אין לי מושג איך להתחיל... כבר איבדתי את קו המחשבה ממזמן... יכולתי לכתוב את זה בבמה או בבלוג, אבל זה מיועד לאדם אחד, ואני לא רוצה שכל העולם יקרא את זה, במיוחד לא המשפחה ובמיוחד לא אחותי הקטנה...
אני תוהה על כל הקשר בינינו, מה היה ומה יש. אני נזכר באותם ימים שהייתי בא אלייך בחופש ?חנוכה/סוכות? (היה מזמן), כל האווירה הייתה שונה, היה מתח באוויר, משהו לא ברור, מה שאת מכנה "קסום". מריץ קדימה לאותו יום בת"א, כשהכל יצא החוצה, גם שם הייתה אווירה כזאת, לא ברורה כל כך. ובאיטיות, זוחל להיום ובקושי מוצא את מה שפעם היה, מידי פעם ניצוץ קטן וזהו, לא יותר. לאן הכל נעלם?... אני תוהה על מנהג כוס השוקו שמעולם לא התקיים ועל כך שבמקום לנצל את הזמן ביחד כל מה שהיה הוא לימודים לפיסיקה וספרות, זהו, לא יותר מזה. ולמרות הכל עדיין יש את ההרגשה שיש שם משהו, כמו חפץ על שולחן – עם פוטנציאל ליפול, אבל הוא מאמץ את השולחן בתור בסיס. חושב על כל השיחות מאותו יום בת"א, ועל כך שאת מחפשת "שותף" ובאותה זמן שמה זכוכית בינכם, מעיין פרדוקס לא מובן.
את יודעת שאני שונא כל דרך תקשורת שהיא לא פנים מול פנים, ואני שונא את עצמי שאני כותב את זה ולא אומר לך את הכל, אבל מכל החודש האחרון אני מקבל את הרושם שבשביל לדבר איתך צריך לקבוע תור מראש, וגם אז, הסיכוי שהוא יתממש שואף לאפס.... לא ביקשתי הרבה... שעה בשבוע, שעה אחת משעות השינה שלך, אני מבטיח לך שאפשר להסתדר גם עם שעת שינה אחת ביום, וזה נאמר מאדם שממזמן איבד את האחיזה במציאות וכבר לא יודע להבדיל בין מציאות לדמיון...
על כל החומות והמסכות שאנחנו בונים לעצמנו שאלו אותי "למה" והתשובה היחידה שיכלתי לתת היא "הגנה, אני מניח", והאדם האחרון שאמר את זה באותו הקשר כבר לא יגיד כלום יותר... מכל החומות האלה אני תוהה עד כמה גדול המרווח בינינו? מהצד שלי כמעט והרסתי הכל, ואני עוד אהרוס את כל השאר כאן.
חפץ, כשקראתי את הסיפור הזה כל כך הזדעזעתי מהסיבה הפשוטה שהייתי במצב שלו כל כך הרבה פעמים שאני תוהה למה אני עדיין חי... כנראה שהסיבה כבר קבורה שני מטר מתחת לאדמה. אני לא מסוגל לגרום סבל כזה לאנשים שקרובים אלי, וזה בא על חשבון הסבל שלי. כבר דיברנו על זה מספיק פעמים, אמנם בצחוק, אבל הכל אמת. אין לי הרבה מה לעשות כאן, רב החיים שלי מסתכמים בסבל, כאב ותסכול, ואין ממש דרך ששינתה את זה. אני תוהה מתי הפעם האחרונה שחוויתי רגש כלשהו פרט לשלושה הנ"ל ולא מוצא שום נקודה בזמן שבאמת היה שם משהו. אני גם לא מבין למה עם כל הסבל הזה אני פשוט לא מצליח לבכות. הפעמים היחידות שבכיתי היו כשיוני ואח"כ סבתא שלי נפטרו, ובאותו יום, שבוע אחרי ת"א (בסילבסטר – דרך נפלאה לפתוח שנה). באותו יום את היית העילה לבכי, לא הסיבה, הסיבה הייתה אני, שלא מסוגל לבכות, שאלתי את עצמי למה אני לא מסוגל לבכות ודווקא מהסיבה הזאת הצלחתי... הבטחתי לעצמי לשנות את איש הפח לאיש הקש – עדיף לב בלי שכל מאשר שכל שמחפש לב... מאז התסכול רק גדל – אני רואה כל יום איך כל מה שאני מכיר והאמנתי בו מתפוגג מול העיניים: לחברים לא באמת איכפת, ולמי שכן אין את היכולת להרים טלפון
ולשאול, לך אין זמן, הפעמים היחידות שאני נהנה הן שאני עם אנשים ספציפיים, וגם זה כבר לא קורה, את העבודה אני מזניח בלי הפסקה – לפי כמות החברות שמעוניינות במה שאני מפתח כבר יכול היה להיות לי חשבון עם מספר מכובד של ספרות - אפילו כסף כבר לא מעניין אותי, לא איכפת לי אם בסוף החודש אני אהיה בפלוס או מינוס. זנחתי את כל העולם החומרי שלי בשביל למצוא קצת "רוחניות", וכל מה שמצאתי היה רק עוד תסכול.
אחד הגורמים לתסכול הוא התשובה שלך – את לא אמרת "לא", את אמרת "לא עכשיו", ויש הבדל עצום בין השניים. אני לא מסוגל לגעת באנשים בלי לקבל אישור מהם, אפילו לא לחבק אותם... אני מנסה להגדיר מה פשר הקשר בינינו, אם זה חברות/ידידות טובה/סתם ידידות ופשוט לא מצליח. אין לזה הגדרה מכיוון שזה נופל על כל ההגדרות, וזה גם מה שמגביל אותי לחפש קשר אחר, בלי שום קשר לטל, כי כנראה שכבר ויתרתי עליה ממזמן. אני מחכה לתשובה חד משמעית שלך שפשוט לא מגיעה... אני גם לא דורש ממך את התשובה, רק מבקש, בשביל איזשהו שקט וסדר נפשי. אני לא הולך לחכות לנצח, אבל אני עדיין כאן, באותה נקודה של חוסר ידיעה. אני מסתכל על כל החברים, איך הם מתחילים ומסיימים מערכות יחסים כשאני בספק אם התחלתי משהו ואם בכלל יש לזה סוף...
איבדתי כל מטרה שהייתה לי בחיים. בזמן שבחטיבה שאפתי למאה, ובתיכון לתשעים, עכשיו אני בסה"כ רוצה לעבור וזהו. אין לי כח למערכת שאני חי בה. תקראי לזה עצלנות או כל דבר אחר, אבל עצלנות היא לא מחלת נפש – היא ביטויי של בעיה בנפש. נפש מיואשת שכבר הרימה ידיים תתעצל, נפש עם מטרה לא תרים ידיים. הצילום זה הדבר היחיד שעוד איכשהו מחזיק אותי. זאת לא מטרה, וגם ברב המקרים לא אומנות, סתם תחביב וצעצוע לשחק בו. קשה מאד להתקיים מהתחביב הזה, במיוחד שהכישורי צילום שלי מתאימים לעולם שאני לא מאמין בו.
"הסיפור שלא סופר" הוא לא חלום וגם לא מציאות (אולי קצת מציאות) – הוא סוג של מבחן לאנשים שמכירים אותי – האם הם באמת מכירים אותי מספיק טוב בשביל לדעת את התשובה אם זה קרה או לא. פרט לאחד, כל החברים נכשלו. אפילו המשפחה שלי לא מכירה אותי מספיק טוב בשביל לענות על השאלה הזאת – הם באמת האמינו שכל זה קרה... אני מניח שהכישלון הוא שלי, ולא שלהם. אם אני סוגר את עצמי מאחורי חומה, אין סיבה שהם יכירו אותי. פיני היחיד שהייתה לו תשובה שמתיימרת להיות נכונה.
למה אני מספר לך את כל זה? בגלל שלמסכות דרוש לעשות חור לעיניים בשביל שמי ששם אותן ידע לנווט ולכן אומרים שהעיניים הן הצוהר לנפש, ואני גם מאמין בזה. כמעט כולם אמרו לי שאני סתם נאיבי ואני בעצם רואה את מה שאני רוצה לראות, שזה גם נכון במידה מסוימת, אבל אני עדיין מאמין שמה שהעיניים משדרות הוא מה שקורה באמת בפנים. בך, למרות כל השמחה והאושר, אני רואה גם עצב. אולי אנשים שבונים חומות יודעים לראות את החומות של אחרים כזכוכית, ובמקרה הזה אני רואה אצלך ביטחון עצמי ודימויי עצמי נמוך. אנחנו עשויים מאותו החומר, ואולי אני סתם רוצה להאמין בזה, את היחידה שיכולה לענות על השאלה הזאת עכשיו.
מה קורה עכשיו? שוב פעם אין לי מושג. וגם לא איכפת לי. התרגלתי לחיות בחוסר ודאות כך שזה לא מפריע לי, קצת מתסכל, אבל מהבור שלי קשה לרדת... החומות שלי נפלו. אני לא מבקש ממך כלום בחזרה, אל תרגישי שאת צריכה לעשות את אותו הדבר בגללי. תעשי את זה רק אם את באמת רוצה את זה בשבילך.
