואע"פ שיצא ממעי אבא ואימא הוא העיקר ואף אבא ואימא צריכים לכבדו כמלך בשר ודם שמולך שכל העם מכבדים אותו. ואף אביו ואמו צריכים לכבדו, שהוא המלך השליט, ואליו תפלותינו והוא מלכינו ואלהינו, אבל המתפלל לאל עליון שהוא הסבה הראשונה אין תפלתו תפלה, כי איך נאמר ברוך אתה ה', ממי יתברך ויבוא לו השפע? (בית קדש הקדשים דף כ"ו ע"ד).

קיז) וכלל הדבר כי הפילסוף המסית מחבר הזהר שם רעיונותיו ולבו בשאלת מה למעלה ומה למטה וכו' והפקיר איסור זה הנזכר במשנה, ולא הניח אלא מה למעלה מכיפת עיגול הא"ס אשר לדעתו נצתמצם למעלה סביב, ואע"פ שתמצא אותו אומר דאית אתר דלא קימא לשאלה ביה, אין זה אלא לגנוב את העין כאלו הוא מאמין באיסור זה, והראיה שהרי דבר במהות האלוה וצמצומו שנעשה ככדור עגול חלול, וכיון שבדר באין סוף שהוא למעלה מן הכל, איך יהיה אסור לשאול ולדבר במה שלמטה ממנו תוך חללו? וכבר גילה דעתו בהדיא, שכל אסור ופסול וטמא הנזכרים במשנה הם מסטרא דיצר הרע, ולכך נהג בזה הפרק ודבר במהות יוצר הכל ואיך ציורו ואופן חנייתו, ועשה לו גופים ופרצופים קבועים שונים זה מזה בכמותם ואיכותם ומקומם, זה למעלה וזה למטה, וזה ארוך וזה קצר כמו שיראה המעיין בו ובעץ חיים ופריו לכהרח"ו, ושבש ובלבל אמונת ישראל הטהורה המקובלת בידם, והשוה אותה לאמונת העכו"ם. ורבים מעמנו נמשכו אחריו לצומם בהאמנים שמהתנא הקדוש רשב"י יצאו הדברים הכבושים אשר היו קבורים, ולא שמו אל לבם איך אפשר לקבל תורה חדשה מיד עכו"ם, ואיך נקברה בארץ בארגז, ומי קברה? ולמה נתגלית בימי רשב"י וחזרה ונקברה ונשכח זכרה מכל היהודים? אשר על כן חלילה לכל משכיל בתורת ה' שבכתב ושבעל פה להאמין שדברים כאלה יצאו מפי רשב"י ע"ה ולא משום תנא או אמורא, כי אדרבא מצינו ראינו שהיו מרחיקים אלו הדעות הרעות ומתנגדים להם, וכמו שכבר הבאתי קצת מאמרים שמהם נלמד התנגדותם לאלו הדעות החדשות הנזכרים בקבלה החדשה, דממה נפשך הואיל ויש לפרצופים דין אלהות כמו שכתב הרש"ב בגליון פרשת בהר דף ק"ט והרב משנת חסידים סוף מסכת העשייה, ובית קדש הקדשים דף נ"ו ע"ב! נמצאנו מאמינים ועובדים לאלוהות רבים נבראים שכל אחד מהם הוא סבה למה שאחריו כמו שכתב לעיל בשם זוהר בראשית דף כ"ב שהוא קורא לכל אחד מהם בשם הוי'ה ואדנות ואלהים וקב"ה ושאר שמות המיוחדים, עד נדר שכשישמע האיש הישראלי את חבירו מזכיר את השם הנכבד הויה או אלהים או הקב"ה, צריך השומע לשאול איזה הוא הקב"ה שאתה מזכיר, אם עתיק, או אריך, או אבא, או אימא, או זעיר, או נוקבא דיליה, כמו שעשה הוא עצמו מחבר הזהר בפסוק ויאמר אלהים נעשה אדם, ואמר מאן אלהים, כדלעיל סי' כ'! כי האלהים העליון לא תוכל לומר (לפי דבריהם) כי הוא אין לו שם ולא נקודה, ולא תוכל לכנותו בשם מן השמות הקדושים כמו שכתבו המקובלים החדשים, ונמצאנו מאמינים באלהים רבים נבראים ה"ו.

קיח) ואם נפשך לומר לפי דבריהם שהאלהים העליון הוא נשמה של הפרצופים הנבראים ולנשמתם אנו עובדים ומתפללים, כי הוא מתפשט וממלא את הספירות וכמו שכתב הפילסוף המסית מחבר הזהר דף הנז' לעיל אנא הוא לבר מכלא ולגיו מכלא, ולכלא סטרא, ולעילא מכלא, ולתתא מכלא, ולית אלה אחרא עילא ותתא ומכל סטרא, ומלניו דעסר ספירן דמנהון כלא ובהון תליא כלא ואנת בכל ספירה בארכה ורחבה עילא ותתא. ובין כל ספירה וספירה, ואנת הוא דמקריב לקודשא בריך הוא ושכיניתיה בכל ספירה וספירה ובכל ענפין וכו'. ובדברים אלו לקח את לב קוראיו, וחשבו לתקן את הסתירה ודברי מינות הגלויה ומפורסמת שהאלהים העליון שאין כמהו בכל האלהים. אינו רק מקשר ומחבר ומזויג את הספירות הנקראים קודשא בריך הוא ושכינתיה אשר נעבדם ונשתחוה להם לבדם. אבל הוא לא נעבדנו כנזכר לעיל. והנה עם מה שהקדמתי מדברי הרז"ל אים קיום ועמידה לדברים אלו כלל שכיון שקיימו וקבלו שיש לנשמה ציור ובנין הגוף ברמ"ח איברים ושס"ה גידים. גם נשמת הנשמה יהיה לה איברים וגידים. וכן נשמת הנשמה עד אין קץ יהי להגם היא ציור ובנין הגוף שהיא נשמה לו. אלא שהיא דקה וקלושה יותר, וכמו שכתב עז לאלהים בבית קדש הקדשים ם"ג דף ט' ע"א שבהכרח גמור יש לנשמה ציור ובנין הגוף ברמ"ח איברים ושס"ה גידים בצורת אדם, ומתפשטת כפי איבריה. ואם תמצא אבר מיותר אינה מתפשטת בו, וכן ג"כ נשמה לנשמה צריך שיהיה לה בחינת הפרצוף וכו' ע"ש. ועוד שהרי ביארו שהפרצופים כולם נמשכים ומתהוים מעצמותו ית'. גם גופם וגם נשמתם ומלבושם כמו שכתב לעיל בשם שושן סודות. וכמבואר בהדיא בעץ חיים להרח"ו שער עיגולים ויושר ובשער ההקדמות. וכיון שהן נבראים אף שהם מעצמותו לפי דבריהם והוא שוכן בתוכם. איך ניחדם ונעבדם עם בוראם. ובהדיא מזהיר רשב"י ע"ה באמרו כל המשתף וכו' שנאמר בלתי לה' לבדו בלי שתוף וצירוף שום נברא בעולם, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' ע"ז עיקר הציווי בע"ז וכו'. הובא לעיל סי' נ"ז. וראיה לזה שלא לצרף עמו שום מברא אע"פ שהוא שוכן בו, שהרי צונו הקב"ה על ידי משה רבי' ע"ה לעשות לו משכון וארון וכפרת וכרובים ושאר כלי המשכן שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכאשר הוקם המשכן נר' כבודו ית' בו, שנאמר וכבוד ה' מלא וכו' ובבא משה אל אהל מועד, וישמע את הקול מדברי אליו וכו' ואף על פי כן אין אנו משתפים ומיחדים את המשכן וכליו או המקדש וכליו עם כבודו ית' השוכן בתוכו לומר שהמשכן או המקדש אלהינו, או נאמר הארון וכפרת וכרובים אלהינו, הואיל והוא איום למושב לו, ולא נשתחוה ונכרע ונתפלל רק לה' אלהינו השוכן בתוכם, בלי צירוף ושיתוך המקום שהוא שוכן בו ולא ניחדם עמו ונאמר כולא חד.

ואמר השי"ת וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ואמר על ידי הנביא ירמיה, אם יסתר אשר במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' ונאמר מלא כל הארץ כבודו, ורבותינו אנשי כנה"ג בתיקוני התפלה אמרו כבודו והודו מלא העולם וכו'! האים על פי הדברים האלה נוכל לומר כיון שהוא ית' מלא הכוכבים ומסלותיהם, והשמש והירח בכל חלקיהם בפנים ובחוץ ובארץ ובימים ובנהרות ובגיאות ובמערות וכחוחים בפנים בפנים ובחוץ! הנוכל ולומר על שום כוכב מהם הוא אלהינו, או על השמש והירח והארץ אשר הוא מלא אותם המה אלהינו ונצרפם יחד עם כבודו ית' השוכן בהם? לא! ולא! ואיך נומר על אבא ואימא קודשא בריך הוא ושכינתה דלעילא, ועל זעיר אנפין ונוקביה קודשא בריך הוא ושכינתיה דלתתא, ונאמר הוא ה' אלהינו והוא המלך המהולל בכל התושבחות, ובעבור מה נקרא להצורות והפרצופים שהמציא המסית מחבר הזהר בשם הוי'ה ואדנות ושאר השמות. יענה המקובל החדש בעבור שהאלהים העליון ממלא את הפרצופים בפנים ובחוץ ובין כל פרצוף ופרצוף! אף אתה אמור לו הלא הקב"ה מכריז על ידי נביאו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' ועם כל זה הוא מזהיר אותנו בפירוש בתורה שלא נעבוד שום נברא זולתו ולא נשתף עמו שום דבר אחר לא מן העליונים ולא מן התחתונים וכמאמר רשב"י הנז' לעיל וכמו שנת' לעיל סי' נ"ח וסי' ס"ד.

קיט) ואם תאמר שאני שאר הנבראים התחתונים והשפלים שהם רחוקים מהבורא שאין להם דין אלהות! אבל הקרובים לאלוה העליון שהוא הסבה העליונה יש להם דין אלהות! והלא כבר נאמר האלהי מקרוב אני נאם ה' ולא אלהי מרחוק, יאמר שהוא ית' מושל בעליונים ובתחתונים, וכולם נסקרים בסקירה אחת באין הפרש והבדל ביניהם כלל, ונאמר וכבודי לאחר לא אתן, שלא מסר עולמו לשום נברא לעשות בעולם כחפצו, רק הוא אמר ויהי אור צוה ויעמוד, ולא ישנו את תפקידתם אשר תוה עליהם, וכמו שאמרו רז"ל בפ' קמא דפסחים קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא, וקרייה לחשוא ופקדיה אמצותא דליליא, אבל אי לשום אחד מכל הנבראים דין אלהות כלל! ואע"פ שהם מלאים מכבודו, ובין שהם קרובים ובין שהם רחוקים, שהרי און שפל ורחוק כמונו יושבי חלד, ועם כל זה אמר הכתוב מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו! שהוא קרוב בכל מיני קריבות כמו שאמרו רז"ל שאדם עומד אחורי העמוד בבית הכנסת ומתפלל בלחש, והקב"ה מאזין. כפה לאזן כדלעיל, וכן אמר נעים זמירות ישראל מי כה' אלהינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ, כקרוב כרחוק, הכל גלוי לפניו, והכל עבדיו לעשות רצונו וחפצו ובידו לשנוהן כחפצו ורצונו, ואין להם דין אלהות כלל, כי לעולם לא נתן ולא יתן כבודו לאחרים, שנאמר וכבודי לאחר לא אתן. והמופת הגדול לנו יציאת מצרים וקריעת ים סוף וכל המופתים שנעשו שמה. ולא מחשבותינו מחשבותיו ולא דרכינו דרכיו. כי לא נוכל להשיג מהותו ואיכותו ואופן חנייתו כמו שנתבאר לעיל סי' נ"ב ונ"ג בשם הרוקח.