פרק שביעי

בבטול רוחב נפשם של אלו האומרים שאין מי יודע לייחד אלא הם, ושאין מבין כמה מאמרי רז"ל אלא בדרכיהם.

גם ייחודו יתברך קודם הבריאה, ואחריה בהנהגת עולמו והשפעתו בו, לא יודע כי אם בדרך זה, ובכל אופן אחר אינו ראוי לקרא לו חכמה: כי כאשר יתבאר לנו מציאותו יתברך, יתאמת גם כן אצלינו יחודו בשלמות ובריאת עולמו והנהגתו בו מכוון אל הסברא, כי כן צוה לנו מרע"ה, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, פירש שמע, לא שמיעת אוזן אלא בשכל בתישב אל לב, וראוי לנו לחקור עד שנדע ידיעה שכלית, שאי אפשר לו להיות רק אחד, ולא כאחד המנוי או ספור או עובר *), אלא באמת ובתמים תמיד ככל אשר הורנו היטב לחקור הרב בעל ח"ה הנזכר בשער היחוד: ושם אמר שגדר היחוד השואות הלב והלשון ביחוד הבורא, אחר שידע להביא ראיה עליו, ולדעת אופני אמתת אחדותו, בדרך העיון והלימוד ולומר דעת את העם, איך יעשה, כל אשר לא יתכנה **) לגמרי דעה והשכל לעשות השואה זו:

אמנם אתם המתפארים בחכמה, וכי לכם לבדכם נתנה הדעת ליחד ה' כראוי, וכל זולתכם מפריד ומקצץ בנטיעות, איפה היא האופן ליחד ה' אחדות גמורה אשר מצאה יד שכלכם בחכמתכם ובינתכם יתרה, כמש"כ הרב הנ"ל, לדעת אופני אמתת אחדותו בדרך העיון, לומר כמאמר פרקי רבי אליעזר עד שלא נברא העולם היה הוא אחד ושמו אחד, אין כונתו בו כפירוש הרב המורה פרק ס"א לח"א, שאחר בריאת עולם נתחדשו לו שמות הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם, אלא כשרצה לברוא העולם, האציל מעצמותו עשר ספירות: ולא חקרו למה יהיו עשר ולא תשע או אחד עשר, שהביאו ראיה בעשרת הדברות לספר תלים בעשרה לשונות של שיר, וגם בעשרה מאמרות נברא העולם. ראיה רבה ועצומה באמת, אבל האצילות יתהוו לכמה אורות אחרים, זהו מחויב להאמינו: ומה זה יחוד, אין זה כי אם רבוי ובלבול בדעת הבא להאמין, עד שצריך אח"כ לטרוח ולכפול תמיד, שאעפ"י שיש שם מנין ושמות נבדלים, אין זה רבוי, אלא הכל אחד, וכל אחד כלול מעשר, וכל במאציל *). ומהו יתר קל לצייר בדעת האדם ויחוד ה' ויותר בטוח מלטעות, לחשוב שהוא אחד ויחיד ומיוחד בשלול ממנו כל רבוי, או לדמות במחשבתו רבוי ספירות ואורות: לא אכנוס עתה במשעול הכרמים, להראות כמה מן הפרוד ולא יחוד נמשך מזה ולדעת הרוב מהם, שמקיימים שהספירות האלה הם עצמות ולא כלים, כי בזה אאריך קצת בח"ג פרק יוד: לבד עכשיו אשאל להם, מי הכניסם בתגר זה, איזה שכל או חכמה יביאנו ליחד ה'. להרבותו תחלה, כדי ליחדו אח"כ: ומה הכרעת הדעת מביאה **) להטות מני אורח, שה' אחד ושמו אחד היה קודם שנברא העולם, ואחר שנברא העולם, שלקרב אל השכל קצת ולאפוקי כל מה שאמרו הם דאחד, מהמאמר מר"א הגדול, נתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו [באור זה הדרש] שהבריאה היתה ברצונו הפשוט, הנקראת אמירה, כדכתיב, כי הוא אמר ויהי, וזהו גדולתו ותפארתו, ושהשמות וכנויים הם בערך הפעולות שעושה בנהגת עולמו וכפי הכנת המקבלים, לא זולת, כמו שבלבל את עצמו הגבאי פרק י"ב מחלק היחוד, המאריך לומר כדברים האלה, עודנו מקיים בהפך, שהספירות הויות נמצאות בפועל, אשר שמעתי ולא אבין דברי שום אחד מהם, ולא יתפשרו בפסק דין זה, מה המה הספירות האלה: ופליאה דעת ממני דברי הרמ"ק ז"ל פרק ט' משנה יוד ולא ט', שרצה להוכיח שהספירות מוכרחות מצד החקירה, [אשר ממנו לקח גם כן חתני ז"ל בספר נחלת יעקב לומר שהספירות מן החקירה]. אבל לא כתב ההכרח מאין הוא, רק האריך לומר שנמצא כתוב בספר הזוהר, תקונים, מעין החכמה, בהיר, היכלות, יצירה. עד שמביא ראיה מניה וביה, וממה שעליו אנו דנין, עד שחזר לכלול הר"מ קורדווירו ז"ל בפרק ט' משער הא'. כי מהכחשת הספירות ימשך אל הכפירה, כי יכריחני בהקדמות ופנות התורה, כי אחר האחד הפשוט ישיגנו שינוי, איך ישגיח בענינים חולפים, ואחר שהוא אחד איך ישגיח על סוגי המינים. כי יתחייב הרבוי כנודע. ולזה יוכרח להאמין בספרות, ואם לא, יכפור ח"ו וכו': וכי החרישו ולא ענו כל חכמי ישראל התורניים, אשר לא ידעו או לא רצו לידע, בהמצאות הספירות ההם, לקיים פנות התורה, איך מאחד הפשוט נבראו מורכבים רבים בלי שנוי, משגיח בכל, ואיך בהיותו אחד משגיח על סוגי המינים: וספיקות רבות, ואיך הוא משכיר ומעניש כדכתיב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע, וכל כינויי הגשמות שנכבו בתורה אין מספר, אשר לא זכר ולא עלה על לב החכם הלז, האילך ואספתי בעמרים, לקחת מספריהם יישוב בדרך תורני, ואכתוב חבור משא גמל תמור מאמר קצר? ועוד שננו כחרב לשונם, שבלי זה דרכם אי אפשר להבין כמה מאמרי חז"ל, איך יפורש בלי דרך זה במשל שאמרו ז"ל מנין שהקב" מניח תפילין, היבצר מאתנו לדעת רמז הנכון למאמרם זה דרך דרש, ולומר שהוא מכוונם לאהבת ה' לישראל, שהוא על הזרוע הנטויה, ועל ידו הקדושה תמיד להיטיב להם. עיני ה' אלהיך בה, כל מעיני בך, אם אשכחך ירושלים וגו' נשבע ה' בימינו וזרוע קדשו אם אתן וגו', שבאהבת ישראל משתעי קרא, וכן כל מאמר דומה לזה שערי כוונות לא ננעלו מן התורניים: אם כן לזאת אי אפשר לקרוא חקירה, אשר בחכמה תכריח מציאות מחשבה זו, כי אם המצאה ממנה ימצאו נזקים גדולים, ולא שום תועלת.